הנסיעה הקצרה צפונה מבהירה את המובן מאליו – סוכות התשפ"ה לא הביא עמו יותר מדי שמחה. ובצפון עצמו? התחושה כבדה מתמיד. בכל שנה הכבישים המוליכים לגליל מתחילים להיסתם כבר בשעות הבוקר המוקדמות של חול המועד, אך השנה? דממה. יחסית, כמובן, כמו הדים רחוקים של מציאות אחרת. פחות משעת נסיעה אחרי היציאה מאזור תל אביב, ואנחנו כבר בבית של חדוה שפרעם בכליל שבגליל המערבי.
"בשנה שעברה לא הייתה פה חניה, נתחיל מזה", מסבירה שפרעם שדנה במה שמייחד את החג השנה. "תחשוב שבכליל חול המועד זה כמו עלייה לרגל, במיוחד בסוכות, שזה השלב שאנשים כבר פחות נוסעים לחו"ל, כי הם היו באוגוסט. בזמן הזה אתה לרוב רואה משפחות שלמות הולכות פה בדרכי העפר – ילדים, הורים – כל הצימרים מפוצצים. יש לנו כאן שני בתי קפה שעובדים פול פאוור וגם הגינה האורגנית, שזו חנות המכולת שלנו עובדת חזק מאוד. יש גם קונצרטים לקהל הרחב ואירוע של מכירת כלים ויצירות. כך נראה כאן חול המועד".
השנה, מיותר כמעט לציין, מעט מאוד נותר מכל זה. הצימרים, ששפרעם מפעילה אחד מהם, הם עורק כלכלי חיוני באזור – אך עכשיו הם שוממים, ושפרעם מבהירה: "הבסיס של היישוב הזה הוא חקלאי, ויש פה כאלו שחיים מחקלאות. אבל קשה מאוד לחיות מחקלאות הררית, ומי שמצליח לאכול מהחקלאות זה אנשים שיש להם הרבה מאוד דונמים. יש גם כל מיני אנשים שהם מורים, הרבה מאוד מטפלים, וגם הרבה מורים ליוגה. אבל הפרנסה זו התיירות, ומזה אנחנו חיים. אני עזבתי עבודה מפרנסת במרכז, ומזה אני היום חיה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"תחושה של בדידות, שמחה שבאתם"
כליל, שמוגדר על ידי תושביו כ"כפר אקולוגי", הוקם ב-1981 בידי אומנים וחקלאים שחיפשו שקט, התבודדות וגם לגדל קצת עזים. מאז, היישוב נמצא על מה שרבים יראו כ"ספקטרום רוחניקי". סיפור העלייה על הקרקע שלו מזכיר קצת סיפורי חומה ומגדל – התיישבות במבנים זמניים וחיים בלי תשתיות. מאז השתנה הרבה, למרות שאופי היישוב נותר במידה רבה כשהיה. שפרעם אומנם הגיעה הנה רק בשנים האחרונות, אבל המצב הנוכחי – כמו המשך ישיר לקורונה – כפה על תושביו חזרה מסוימת לבידוד שאפיין את המקום בראשיתו.
"פעם מישהי מהמייסדות ישבה כאן, היא אמרה לי שאם אני יושבת במרפסת ומישהו לידי מקים בית ואני רואה את האנטנה, או משהו מהבית שלו, זה הורס לי את החיים. כך זה היה אצל המייסדים", היא נזכרת. "גדלו ילדים פה, התחתנו, נולדו נכדים, בנו יחידות לילדים, והמציאות של היישוב הזה השתנתה. כליל היא קהילה חכמה ואוהבת. אבל עכשיו היא לאט-לאט מתכנסת. יש אנשים שעזבו את הארץ, בעיקר ילדים קטנים עם תינוקות, ויש אנשים שנודדים כי הם לא יכולים להיות כאן עם התינוקות".
"בסופי שבוע מגיעים פה לפעמים אולי 100 מטיילים, אבל זה יישוב של בערך 300 תושבים. עכשיו יש קצת תחושה של בדידות וחוסר אקשן", הודתה. "אני הייתי עסוקה מאוד עם הצימרים – אתה יודע, לנקות, לסדר, לקלוט את האנשים, לחפש, להחזיר. וזה גם קשר עם אנשים מבחוץ. בגלל זה אני גם נורא שמחה שבאתם היום". המחסור בתיירים, אומרת שפרעם בכאב, מחזיר את כליל שנים אחורה לימים שבהם חיו בניתוק של ממש – גם אם במידה רבה מרצון – מההוויה בישראל.
