בוקר אחד, כשהשמש רק החלה לזרוח על גגות מודיעין עילית, מצאתי עצמי אורז תיק ונפרד מאשתי ומארבע בנותיי המתוקות. לא לכולל הפעם – אלא למילואים. אני, ישראל שפירא, חרדי מן השורה, הולך להתגייס בזמן שרבים מחבריי ממשיכים בשגרת חייהם.
אחרי 7 באוקטובר החלטתי, בגיל 34, להתגייס בפעם הראשונה בחיי לצבא. 230 ימי המילואים שעשיתי מאז, כולל טירונות מייגעת בחום הלוהט של יולי–אוגוסט בבקעת הירדן, העניקו לי הסתכלות חדשה והמון תוכן מרתק לעבודתי כהיסטוריון וכמדריך טיולים. חוויות אלו העשירו לא רק את ההרצאות שלי אלא גם את הבנתי לגבי מורכבות האזור שכתבתי עליו במחקריי.
כהיסטוריון וכמי שחווה על בשרו את המציאות בשטח, קשה שלא לחוש תסכול מהתנהלות הממשלה בעת הזו. במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים הצלחנו לכבוש את רצועת עזה ואת סיני בתוך ימים ספורים, כיום נראה שהממשלה מתקשה לסיים את המלחמה ביעילות. זה מעורר שאלות קשות על המנהיגות ועל האסטרטגיה הצבאית והמדינית שלנו.
תחושת הסיפוק במילואים הייתה רבה, אבל המחיר היה כבד. העסק שלי ספג מכה אנושה. הבנתי שהמסירות למדינה באה על חשבון הפרנסה. תמלוגים ומענקים לא עוזרים להביא לקוחות חדשים
הכול התחיל אחרי 7 באוקטובר, אז התחלתי לכתוב על ההיסטוריה של עזה ועל גיוס חרדים בתקופת קום המדינה. אני בעד גיוס חרדים בצורה כזו או אחרת, והיה חשוב לי להנגיש למגזר שלי את ההיסטוריה של המדינה, שיבינו שגם בעבר התגייסו חרדים לצבא. המאמרים שכתבתי פורסמו באתר "כיכר השבת" ואוגדו לספר "עזה מאז ולתמיד: תולדות יהדות עזה", שכבר זכה למהדורה שנייה. אחרי שבועיים של כתיבה, כשהבנתי ששני חרדים שקראו את המאמרים שלי התגייסו בעקבותיהם, התחלתי לשאול את עצמי: ומה איתך? למה אתה לא מתגייס? התחברתי למילים והחלטתי להתגייס, גם אם בגיל מאוחר. עשיתי טירונות של לוחם ומסעות אלונקה, ולנגד עיניי הייתה כל הזמן המטרה להגן על העיר שלי ועל המשפחה שלי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אני נזכר בתחילת המסע שלי. הדרך לבסיס הייתה רצופת הרהורים. תחילה עברתי טירונות בחיל האוויר בחיפה ולאחר מכן שירתּי במילואים בחטמ"ר אפרים, בסיורים ובשמירות. בקיץ האחרון אף ניגשתי לטירונות שנייה להכשרת לוחמים בבקעה ואני עתיד לחזור למילואים בשומרון.
בבסיס צה"ל הכול נראה זר ומוכר בו-זמנית. המדים, הנשק, השפה הצבאית – כל אלה היו עולם חדש עבורי. אבל הערכים של אחווה, של נתינה ושל אהבת הארץ – אלה היו מוכרים לי היטב. הרי על זה גדלתי, רק בלבוש אחר.
תחושת הסיפוק במילואים הייתה רבה, אבל המחיר היה כבד. העסק שלי ספג מכה אנושה. במהלך המילואים לא יכולתי לענות ללקוחות, והם פנו לעסקים זמינים יותר. הבנתי שהמסירות למדינה באה על חשבון הפרנסה. תמלוגים ומענקים, גדולים ככל שיהיו, לא עוזרים בשימור לקוחות ואינם מסייעים להביא לקוחות חדשים.
