אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל התמונה הזו שווה אלף דמעות, לפחות. היא צולמה בקיץ שעבר, בעיצומן של ההפגנות נגד המהפכה המשפטית: מצד אחד מפגינים, מצד שני שוטרים, ואנחנו העיתונאים באמצע. ברגע מסוים אחד משוטרי היס"ם שובר דיסטנס ומרים אותי על הכתפיים. קיפי, איש הסאונד שלנו, מצלם ומעלה לרשתות: התמונה מתפוצצת ברגע. שלושה חודשים אחרי כן, והצילום המחויך שלנו מקבל משמעות שונה לגמרי - משמעות טרגית.
ארי יהודה לא זכה להכיר את אבא שלו. הוא נולד תשעה חודשים אחרי שאביו, אלירן אברג'ל, נפל בשבעה באוקטובר בקיבוץ בארי. "אתה יודע שאבא שלך הרים אותי על הכתפיים שלו, והוא ידע שאני מפחד מסוסים - לקח אותי ממש, ממש, לעיניים של הסוסים, והתחלתי לצרוח, והוא צוחק, אבא שלך צוחק. הוא בסתלבט עליי", אני מספר לבנו התינוק.
רב-סמל מתקדם אלירן אברג'יל היה בן 29 במותו. הוא התגייס למשטרה ב-2016, מיד אחרי שהשתחרר מצה"ל. הוא שירת כאופנוען, ברוב הזמן ביס"ם תל אביב, ועבר ליחידת מתפ"א (מנהלת תיאום פעולות אכיפה) כמה חודשים לפני שבעה באוקטובר. עם עדן הוא היה עשר שנים, ובשישה באוקטובר חגגו יום נישואים. בכתבה ששודרה הערב (שישי) ב"אולפן שישי" צללנו לסיפור חייו ומותו של אלירן, הגבורה שלו בבארי, המשפחה שהציל בקיבוץ, המשפחה הפרטית שלו שנשארה שבורה והנס הגדול שקרה רק אחרי מותו.
"כמו מילות פרידה מאחד לשנייה"
"בשישה לאוקטובר האחרון, יצאנו לטייל", נזכרת אשתו עדן אברג'ל. "כשהיום אני חושבת על זה, זה כאילו קצת היה כמו מילות פרידה מאחד לשנייה - הוא אמר לי כמה הוא אוהב אותי, וכמה הוא שמח שאנחנו ביחד אחד לצד השני, ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, ושאני שמחה שיש לי אותו בחיים שלי, ושלא יכולתי לבקש גבר יותר טוב ממנו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ביום שבת, איפה אתם הייתם?
"היינו בצפון, אצל המשפחה שלי, בטבריה. הוא התעורר, הוא חיבק אותי, הוא נישק אותי, ובזמן שהוא מצחצח שניים הוא מקבל את הטלפון, הקפצה מיידית ליחידה - הוא יוצא, אני מביאה לו את הקפה, הוא אומר לי 'לא, לא, לא, אני אשתה ביחידה'. אני יוצאת למרפסת, רואה אותו מתניע את האופנוע, הוא היה עם חיוך מאוזן לאוזן, אני אומרת לו 'מאמי, מה החיוך?' אז הוא אומר לי 'הכול טוב, הכול טוב'".
היה מבסוט שהקפיצו אותו?
"כן, אמרתי לו 'אל תהיה גיבור', ואמר לי 'הכול בסדר'. ויצא".
"זו הייתה התמונה האחרונה שלו"
אלירן דוהר על האופנוע מטבריה לבסיס היחידה שלו שבפתח תקווה משם לדרום. "אחרי שעה אנחנו מתחילים להבין שיש פה מעבר לאזעקות, ורואים כבר את הסרטון של הטנדרים של המחבלים. ואז אני מתחילה לשלוח לאלירן הודעות - 'מה קורה, הגעת?' הוא אומר לי 'כן, אל תדאגי, הגעתי'. אז אמרתי לו 'איפה אתה?' אז הוא אמר לי 'אני במרכז חיים שלי'. שאלתי 'אתה עם האופנוע?' אז הוא אומר לי 'לא, מה פתאום אופנוע? אל תדאגי, אני עם רכב ממוגן'.