"רוב האנשים חיים כאן ללא ממ"דים. אבל פתאום הייתה כאן בנייה מסיבית בחודשים האחרונים. יש אנשים שעשו כאן בטוב טעם, ומעל הממ"ד הם שמו איזה פרגולה והתקינו ערסל ועציצים, אז זה פחות בולט לעין", מציינת שפרעם, שבעצמה, אגב, חיה ביורט - אוהל מגורים שמקורו בערבות מונגוליה. סמוך מאוד ליורט שלה, בתוך הצמחייה הסבוכה ששתלה בחצר שלה, נמצא הצימר של שפרעם עצמה שאותו היא מחזיקה עם בן זוגה דני.
התייר הגרמני, השיגורים והתקף החרדה
"תמיד התלוננתי על הרעש. אבל עכשיו מי יתנני קצת אורחים צועקים", אומרת שפרעם ומחייכת. "כעת ההכנסה היא אפס. אני מנסה לקבל פיצויים, ורוב האנשים כאן לא קיבלו פיצויים. אנחנו לא מפונים, אז בעצם לא קיבלנו פיצויים. אני עזרתי לבת שלי לקנות דירה לפני המלחמה והתחייבתי לשלם משכנתה, זה היה התנאי של הבנק. היו לי הכנסות מהצימר ומסדנאות הקרמיקה שאני מעבירה, ובגלל זה אישרו לי את ההלוואה. אני לא יודעת מאיפה אשלם אותה. בתי הקפה שלנו נסגרו, והצרכנייה שלנו אולי תיסגר בקרוב. וזה יהיה אסון".
לפני שתשאלו, היא כמובן גם ניסתה להוריד מחירים. "האורח האחרון שהיה כאן היה איזה בחור גרמני שבא לחודש. מצימר שמרוויח 600-500 שקל ללילה, נתתי לו ב-1,500 ש"ח לחודש. זה מחיר התאבדות, זה לא היה שווה".
מה יש לבחור גרמני לחפש פה בגליל במשך חודש, בזמן מלחמה?
"הוא אוהד ישראל. יש לנו איזה מחסה שבנינו עם שקי חול. באיזו התקפת טילים הוא ישב שם איתי בהתקף פאניקה מטורף".
בימים אלה, בכל פינה בכליל אפשר לראות לובשי מדים – מחזה זר לשגרה המקומית. שפרעם מספרת על חברותיה ליישוב שפתחו את הצימרים שלהן ואף את הבתים הפרטיים בשביל הכוחות הרבים שפרוסים בעת הזו באזור. בהיעדרו של מקור ההכנסה העיקרי שלה, גם היא הצטרפה למהלך: "לפני שלושה חודשים מישהי שאני מכירה פנתה אליי וסיפרה שהבעל שלה משרת פה באזור. יש לה מעט מאוד ימי חופש, והם חשבו שהכי טוב שהיא תבוא להיות איתו. הוא היה לפעמים שומר ומשתחרר בלילה, והם היו פה שבוע. ממש לאחרונה אירחתי עוד זוג כזה".
"מהגבול עם טרקטורון? ארבע דקות"
קצת אחרי היציאה מכליל מתחילים להגיע הטלפונים. אילנית דעדוש ממושב גורן, שממתינה לנו בתחנה הבאה, מתקשרת מהמרחב המוגן להזהיר ומבקשת שנתעכב: אצלם במושב בדיוק התחיל מטח נוסף מלבנון. במעלה ההר, בדרך לגורן, כבר אפשר לראות את תוצאות המטח: אחד משברי היירוט שנפל בצד הכביש הצית שרפה קטנה, והכבאים כבר עמלים לכבותה. מראות שניתן לראות בימים האלו בכל פינה בגליל.