בלילות, כשכולם ישנו, חשבתי על המשפחה והקהילה שהשארתי מאחור. הרגשתי שחסרה לי התמיכה. לא כל הקהילה שלנו תומכת במי שבוחר להתגייס, אבל על כל שניים שכעסו היו עשרה שתמכו ואמרו תודה וכל הכבוד. כמובן היו גם כאלה שלא התייחסו כלל. שמונה חודשים התהלכתי במודיעין עילית במדים וצעקו עליי אולי שלוש פעמים, אך היו גם חבילות ומשלוחים שהגיעו אלינו הביתה. גם בעירייה שהיא חרדית הוקירו את מתנדבי המילואים. ובכל זאת החבילות והמשלוחים לא היו בכמות שציפיתי לה. בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים, ובזכות נשות המילואים עם ישראל שורד בימינו.
חרדי שיוצא למילואים משלם מחיר כבד. נשים חרדיות, לדוגמה, לא נוהגות. אשתי והבנות שלי היו "כלואות" בשכונה ובבית שלנו במשך 230 ימים וחוו קושי בכל פעם שהיה עליהן ללכת לרופא או לקניות. אשתי גם פחות מתנהלת עם הכספים של הבית, אלו דברים שאנחנו מבינים את הקושי הטמון בהם רק כשקורה משהו כזה.
באחד מן המקרים, כשאשתו התקשתה ממש והיה משבר, ביקשתי לצאת הביתה. המפקד שלי לא אפשר את זה והרגשתי שהוא לא מבין עד הסוף את הפער וההבדל ביני כחרדי ובין שאר המשרתים במילואים, ואת הצורך שלי לחזור לרגע ולעזור בבית. גיוס חרדים מחייב גמישות מסוימת, עד שההתאמות בצבא לאוכלוסייה שאני בא ממנה יושלמו במלואן.
גם בחגים לא נכחתי בבית. בחנוכה היה לנו קשה במיוחד. בהלכה יש לחג הזה מין הדרה שכזאת. יש מי שלא יוצאים מהבית שמונה ימים, כי חשוב להם להדליק נר בכל יום במקום שבו הם ישנים. כשאשתי הייתה צריכה להדליק נרות לבד, היא נשברה.
לכל אורך התקופה נעזרנו אשתי ואני בבייביסיטר, האחיינית שלי, שעזרה בערבים עם הילדות הקטנות. כשניסיתי לקבל החזרים מהמדינה דרך קרן העזרה למילואימניקים שנפתחה עם פרוץ המלחמה, לא קיבלתי אותם, כי אין לי הוכחות שאכן שילמתי לה. היא חרדית ויש לה טלפון כשר, אין בו הודעות, ובקרן רצו לקבל צילומי מסך של התכתבות עם הבייביסיטר. הרגשתי שזה ממש ממש לא בסדר, שזה המינימום שאפשר לבוא בו לקראתנו.
חזרתי הביתה אחרי תקופה ארוכה במילואים, עייף אבל גם מלא סיפוק. הרגשתי שעשיתי משהו חשוב, לא רק בעבור המדינה, אלא גם בעבור הקהילה שלי. הראיתי שאפשר להיות חרדי ולשרת, להיות נאמן לערכים שלך ועם זה לתרום לכלל.
בינתיים, בין קריאה למילואים לבין הבית, אני ממשיך לחלק את עצמי בין שני עולמות. אני מדריך סיורים ומרצה, וכן, גם מתכונן למילואים הבאים. חשוב לי להעביר מסר של בניית גשרים בין העולמות, של הבנה הדדית, ושל מסירות ואהבת הארץ שחוצות מגזרים. בסופו של דבר כולנו חלק מאותה מדינה, מאותו עם. ויחד, למרות הקשיים והאתגרים, אנחנו חזקים יותר.