"יש לו תמונה של הקרקל, שהוא צילם את הקרקל לפני שהם לקחו אותו ונכנסו אליו. זו הייתה התמונה האחרונה שלו", היא נזכרת. עם הקרקל הממוגן אלירן והצוות שלו דוהרים דרומה. עוד לפני שהגיעו לעוטף, הם שומעים על הקרב הקשה של השוטרים בתחנת שדרות. "כשיצאנו מהיחידה, אמרנו ללוחמים שיש לנו מפקד הרוג", מספר סנ"צ נדב סלמה, ראש זרוע מבצעית וסגן מפקד מתפ"א, בגרון חנוק. "כשאתה יוצא מנקודה כזאת, אתה יודע שזה לא פשוט - שיש לך מפקד בבוקר ואתה יודע שהוא הרוג. זה מה שאמרנו ללוחמים - ביקשתי מהם לשמור על עצמם".
כעת אנחנו נוסעים באותו המסלול. עדן מספרת: "לא הייתי במקום רגשי ונפשי מספיק טוב, בשביל להגיע לשם (לבארי) ולעבד את כל מה שקרה שם עם אלירן. ואני חושבת שעכשיו אולי הגיע הרגע לעשות את סגירת המעגל הזו גם בשבילי". וסנ"צ סלמה משחזר ברכב: "בשער של הקיבוץ, למעשה, פה הם לוקחים ימינה. נוסעים צמוד לגדר. משם באו כל המחבלים. כאן הייתה הנקודה שהם פרצו את הגדר. הם מזהים פה מחבלים. הם מצליחים לדרוס שניים או שלושה מחבלים והם עושים, למעשה, פרסה וחוזרים חזרה תוך הקיבוץ".
בתוך בארי ליד הגדר הוא מדגיש: "הם נקלעו פה למארב של מחבלים, של לא מעט מחבלים, שירו עליהם RPG מכיוון הבתים". בדיווח בקשר נאמר: "יש שם שני קרקלים שכנראה שרופים, שחטפו RPG, אני רוצה שתהיה שם". וסלמה מדגים לעדן: "ניתן לראות פה ממש את הקטע השחור, השרוף. אלה חלקים של הג'יפ, הג'יפים ממש הותכו, ניתן לראות שהכול הפך להיות יציקה אחת. אלירן מצליח להיחלץ מהרכב והלך ונלחם, הסתער על המחבלים, אנחנו יודעים שהוא פרץ מפה".
"רץ אלינו עם נשק שלוף"
אלירן מצליח להיחלץ מהקרקל הפגוע. הוא מסתער על המחבלים שירו את ה-RPG והתבצרו בבית משפחת גד. ועליזה גד, אם המשפחה, משחזרת: "בסביבות 14:10 שמענו את ה-RPG. כל הממ"ד שלנו רעד. ומישהו עמד פה וצרח בהתרגשות מטורפת 'אללה אכבר'. אחר כך הבנתי איך אלירן, במקום לברוח ישר בכביש ולהגיע לגדר, ראה שיש פה מחבלים ורץ אלינו עם נשק שלוף. הוא נכנס לנו ללב כאילו הוא חלק מאיתנו".
בכאוס הגדול שהיה בשבעה באוקטובר, אלירן מפסיק בשלב מסוים לענות לטלפון. לעדן ולהורים אין מושג מה קרה לו. ועדן נזכרת: "אני שולחת לו הודעה בסביבות השעה אחת וחצי, שתיים". מרק אברג'ל, אביו של אלירן, מספר: "הלכתי לישון במוצאי שבת ואני חולם את החלום ואלירן בא וצועק לי 'אבאל'ה, תציל אותי, אבאל'ה, תציל אותי'. ואני קם מהמיטה, חוזר חזרה למיטה, סוגר את העיניים ועוד פעם 'אבאל'ה, תציל אותי, אבאל'ה, תציל אותי'. ככה, מתשע עד חמש בבוקר".
ועדן אומרת: "מגיע יום ראשון, שוב לילה ללא שינה. אני יוצאת למרפסת, מחכה שהוא יבוא - עם הרגשה שקרה משהו, אבל עדיין עם איזשהו שביב של תקווה שאולי... כאילו, מסרבת לקבל ולהאמין. ואז אני רואה שוטרים. אחותי הייתה איתי, התחלתי לבכות", היא אומרת ומזילה דמעה. "ואמרתי לה 'הינה, את רואה? אמרתי לכם, אמרתי לכם', התחלתי לצעוק. הדבר היחיד שהם אומרים לי 'הוא מנותק קשר. בכל התפתחות שתהיה אנחנו נעדכן אותך'".