בבית משפחת דעדוש בגורן חיים את הדאגה מתרחיש 7 באוקטובר נוסף היטב, גם כשהתמרון של צה"ל בתוך לבנון מתרחש במלוא עוזו. "אנחנו מבינים שגם אם תהיה פלישה של כוח פנימה, לא יהיה את הנזק שהיה ב-7 באוקטובר בעוטף עזה", אומרת אילנית. "אבל גם כאן יש עדיין תרחישים, מכיוון שהגדר פרוצה, בגלל שהצבא לוחם. להגיע אליי מהגבול עם טרקטורון, כמו שתכננו החבר'ה של רדואן, זה עניין של ארבע דקות. מבחינות מסוימות החשש היום הוא אפילו גדול עוד יותר".
"לכל קיר במקלט הוספנו עוד יציקת בטון, והגענו למצב שכל הקירות הם 60 ס"מ של בטון. החשש שלנו היה גם לגבי הדלתות והחלונות, כי אנחנו ראינו שב-7 באוקטובר הם הכניסו את הקנה של הנשק וריססו, או שזרקו רימונים פנימה. יש לנו בממ"ד שני חלונות קטנים ודלת. בעלי הזמין מהר-מהר פלדה מזוינת שלא יוכלו לפרוץ אותה, ופשוט ריתך את הפלדה גם לחלונות וגם לדלת".
עם כל הכבוד לאיום הקרקעי, מה שמאיים יותר כרגע הוא מה שבא מן האוויר. המטח שמפניו הזהירה אותנו דעדוש כלל 60 רקטות – מטח גדול במיוחד, אפילו בימי לחימה עצימה כאלו. דעדוש מציינת שמטח כזה גדול היא לא זוכרת כבר זמן רב, אבל היא רחוקה מלהיות נרגשת. היא רגילה לחיים האלו כמי שנולדה וגדלה בנהריה, בצל איום הקטיושות. אפילו בת המצווה שלה, היא מספרת, התקיימה במקלט ליד הבית: "לא הייתה אפליקציה. גם אזעקות לא תמיד היו. ידענו שיש קטיושה מעל הראש שלנו רק כששמענו את השריקה".
"חיילים, בזמנכם החופשי – המקום פתוח"
פחות משלושה קילומטרים מפרידים בין הגבול לבין ביתה הנוכחי של דעדוש בגורן – היישוב היחיד שפונה מתושביו מבין אלו שבהם אנו מבקרים במסע הזה. מסלון הבית נשקף הרכס הגדול, שבצדו השני לבנון. קצת אחרי שנכנסנו לביתה, דעדוש כבר מתנדבת להעביר אותנו הדרכת עומק גיאו-בליסטית. כל הטילים שיורה חיזבאללה בגזרה המערבית חולפים ממש לנגד העיניים. התצפית הזו מאפשרת לתושבים, כבר אחרי שנה של מלחמה, לדעת בדיוק לאן מכוון כל טיל – לקריות, למשל, או אולי בכלל לתל אביב. כך היה גם במטח האחרון, הגדול.
מי שעוד היה כאן בשעת המטח, מספרת דעדוש, היו שני חיילי גולני שהאזעקות תפסו אותם באמצע המקלחת. הם מיהרו להתלבש ולנסוע מכאן. זה כבר מתברר כמוטיב חוזר – הצימרים שבעיתות נורמליות יותר היו עכשיו גדושים מטיילים, פועלים בשירות כוחותינו. כך כבר כמעט שנה גם בצימרים של משפחת דעדוש. "ערב אחד, בשעה עשר בלילה, אני מקבלת טלפון שיש חיילים שמחפשים מקום להתקלח", מספרת אילנית. "ואני אומרת לעצמי שלא משנה כמה אני עייפה, אני מנערת את העייפות ומתארגנת בשביל החיילים. יצאנו לאחד מהמפקדים, פתחנו להם את הסוויטות ואמרנו להם 'בזמנכם החופשי – המקום פתוח'".
בשיא ההתרחשות, מספרת דעדוש, עברו בנחלה הלא-מאוד-גדולה שלה 50 חיילים בו-זמנית. הבית נהפך כך למפעל לתחזוקת הכוחות בשטח, כשהצימרים והמקלחות תפוסים ללא הפסקה: היא על הבישולים והבן שלה מתנדב כספר לחיילים.
זה לא קצת מבאס אותך שבסוף את, בתור אזרחית פרטית, נושאת את זה על עצמך?
"לא. כל מדינה צריכה עורף פעיל. מה שכן צורם לי זה שבסוף מתקשר אליי פקיד של מס רכוש ומדבר בצורה לא מכבדת, וההרגשה היא שהוא עושה לי טובה כשהוא מכיר בנזק אמיתי שקרה לי. המשפחה שלי עוטפת את מה שקורה ב-360 מעלות. יש לי בן בחזית ובעל במילואים, ויש את כל מה שאני עושה פה. אז אולי ברגעים הספציפיים האלה כן קצת כואב לי – קיבלתי בוקס – אבל ברוב הזמן זה לא מפריע".
"ב-7 באוקטובר זה היה עניין של כמה שעות עד שהיישוב התמלא בחיילים, ובימים הראשונים זה היה כאוס אחד שלם. לא היה אוכל ולא מדים ולא שמיכות, המון דברים חסרים. עידו הבן שלי היה בדרום ואמר שבהתארגנות לכניסה לעזה יש אימהות שיושבות ותופרות להם שפצורים. אז, היה לי ברור שזה מה שאני צריכה לעשות גם כן, כמו שעושים בעבור הבן שלי".
"שהמלחמה תיחקק אצל הילדים שלי"
מושב גורן, כפי שכבר הוזכר, נותר נטוש לחלוטין. אם ביישובים אחרים חיילים נהפכו לחלק מהנוף, פה הם הנוף, בין הנדנדות למגלשות. על מעט התושבים שנותרו ביישוב (30-40 להערכת אילנית), ביניהם משפחת דעדוש שמחזיקה משק חקלאי גדול שנשאר לתחזק את המשק, הוטלה חובת האפלה בלילות בכדי להיעלם מעיני הכטב"מים. המקום מתנהל כמעין שטח צבאי סגור, למרות שלנו לא הייתה כל בעיה להיכנס ליישוב.
"המשמעות של לגור ביישוב מפונה זה לחפש חלון הזדמנויות שבו אתה יכול להיות על הציר ולרדת לנהריה, לעשות קניות. ואז אני קונה לפחות לשבוע וחצי", מספרת דעדוש. אגב, המכולת הקטנה של המושב פתוחה רק לשעתיים מדי יום בצוהריים. וזה לא נעצר כאן: "גם אין דואר, אין משלוחים. על כל דבר שמתקלקל לך, איש השירות לא יכול להגיע. אם משהו מתקלקל, אתה נכנס לאינטרנט, קורא על התקלה ומתקן בעצמך. וזה גם אומר להישאר בלי אינטרנט, כי הטכנאי לא יכול להגיע, אז אתה מחפש מישהו פרטי מאחד הכפרים שכן יש לו אומץ לבוא".
"אומרים לי 'קחי את הילדים, את משאירה כאן את הילדים והם יישרטו כאן לכל החיים'. אני אומרת לאנשים שבסוף כל עם ישראל יישאר שרוט מהמלחמה הזאת, ובאיזשהו מקום אני רוצה שהמלחמה הזאת תישאר חקוקה אצל הילדים שלי, שהם יזכרו שעם ישראל צריך לחיות על חרבו, שאסור לנו להיות שאננים וצריכים לשמור על הבית ואחד על השני. ואני כן רוצה שהמלחמה הזאת תישאר חקוקה בילדים".
ומה היא זוכרת מסוכות שעבר? "היו לי כאן 35 אורחים, והיו לי עוד אורחים בבית הפרטי שלי," נזכרת דעדוש. "כמעט לכל בית אב בגורן יש בין שניים לחמישה צימרים. מטיילים כאן כל הזמן. ובסוכות תמיד המון אנשים במושב. הבדיחה הקבועה היא שבחול המועד יש כאן תנועה כמו בדיזנגוף".
"משדרגים את האוכל של הצבא"
סיפורו של חול המועד הזה בגליל, כבר אמרנו, הוא החיילים שתפסו את מקומם של המטיילים בדרכים, במרחבי היישובים וכמובן גם בצימרים. התחנה הבאה שלנו, אצל אורלי עזרא מדלתון, היא עדות חיה לכך – החיילים כאן כבר הפכו לסיפור המרכזי. אנחנו מגיעים בדיוק בשעה לארוחת הצוהריים, ומסביב לשולחן גם בעלה איציק, הבת מיתר, והמילואימניקים דוד, שי ואלי – חימושניקים שתופסים עכשיו קו פה באזור. בצימרים של משפחת עזרא כבר שנה מתנהלים החיים בשיטת "המיטה החמה" לחיילים שמתחלפים ביניהם במשמרות יום ולילה וצריכים לשים את הראש, וכמובן להרגיש קצת בית.