כשמישהו ענה לטלפון של אלירן
"ביום שני בבוקר אני כל פעם שולחת לאלירן, עוד הודעה ועוד הודעה. מיום שבת בשעה אחת בהודעות ששלחתי לו היה רק וי אחד. פתאום ביום שני בשמונה וחצי בבוקר אני רואה שכל ההודעות ששלחתי לו נשלחו - שני וי. אני מתקשרת אליו שוב, יש מענה, מישהו עונה לי בצד השני. אני שואלת 'מי זה?' אז הוא אומר לי 'אני אלוף משנה מפיקוד העורף'. אז אמרתי 'אוקיי, איפה אלירן? למה אתה עונה לו לטלפון?' אז הוא אומר לי 'אלירן פה לידי'. אז אמרתי לו 'אתה יכול לתת לי לדבר איתו? כאילו, מה קרה? הוא פצוע?' אז הוא אומר לי 'עדן, אלירן פה לידי, אני רואה אותו, אני מזהה אותו. אלירן ללא רוח חיים, ואני עכשיו מפנה אותו'".
"אני אגיד את האמת - אני לא באמת זוכרת מה היה אחרי. אני רק זוכרת ששם ממש בכיתי וצעקתי. הבנו, כאילו, בעצם שהוא נמצא בחצר האחורית של אחד מהבתים".
של משפחת גד.
"כן, של משפחת גד, שמסביבו בעצם יש המון המון מחבלים הרוגים, המחסנית שלו ריקה - זה מעיד על הלחימה בעוז ובגבורה ולבד, בלי לחשוב על עצמו, בלי לחשוב על המשפחה שלו".
כי הוא יכול היה לברוח.
"נכון".
"אהיה גיבור ואקח איתי עוד"
עליזה וצחי גד יודעים שהם חייבים את החיים שלהם ושל בנם לאלירן, והם מגיעים לפגוש גם את ההורים שלו ולהודות גם להם. "אין לי ספק שמדובר בגיבורים", אומרת עליזה. האב מרק אומר: "אלירן נלחם עד השנייה האחרונה. מרגע שהוא יצא מהג'יפ, הוא פשוט בחר להיכנס לבית שלכם ושם פשוט הוא חיסל כמה וכמה מחבלים לבד".
עדן נזכרת במהלך המפגש: "היה לנו הרבה שיחות, כי בסוף אנחנו לצערי במדינה כזאת של לא מעט טרור. וכל הזמן הייתי אומרת לו 'אל תהיה גיבור, אני מבקשת ממך, אל תהיה גיבור, אל תשאיר אותי לבד'. כל פעם היה אומר לי 'חיים שלי, כשאני איתך, אני לא אהיה גיבור, אני אשמור עלייך. אבל כשאני לא איתך, אני אהיה גיבור ואני אקח איתי גם כמה'".
צחי מספר: "מתברר ששני הצוותים של השוטרים, הכניסה שלהם מצד מערב בלבלה מאוד את המחבלים. הם הרגו עשרות מחבלים, הם ירו בטירוף". ואביו של אלירן משיב לו: "אני אגלה לך סוד קטן - אני ראיתי הכול, דרך מצלמות מסוימות. ראיתי אותו איך הוא מחסל את המחבלים בכיוון הבית שלכם. אני ראיתי איך הבן שלי... (בוכה) קשה לי להגיד, אבל אני אגיד את האמת - המחבל קם עליו ועשה לו וידוא הריגה".
במפגש מעניקה משפחת גד למשפחת אברג'ל מגן מטעם קיבוץ בארי, ובו נכתב: "בשבעה באוקטובר התרחש אסון בביתנו. מתוך מעמקי השבר הגיע אלינו אלירן - הוא חתר למגע, במטרה להציל. באותו היום נקשר גורל קהילת בארי בגורלכם. לעד תהיו חלק מאיתנו, שהרי אלירן לחם בלב בארי, ויישאר בליבנו לעד. בהוקרה, בחיבוק ובאהבה, קהילת בארי".
צחי מסכם בכאב: "הוא חתר למגע וראה מחבלים. היה חייב לירות בהם. אלה אנשים שבאו ונהרגו בשביל להציל אותנו. זה פשוט קורע אותי". בפרידה הנרגשת הודיו הוריו של אלירן למשפחת גד, ועליזה השיבה: "תודה לכם קודם כל שאתם מגדלים ילדים כאלה".
"גיבור של כל עם ישראל"
אתן גאות באח הקטן.
"מאוד. הוא היה בחיים, הוא יכל לבחור להציל את עצמו, והוא עדיין בחר את הבחירה הכי אצילית שבן אדם יכול לבחור לעשות, וזה להציל אחרים", משיבה סיוון עמרני, אחותו של אלירן. "אני מאוד גאה בו - הוא גיבור שלנו כמשפחה, גיבור של כל עם ישראל".
איזה מין ילד היה אלירן?
דוריס האם: "אהבו אותו. הוא היה מנהיג בלי שהוא רצה, רק בדרכי נועם".
מתי אתה מבסוט שסוף סוף בא לך (בן)?
דוריס: "גבר - טווס, הוא היה טווס".
מרק: "אני אמרתי - אני אעשה עוד עשרים ילדים. עד שלא יבוא בן, אני לא עוצר. ולמה? שמישהו יעשה עליי קדיש, בחיי, ועכשיו אני עושה קדיש על הבן שלי".
"אלירן דיבר לבטן, היה מאוד חיובי"
"הוא היה רגיש. עם כמה שהוא נראה קשוח מבחוץ - היה לו לב פשוט ענק", מספרת עדן. "לב מזהב, עם המון רגישות לסביבה שלו, ובעיקר לאנשים שקרובים אליו ושהוא אוהב. אלירן רצה הרבה הרבה ילדים".
אז אתם מנסים להיכנס להריון, אבל אתם מגלים קשיים.
"כן".
אז אתם מתחילים לעשות טיפול.
"כן. מיד אחרי החתונה, אנחנו לא מחכים. שבוע לפני המקרה, הייתה בעצם את הפרוצדורה שבה אנחנו עושים תהליך של החזרה (של עוברים). אלירן היה מאוד מאוד חיובי, בנסיעה שלנו חזרה הוא גם שם את היד שלו על הבטן שלי, הוא דיבר לבטן. אני אומרת לו 'מאמי, אנחנו רק עכשיו עשינו את ההחזרה, עוד לא קורה שם כלום, לא קורה שם יותר מדי עדיין', אז הוא אומר לי 'לא, לא, לא, יש לי הרגשה טובה'".
אחרי שאלירן נהרג עדן, למודת אכזבות מניסיונות קודמים, לא מאמינה שההפריה הצליחה. ולמרות שעברו ימים ארוכים מאז שנקבע מותו, היא מחליטה לבדוק אפשרות לשאיבת זרע. "התקשרתי לפרופסור שליווה אותנו בתקופה של התהליך, וסיפרתי לו על אלירן, ושאלתי אותו אם יש איזושהי דרך להציל, לעשות משהו. ואז הוא אמר לי שהוא ממש מצטער לשמוע, ושלצערו הוא לא מכיר שום דרך - אבל שאני אהיה בתקווה ושאני אהיה באמונה שההחזרה שעשינו הצליחה. איזה סיכוי יש?"
"היו לי כל כך הרבה החזרות לפני שלא תפסו וזה לא צלח, אז עכשיו, בתוך כל הדבר הזה, בתוך כל הטלטלה הזו? ואז הלכנו בסוף השבעה לבית העלמין, כשאני עדיין עם הבגדים של האבלות, הייתי חייבת ללכת כבר לבדיקת דם באותו היום, וראיתי שאני בהריון".
ואז מה, צרחת?
"הייתי שמחה, אבל גם לא שמחה מדי. פחדתי, לא רציתי לשמוח או להרגיש נחת או הקלה או אפילו הודיה לפני שאני יודעת שזה באמת, לפני שאני רואה דופק". ומירב סלם, אחותו של אלירן, נזכרת: "כשהיא בישרה לנו את זה, באמת אני חושבת שהייתי צריכה לשלוח את מחלקת הרווחה אליי הביתה, כי הצרחות שהיו אצלי בבית... אם מישהו אחר היה מספר לי את זה, ואני לא מכירה אותו לא בטוח שהייתי מאמינה, אבל כשזה קרה לנו, ואנחנו עדות שככה הייתה השתלשלות הדברים שהם שנתיים מנסים להביא ילד'". ועדן מדגישה: "קודם כל זו שמחה מאוד מאוד גדולה - זה נחת, זה אור, אבל זה גם בלבול ותסכול, זה כאב שאלירן לא יודע".