זו רק שעת צוהריים ואורלי ממהרת בבהילות לטעון את הטלפון. נותרו רק שלושה אחוזי סוללה: "אני חיה על המטען, אין מצב שהסוללה שלי שורדת יום שלם". היא כבר נמצאת בחיוג המהיר של אין-ספור קצינים. אולי אחד מהם יתקשר – יש עוד הרבה חיילים, בלי עין הרע. ההפוגה הטכנולוגית הקצרה הזו מאפשרת לה סוף-סוף לשבת ולשוחח.
ואפרופו אוכל, מתברר שבשטח לא תמיד יש כזה בנמצא, ועזרא לקחה על עצמה בעיקר את תפקיד הטבחית - או המשדרגת של המזון. "גם אם מגיע אוכל, אז הוא מגיע אחרי שכבר התקרר או התעפש, או השד יודע מה. ואז אנחנו נכנסים לעובי הקורה, ואנחנו לא בוחלים בכלום. בבוקר, כשהם חזרו, היו פה לחמניות והכנו חביתה וסלט. ועכשיו יש מנות שהגיעו, אז אנחנו מוציאים מהגסטרונומים של הצבא ומשתדלים שזה יהיה יפה, מכובד ונראה סביר. כשאפשר, אנחנו משדרגים את האוכל של הצבא".
"לפני כמה חודשים הגיע אליי אחד הרס"פים ואומר לי: 'תקשיבי, קיבלתי אוכל והחבר'ה לא מוכנים לגעת. אם זה האוכל, אנחנו לא מתקרבים'. פירקנו את המנות לחמגשיות, הוספנו תירס ואורז ותיבלנו מחדש. כל מה שהיה במכלים הגדולים נגמר. כל מה שהיה בקטנים ולא טיפלנו בו – נשאר כמו שהוא. וזה אותו האוכל. וזה לא רק אווירה של בית, זה גם הנראות".
החימושניקים שנמצאים כאן כבר יותר משלושה שבועות, ואוכלים כעת יחד עם בני המשפחה בפינת האוכל, מגדירים את מה שקורה כאן כת"ש חמישה כוכבים. "אל תראה את זה ככה, אני גם מטרטרת אותם. אם צריך, אני מסנג'רת אותם לעשות כלים".
הלילה האחרון בצימר לפני הקרב
השיחה עם עזרא מחויכת במיוחד, וקשה שלא להיסחף בשמחת החיים שהיא משדרת לכל הסובבים. ועדיין, רגע אחד מסוים צף במהלך השיחה, כזה שגורם לשמחה הזו שלה להישבר. שלושה ימים בלבד לפני ביקורנו נפל יהודה יהלום ז"ל, לוחם גולני, בקרב בלבנון. שבועות ספורים קודם לכן, קצת לפני ראש השנה, הוא ורעייתו שחר התארחו בצימרים של משפחת עזרא. אורלי נקשרה בנפשותיהם של הזוג הצעיר. כאות הערכה העניקו יהודה ז"ל ושחר בקבוק יין וצנצנת דבש, שלהם נלווה פתק קטן שהותיר יהודה ז"ל, כתוב בכתב ידו, מלא במילות תודה. באותו הערב שבו נודע דבר נפילתו, היום שבו חוסל יחיא סינוואר, היא התיישבה בוכייה עם המזכרות שנותרו.
"הם נישאו לפני חודש וחצי ולאחר מכן הוא הגיע לפה, לאזור", מספרת עזרא. "ביקש ממני המ"פ שלו, שגם הוא נהרג איתו באותה תקרית, אופק בכר ז"ל, למצוא לו איזשהו צימר, כי הוא רוצה להתראות עם אשתו. ואז צמצמנו את הכוחות שהיו אצלנו ושמנו אותם פה בצימר. זה היה שישי בערב, נתנו להם את הערב הזה לבד בשבילם. בשבת בבוקר הוא יצא לפעילות, ושחר אשתו נשארה איתנו. במוצאי שבת היא רצתה לנסוע חזרה הביתה, ואמרנו שאנחנו לא מוכנים בשום אופן שהיא תיסע בלילה לבד, כי הם גרים בחברון. המ"פ נתן לו אישור להישאר עוד לילה, להיות פה עם אשתו. הם הלכו ביום ראשון בצוהריים, וזה כל כך ריגש. ביקשתי ממנו לא להיות גיבור, לשמור על עצמו ולחזור".