"החלום נמשך, אבל בלעדיו"
רגע לפני חיתוך העוגה שתגלה את מין העובר, הסבא לעתיד מרק אומר: "אני אומר לך, זה בן, 100% בן, ב-100%. תזכרי מה אמרתי? התערבות? התערבות?", ואז מתגלה לעיניו הצבע הכחול שמעיד כי הוא צודק: "יש לי תיקון לבן שלי". ועדן מספרת: "זה הריון ראשון. אתה לא יודע מה זה הריון, איך אתה אמור להרגיש, אם מה שאתה מרגיש הוא תקין או לא תקין. כל אישה בכל הריון חווה את הפחד, אבל משהו אצלי אולי באמת היה מוגבר יותר".
הוא היה חסר לך.
"מאוד. זה לא רק הבדיקות, זה ביום-יום. אתה יודע, היינו צוחקים תמיד על זה שיהיו לי חשקים והוא יצטרך לקפוץ ב-3-2 בלילה בשביל להביא לי את מה שאני רוצה, לא משנה מה, או שהוא יצטרך להתמודד עם מצבי רוח. בסוף יש משהו בחלום שדמיינו, לעבור הריון ביחד, לעבור לידה ביחד, לגדל ילד ביחד: החלום נמשך, אבל בלעדיו. אני אעבור את ההריון לבד, אני אלד לבד, אני אגדל אותו לבד".
ביום הלידה ביוני לא נותרה עין יבשה: "איזה פלא עולם", הכריז הסבא מרק. "איזה אצבעות, יצא מתאגרף כמו אלירן, לוחם יס"ם. אלירן רואה מלמעלה, מחבק את הבן שלו. איזה אושר זה, איזה אושר, ישמור אותו האל. כשאתה תגדל, יגידו לך כמה אבא שלך היה גיבור, אלירן קטן - האף של אלירן? כן. הסנטר של אלירן? כן. העיניים שלי. איך אלירן מאושר עכשיו, לראות את כל המשפחה פה, בטוח שהוא רואה אותנו מלמעלה". ועדן אומרת ממיטת הילדה: "הרבה, הרבה, הרבה תפילות".
הגשמתם.
"כן, רק חבל שהוא לא פה איתי. לא יצא לי לאבד את האבל ואת האובדן. וזה מה שהחזיק אותי שפויה - בתוך כל הכאב והצער לדעת שיש לי את הדבר הזה בתוך הבטן, ושבעזרת השם הוא ייצא החוצה, ימלא את הלבבות של כולנו".
ומרק נזכר בתוך חדר הלידה בסיפור: "אלירן, כשהוא נולד, אני אמרתי לדוריס 'אני רוצה לרחוץ אותו'. לא שמתי לב, הוא שתה מים, נחנק - אין נשימה, אין דופק, אין כלום. אמרתי 'אלוהים ישמור, הרגתי את הילד'".
בן כמה הוא היה?
"בגיל שלו (של התינוק). ואז התחלתי להנשים אותו עוד הפעם, פתאום הוציא לי קצף מהפה. לקחתי אותו ישר - שמתי לו מגבת ובאנו פה ללנידאו. אמרתי לעדן 'בכל פעם שאת רוצה לקלח את התינוק, אני אעשה לו", וצוחק - ואני מסביר לו שלמזלו לא הייתי כתב פלילים באותה התקופה. עדן עוד לא גילתה את השם, אבל סיפרה שבחרה אותו מראש עם אלירן.
"אני רוצה ילד מאושר"
בברית היא חשפה את השם - ארי יהודה - והודתה: "זו רכבת הרים של רגשות". באירוע היא מצביעה על מצגת התמונות של בעלה שהוקרנה ואמרה: "היה לי חשוב שיהיה משהו שינכיח אותו". הזמר משה פרץ, ששר בברית, אמר לנוכחים: "אלירן הגיבור, במותך ציווית עלינו חיים".
בובת הכוכב בחדרו של התינוק עשויה מחולצות של אלירן - אחת שהיה לובש לאירועים והשנייה של היס"מ, שהיה לובש מתחת למדים. ועוד שרשרת תלויה בחדרו של ארי יהודה: "זה ממתכת שהותכה מהרכבים השרופים בבארי - הם לקחו את זה וליטשו, ועשו מגן דוד", מציינת עדן.
אם ארי ירצה להיות שוטר, לוחם יס"ם, מה תגידי?
עדן: "יש בי משהו שרוצה להגיד שאני לא אתן לו להתקרב לשום תפקיד מבצעי כזה או אחר. אבל אני יודעת מה בפועל יהיה - אני רוצה ילד מאושר, ואם זה מה שיביא לו אושר, אז זה מה שהוא יעשה".
אלירן חסר לך.