אוכל ללוחמים, ציוד - וגם חתונה
"איך כל זה התחיל?" אני שואל, ועזרא נזכרת: "ב-7 באוקטובר שלושה ילדים שלנו גויסו ואיציק ואני לא מצאנו את עצמנו. הבנו שהחבר'ה בלי אוכל ולא ידענו מה עושים. אז איציק, שיהיה בריא, הביא לנו 500 לחמניות והתחלנו לעשות פס. התחלתי למלא חביתות, נקניקים, פסטרמות, טונה. והכול שנור ועוד שנור ועוד שנור. הכול מאנשים פה מהאזור שתרמו אוכל".
"אחד הסמג"דים היה פה ביישוב וחיפש מקום לגדוד שלו. הוא שלח הודעה בקבוצה של היישוב, ואמרתי לו 'בסדר גמור, אין בעיה. בואו'. הוא לא היה בטוח שנוכל להתמודד עם המספר הרב של החיילים. אבל אם לא נתחיל, לא נדע. יום למוחרת הוא בא הנה לסגור קצוות. ואז הוא רואה את הסלון מלא חבר'ה. אז הוא אומר לנו 'לא, לא הבנתי מה אתם רוצים? מה אתם עושים פה?' הם ענו לו 'מה אתה עושה פה? אנחנו פה כבר שבוע".
"החבר'ה הגיעו לפה בחודש הראשון על חצי ב'. לא היו נעליים, לא חולצות, לא כלום. פרסמנו מודעה בפייסבוק שמי שיש לו מדים מיותרים בבית ייכנס לקבוצת וואטסאפ וישלח את הפרטים בקבוצה, ואנחנו נדאג לשינוע. הבאנו לפה כמות מדים וציוד צבאי פשוט מטורפת. שלישה של אחד הגדודים הייתה צריכה להתחתן בתחילת המלחמה והיא הייתה מגויסת. עשינו את החתונה פה".
אז את גם מגורים, גם מטבח, ועכשיו גם אפסנאות ואפילו הרבנות הצבאית. תכף תגידי שיש לך פה גם נשקייה. נהיה פה בסיס צבאי.
"יש כמובן גם מקלחות ומכבסה, כולל ייבוש. כל החוסרים". ודוד, המילואימניק שלצידה, מעיר: "היא גם קב"נית". "תבוא לבקר עוד פעם?" היא פונה לדוד המילואימניק, והוא מהנהן בהסכמה בעודו אוכל את ארוחת הצוהריים.
חיילים שעוברים פה – כמה הם נהיים חלק מהמשפחה?
"חבל על הזמן. הם יושבים איתנו כל ערב, הם עשו איתנו עכשיו את החגים, זה ברמה שהבן שלנו התחתן לפני חודשים והם באו לחתונה. הם חלק מאיתנו. יום אחד התקשרה אליי אשתו של אחד המילואימניקים ואמרה 'תקשיבי, את לא יודעת מה קורה. קשה לנו, בעלי לא פה'. אמרתי לה 'לא יודעת מה את מתלוננת, הבעלים של כולן פה'".
"יצא החג והטלפון התמלא בבקשות"
עם ערב אנחנו פוגשים את טל בלס פינטו בקיבוץ שדה נחמיה, בחלון נדיר של הפוגה. "בשבוע שעבר התקשר מישהו מהמושבה כנרת וסיפר שהוא מארח אצלו אנשים שעושים את שביל ישראל וישמח לארח אצלו חיילים או משפחות מקו עימות שרוצים להתאוורר, אם אני מכירה. אז אמרתי לו 'תקשיב, אם כבר, אז אני אשמח להתאוורר'. היה ממש כיף אצלו".
בבוקר פגישתנו היא כבר חזרה מההתרעננות בסופ"ש, וכעבור שעתיים כבר מגיע צוות של מגלניסטים להתארח אצלה. אין רגע דל. אבל אחרי שכבר סידרה מחדש את חדרי האירוח שבקומה העליונה, יש בכל זאת רגע קטן של פנאי לרדת לבניאס, הזורם בשולי הקיבוץ.
"מאז שהכוחות נכנסו (ללבנון), אני לא ישנה. כלומר, ישנה לפרקים. אז אמרתי, ניסע למושבה כנרת ותהיה לי שם איזה נחת. אבל לא, ישנתי שעתיים-שלוש. קשה להירדם, והאמת שגם הטלפון מפוצץ פניות", היא מספרת. "איך שיצא החג, הטלפון התמלא בבקשות. יש כל הזמן 'פיקים' של חיילים שאין להם איפה לישון. ובגלל שחגים אז גם יש עכשיו הרבה בקשות של מילואימניקים שיוצאים לאפטר ומחפשים מקום באזור כדי שהם יוכלו להיפגש עם המשפחה".
שום רעש של סוללת תותחנים לא יהרוס את הקסם של גדות הבניאס רגע לפני השקיעה. כשהנחל הפסטורלי במיוחד עכשיו בימי הסתיו הראשונים מצד אחד, והחרמון משקיף מהצד האחר, אנחנו מקבלים מבלס פינטו הזדמנות צילום נפלאה, כמובן עם כוס הקפה שסוף-סוף התברכה בה. כמו בכל שטח הקיבוץ, גם לכאן הגיעו החיילים – שבאו להישטף במעט השלווה שמספק עמק החולה גם בימים האלה. על הנחל שלושה חיילים: שניים בסדיר ומילואימניק שיכול היה להיות אבא שלהם. השיחה זורמת בקלילות בין התפעלותו של המבוגר מסיפורי הצעירים על הגיחות בתוך לבנון, לשיחה מקצועית על סוגי אמל"ח.
"זה שואב - וגם מציל אותי"
מה שהצטבר בזמן החופשה זה ה"פומו" - הצורך העז לרוץ בכל פעם חזרה לטבלה. הטבלה המדוברת היא מפעלה העיקרי של בלס פינטו בשבועות האחרונים: מאגר ממוחשב שיזמה והעלתה לאוויר, ומטרתו להקל על השידוך בין מי שמעוניין לארח חיילים (לאו דווקא בעלי צימרים במקרה זה) לבין אלו המבקשים להתארח.
"עכשיו נסעתי לשלושה ימים ולא לקחתי את המחשב, והייתי צריכה לערוך את הטבלה. כל פעם הייתי נכנסת לראות אם נוספים מקומות או לא, כמה תפוצה יש בכלל ולכמה אנשים אני צריכה להגיע. המדד שלי הוא לא כמה חיילים פונים אליי, אלא כמה מקומות חדשים אני יכולה לספק, כי הביקוש גדול מההיצע. עכשיו אומרים לי החיילים שהם לא מצליחים למצוא, אז אני מנסה למצוא להם. מישהו אמר לי שהוא מחפש מקום באזור מלכיה, אז אני לוקחת את זה ומתאבדת עד שאני אמצא לו מישהו במלכיה. זה שואב אותי, אבל זה גם מציל אותי. מאז המלחמה קרו לי המון המון דברים, אחד מהם הוא שפתחתי חנות יד שנייה קהילתית וחינמית פה בקיבוץ. פתאום היה מלא מקום בקיבוץ כי הכול נסגר, ובאתי עם הפרויקט הזה אחרי שאנחנו במשפחה התפנינו לחמישים יום. ועכשיו, הטבלה הזאת זה הפרויקט הקהילתי הגדול הנוסף".