"מאוד".
איפה?
"בכל דבר. אני מדברת עם אנשים ושואלים אותי 'מה הטריגר? נגיד אם יש תקופות שהן פחות טובות, מה הטריגר?' אין טריגר אחד, זה הכול ביחד. זה פשוט בכל דבר - זה בטלפון, זה בתמונות, זה כשאתה מסתובב ברחוב ואתה רואה זוגות ואתה רואה אבות ואתה רואה ילדים, זה פשוט נמצא בכל מקום. החוסר והחור הזה שיש בלב, הוא שם". והאם דוריס מספרת: "אני כל יום בוכה כבר תשעה חודשים. עברתי כבר מאז שני צנתורים. משתדלת לאחוז את עצמי, לאחוז את השברים, כי הוא השאיר לי המון המון דברים".
"הם היו שם, הראשונים שהגיבו"
מה אתם הכי רוצים שיזכרו מאלירן?
דוריס: "הנתינה שלו, האהבה שלו ללא גבולות. הצחוקים שלו. גם כשהוא הרים אותך אמרו לו 'מה הרמת את ברהנו טגניה? הוא חשב שבטח כולם יידעו - 'אה, זה הבן שלך שהרים את ברהנו טגניה'".
התמונה הזאת מחזירה אותנו ברגע אחד למציאות של שישה באוקטובר. ואל תטעו בחיוכים של כולנו: אלו היו ימים מתוחים כשהמשטרה ספגה ביקורת קשה, לעיתים מוצדקת, על הדרך שבה היא נוהגת במפגינים. אבל עדן רוצה להאמין שהמלחמה לימדה אותנו לקח לעתיד: "אני חושבת שהמסר שהייתי רוצה באמת להעביר זה שאלירן, ביחד עם חברים שלו ועוד לא מעט לוחמים, חירפו את נפשם - ולא בשביל שנריב אחד עם השני ברחובות. הם רצו ורוצים שנהיה כולנו מאוחדים. שישים שוטרים נפלו בשבעה באוקטובר, ואני עדיין שומעת את החברים שלו שהם מגיעים לכאן ואומרים 'איפה הייתם?'. איפה הם היו? הם היו שם, הם הראשונים שהגיבו".
וכשעדן אומרת ש"הם היו שם" היא מתכוונת גם לקיבוץ בארי - שבו, מלבד אלירן, נפלו עוד שישה לוחמי מתפ"א ולוחם יחידת יואב: רס"ר שלום אוראל אלון, סנ"צ ודים בליך, רס"ל מולוגטה גדיף, רפ"ק דן גנות, רס"ב בוריס דנילוב, רס"ל דור מנגדי וסנ"צ אבי עמר.
"חסר לי בכל רגע ורגע ביום"
בתוך הבית של משפחת גד בבארי, עליזה מחבקת את עדן ואומרת לה: "סליחה שעברתם את זה, קשה לנו עם זה שחיילים נהרגו, שאלירן לא יודע על הבן שלו - הוא בטוח יודע. אני בטוחה. אני בטוחה שהוא יודע". , חבריו ליחידה סיפרו: "הוא היה לבד, זה מטורף, גיבור-על אמיתי".
ועדן אומרת: "אני פשוט חושבת שמה שעבר לו בראש זה 'תמות נפשי עם פלשתים - אני מסתער קדימה, לבד'. אני חושבת שזה מראה ממש בדיוק איזה בן אדם הוא היה. הוא היה יכול לרוץ לכיוון השני. הוא היה אחד. זה היה רק הוא, אף אחד לא היה איתו. לפני קצת יותר משנה הוא לקח אותך על הכתפיים, ותראה... זה כאילו חלום, סיוט".
אז השיחה עם אותו קצין מפיקוד העורף כנראה התקיימה מפה.
"פה הטלפון שלו צלצל. פה שמעו את השיר 'נשמה שלי', של עידן חביב. זה היה לי צלצול מיוחד בטלפון שלו".
בנקודה שבה נמצא אלירן ללא רוח חיים, עדי מקריאה לו מילות פרידה שכתבה: "בובי שלי, אתה חסר לי בכל רגע ורגע ביום. החלום שלנו התגשם - זכיתי לגלות בתוך החושך את האור הגדול, האור הגדול שכה ייחלנו לו. אני מבטיחה לך אהובי שאני אגדל את ארי כפי שחלמנו לגדל את ילדינו ביחד. שלך לנצח, אשתך".
תחקיר: נוי ברכה