"ב-7 באוקטובר של 2024, כלומר לפני כמה שבועות, ישבתי בבית ואמרתי 'טוב, מה אני עושה עם יחידת האירוח הזאת?' אגב, היא עבדה גם במהלך המלחמה. יש לי איזה טקסט ששלחתי בקבוצות סאבלטים, שאנחנו פה, חיים כאן על הנחל, ממשיכים, ומי שרוצה מוזמן לבוא. עשיתי גם הנחות למי שצריך ואנשים הגיעו. הצלחתי להתפרנס מזה קצת – לא כמו פעם, אבל זה הכניס איזה משהו. כשהם באו לישון פה, לא הבנתי מה הקטע שלהם. גם הייתי היחידה פה שעוד עבדה. ואז הכניסה ללבנון והתחמם פה העסק. אנשים כבר ביטלו ולא באו לקראת סוף הקיץ. אתמול התקשר אליי בחור מדיור מוגן בנתניה שיש לו קומה שלמה שמפונה. הגיעו אליי גם מפרדס חנה וגם מיקנעם ומטבעון, ופשוט הסרתי אותם מהרשימה כדי לצמצם ולהתמודד עם זה גם גאוגרפית". עכשיו, היא מספרת, החשש הגדול שלה הוא שגורם עוין יגיע למיזם הווירטואלי שלה והרשימה תגיע לאויב: "אולי יבוא איזה לבנוני או איראני ויגמור לי את הפרויקט".
"אני מרגישה שאני באיזה סרט הוליוודי. ממש בכניסה ללבנון היה פה ירי ארטילרי מטורף. בבוקר אני יוצאת החוצה, ושומעת מסוק יורה פגזים מעליי, ממש מעל הבית. אחרי 20 דקות עוד פעם. ירי פגזים זה משהו חדש פה. התחלנו מירי תותחים, עברו מטוסי קרב. עכשיו המטוסים נחתו, ועברנו להליקופטרים. אין לדעת מתי זה ייגמר. אבל מלחמות נגמרות בסוף".
"החלטנו שזה לא יהיה מקום עצוב"
בין יחידות האירוח בשדה נחמיה, שהוזכרו בטבלה של בלס פינטו, בולטת זו של דוד אמר וגילנית ריף-אמר. היחידה שלהם הפכה לאתר הנצחה חי לבנם רגב, לוחם בגדוד 101 של הצנחנים. הוא היה בקורס מ"כים ביום הנורא של 7 באוקטובר. עם חבריו לקורס הוא נלחם באותו יום בקיבוץ כיסופים, ושם גם נפל. בן 20 היה רגב ז"ל בנופלו.
ביחידת הדיור שבחצר ביתם, שבהרחבה של הקיבוץ, התגוררה עד תחילת המלחמה סבתו של רגב ז"ל. עם תחילת הקרבות היא עזבה אותה לטובת מוסד סיעודי. כחודשיים בלבד לאחר נפילת בנם, כבר הפכו דוד וגילנית את היחידה הריקה לדירת אירוח. "החייל הראשון שאירחנו היה בין תפקידים בגולני", נזכרת גילנית. "הוא היה אצלנו שלושה חודשים. וכשהוא יצא משם, הוא החליט שזו היחידה של רגב ושם פה את השלט".
וכך, למרות שלא גר בה מעולם, על דלת הכניסה לדירה תלוי עכשיו השלט ועליו כתוב "הבית של רגב", יחד עם איור של רגב אוחז בכבש על כתפו בפוזה אריק-שרונית. האיור מבוסס על תמונה שצולמה חודשים ספורים לפני שנפל, במהלך קו שתפס עם היחידה שלו לא רחוק מכאן, בהר דב. קצת לפני שהגענו לשדה נחמיה, חזרה גילנית מתל אביב, שם פגשה לראשונה את המועמדים להצטרף לפרויקט הדגל שלקחו על עצמם דוד והיא – מכינה קדם-צבאית על שמו של רגב, הצפויה להתחיל לפעול בקיבוץ החל משנת הלימודים הבאה. יחד עם יחידת האירוח שפתחו, הבחירה של בני הזוג לשמר את זכר בנם מתמקדת פחות בהנצחה מוחשית, ויותר במעשה.
"החלטנו שזה לא יהיה מקום עצוב", אומרים ההורים. "רגב אמר שתהיה מלחמה, ושהיא תהיה קשה - 'אם אני איהרג, אל תנציחו אותי באנדרטאות, לא צריך אנדרטאות. תנציחו אותי במעשים'. משם כל זה נולד, וזה כל הזמן מהדהד לנו באוזן. גם בבית יש לנו רק פינה אחת עם תמונה. חשוב שיכירו את רגב והסיפור שלו, אבל בלי קירות הנצחה. ואפילו את התמונה הזו התלבטתי הרבה זמן אם לשים אותה", אומר דוד ומצביע על השלט שעל הדלת. וגילנית מוסיפה: "הוא לא היה אוהב את זה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv