גיא שמחי, הבן הצעיר של אורית ודדי, היה מהילדים האלו שמהרגע הראשון ברור שנועדו לגדולות: הצטיין בכל מה שנגע בו וכישלון לא היה בלקסיקון. הוא גלש בשלג, בים, שיחק כדורעף, ניגן בגיטרה, רכב על אופניים, תמיד מוקף חברים וחברות. אוהב ואהוב. ב-6 באוקטובר גיא בן ה-20, לוחם בסיירת צנחנים, היה בחופשה קצרה בבית. בבוקר הספיק לגלוש בים ואחר כך הלך למסיבה ולעוד מסיבה, כי תמיד זה היה שם - לטרוף את החיים, כאילו ידע שעוד רגע זה ייגמר. בערב, אחרי ארוחת שבת עם המשפחה, נסע עם החברים לנובה.
זה לא קשה שהתמונה שלו בכל מקום, כל הזמן?
אורית, אימו של גיא: "נהפוך הוא. אנחנו מסתכלים עליו ככה כל הזמן, הוא כאילו נוכח, הוא פה איתנו. הוא היה ילד מיוחד, באמת, מהדורה מוגבלת, ממש - זה לא יכול להיות שכל התכונות המדהימות האלה היו בילד אחד. קיבלנו מתנה, 20 שנה. וזהו. הוגרלנו, אין מה לעשות. בפעם האחרונה שראינו את גיא הוא יצא למסיבה. מהשער הראשי הוא נופף לנו ככה, וזהו, זאת התמונה שאני נזכרת בה, שהוא עושה ככה עם היד. ויש לנו נשיקה על הדלת שלו, שהוא נישק את הדלת למעלה - אז בכל פעם שאנחנו נכנסים מבחינתי זאת המזוזה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כמעט תשעה חודשים אחרי אותו, אנחנו מצטרפים אל דדי שמחי למסע בעקבות היום האחרון בחייו של הבן שלו. "אנחנו נוסעים בדרך שגיא עשה כשהוא נסע למסיבה", מספר דדי. "לפחות פעמיים-שלוש ביום אני אומר לו שלום, גיא נמצא כאן בבית הקברות. מהפינה, הברוש השלישי, זה הוא - אני אומר לו 'בוקר טוב, לילה טוב', מצדיע. כשאני הולך לבית העלמין יש לי פלייליסט שלי ושלו, ושומעים ביחד. אחד השירים זה Wild Horses של הרולינג סטונז - כשנסעתי עם גיא אחרי זה מרעים חזרה לכיוון מחנה שורה אז זה השיר שהיה ברדיו וזהו, עכשיו זה חרוט לי בראש, הסוסים הפראיים".
"גיא נסע דרך השטח שהכיר"
תת אלוף במילואים דדי שמחי, בן 59, התחיל את דרכו בגולני. הוא היה קצין אג"ם של אוגדת עזה, ראש מטה פיקוד העורף, נספח צה"ל בסין, ולאחר השחרור מצה"ל שימש כנציב כבאות ראשי. מלבד גיא, הבן הצעיר, יש לו ולאורית עוד שני בנים - תומר, 27, ואלון, 26. "בין אבא לבין בנים יש איזה גם איזה חיבור מיוחד כזה, לא יודע. נגיד הייתי מוריד אותו איפה שהיחידה יושבת ולפעמים באתי להגיד לו 'להתראות', אבל כל פעם הכרחתי את עצמי לקום, לצאת מהאוטו ולתת לו חיבוק, כי כל הזמן אמרתי תשמע, יכול להיות... לך תדע, אתה תצטער, 'איך לא אמרתי לו, איך כן אמרתי לו'. ובכל פעם הייתי יוצא מהאוטו והייתי מחבק אותו".
באתר מסיבת הנובה, דדי מספר: "גיא הגיע לנובה באזור אחת בלילה, עם כל החברים, הבנתי דרך אגב שהייתה מסיבה מדהימה. והם השתוללו פה - הוא רקד, הוא היה עם כובע, עם חולצה פתוחה, באמת הייתה מסיבה פצצה. בשש וחצי בבוקר התחילו לירות פה את כל הרקטות. אז הוא אמר לחברים שלו 'תקשיבו, יורים פה רקטות, צריך ממ"דים, בואו ניסע לקיבוץ'".
גרתם כאן עשר שנים, ברעים.
"כן, כשהייתי קצין אג"ם אוגדת עזה עברתי לגור בקיבוץ רעים. 800 מטר מכאן גיא היה רוכב איתי פה אופניים, הוא היה רץ פה. אז הוא לקח את החברים שלו והלך לקיבוץ והוא נסע דרך השטח, כי הוא מכיר את השטח, כי ציר 232 פה היה פקוק - ואז הוא נסע דרך השטח והגיע לקיבוץ. עכשיו, לך תדע, היו שני חבר'ה שלו שבאו מרכב אחר מהצוות והם אמרו לו 'גיא, בוא ניסע צפונה' והם הצליחו לנסוע צפונה ולהינצל, אחרים נסעו צפונה ונהרגו בכביש. ככה שפה ההחלטה הייתה של מילימטר ימינה או שמאלה - זה חיים ומוות".
"הוביל אותם למקום יותר בטוח"
בשלב הזה, כשרקטות עפות באוויר והמחבלים מסתערים על אתר המסיבה, גיא וחבריו יוצאים בשתי מכוניות, דרך השדות, מזרחה, אל קיבוץ רעים. הם לא חמושים, מתכוונים להגיע לבית של חברו מהילדות בקיבוץ - הדר, לוחם במגל"ן שגר בשכונת הצעירים. חברו ליאור נזכר: "מגיעים לכאן, חונים, רכב ראשון של גיא, אנחנו ברכב השני, ונפגשים פה בדיוק".
מה השעה בערך?
נועם: "רבע לשבע, עשרה לשבע, מאוד מוקדם, מאוד מוקדם".
יהונתן: "ואז בעצם שמחי ראה פה עוד אנשים מהמיגונית והתחלנו לאסוף את כולם".
נועם: "גיא עובר פה ומוציא אנשים מהמיגונית ומוביל אותם למקום שהוא יותר בטוח".
יהונתן: "ברגע שהגיעו מסה גדולה של אנשים, התחלנו לחלק אותם בין הדירות, פה כבר הגיע מצב שיש איזה 18 אנשים".
אז שמחי מנהל את האירוע?
"שמחי מנהל את האירוע, בנחמדות, ואנחנו הולכים אחריו", הם עונים יחד.
"הירי הלך והתקרב, כדורים שורקים"
מתי אתם מבינים שזה יותר ממטח?
ליאור: "רק באמת כשהמחבלים פה".
ואתם בלי נשקים.
נועם: "אנחנו בלי נשקים, רק הדר, שהוא היה לוחם בחופשה בעצם, הוא בבית. היה איזשהו שלב שאני וגיא יוצאים פה לאיזשהו סיבוב במטע. אני בעצם עומד כאן, גיא והדר פה, קופצים ממש בין עץ לעץ, יש פה המון ירי מסיבי. והם ממש מדלגים פה במטע בצורה שכמו שלומדים להילחם, מדלגים פה מעץ לעץ".
אתה רואה פה את המחבלים כבר?
נועם: "אני אישית לא הצלחתי לראות אותם, אבל אתה שומע ירי מאוד מסיבי וגם הכדורים שורקים לכיוון שלך. וגיא, בעצם כל הדילוג הזה שהוא והדר עושים פה, זה כדי לאתר עוד חבר'ה צעירים שגם כן ברחו מהמסיבה כמונו לפה, כדי להכניס אותם למקום יותר בטוח".
יהונתן: "הירי הלך והתקרב, הבנו שאנחנו צריכים להגיע למרחב מוגן גם בשביל להיות שם עם חברים שלנו שעוד בדירה וגם כי להדר היה את הנשק היחיד".
ובזמן הזה פה יש כמה, 14 חבר'ה מהמסיבה, שברחו לשם?
נועם: "כן. כשגיא בעצם הכניס אותם שם לממ"ד, זה המרחב המוגן. גיא היה המנהל היחידי של האירוע".
"תשלח לי תמונה שאתה בממ"ד"
האב דדי: "הוא ב-7:43 בבוקר התקשר אליי ואמר לי 'אבא אני בקיבוץ, יש לנו נשק אחד, יש פה מחבלים'. אני אמרתי לו 'גיאגו, תיכנס לממ"ד, תסגור את הדלת, חמש דקות הצבא מגיע, הורג את כולם. אל תסתובב בחוץ, כי כל מי שיסתובב בחוץ, הצבא... יהיה דו"צים (ירי דו-צדדי). הוא אמר לי או-קיי. אני הלכתי לעזור לחמ"ל בגדרה, לא הבנתי את גודל האירוע".
האם אורית: "שלחתי לו הודעה 'גיא, תיכנס לממ"ד'. הוא אומר לי 'אימא, אני בממ"ד', אמרתי לו 'אני לא מאמינה לך, תשלח לי תמונה שאתה בממ"ד'".
כי מה חשבת?
"כי אני מכירה את הילד הזה, זה ילד לוחם, זה ילד שתמיד ירוץ ראשון, זה הילד, אני מכירה אותו. הוא צילם לי את עצמו בממ"ד, ויצא. וזו התמונה האחרונה שלנו".
יהונתן: "הבנו שהירי הולך ומתקרב, אני זוכר את גיא הולך מסביב לחדר, כל הזמן מסתכל לכיוון החלון, לראות אם מישהו מגיע, הדלת פה סגורה. הדר כבר מהשלב הזה התמקם פה על הזיג של הדלת עם הנשק לכיוון בחוץ".
אז אתם שומרים מבחוץ בסלון, כשכולם מצטופפים שם בממ"ד, בפנים, מאחורי הדלת. 14 חבר'ה.
יהונתן: "ממ"ד מאוד-מאוד קטן, כולם ישבו על המיטה, היו מאוד מפוחדים. בשלב הזה אנשים כבר הבינו שזה הולך ומגיע. היינו פה פחות או יותר חמש דקות וכבר התחיל ירי אל כיוון החלון, כל החלון התנפץ. הכדורים ממש-ממש פגעו פה".
ואין לך איך להשיב אש.
יהונתן: "אין לנו מה לעשות בגדול. גיא היה פה בידיים חשופות, ולהדר עוד היה נשק להגן על הבית. אז אני זוכר שאני ממש רץ לגיא, תופס אותו, מנער אותו ואומר לו 'בוא איתי פנימה'. ואני זוכר שהייתה בו איזה חדות בעיניים כזאת ש'לא משנה מה, אני נשאר פה עם הדר. יש לי פה חבר ילדות שאני לא עוזב אותו' ונשאר פה. נכנסתי פנימה, סגרתי את הדלת כשהדר ושמחי בחוץ ומהשלב הזה בעצם הייתי עם האוזן על הדלת וניסיתי להבין מה קורה".
נועם: "פה בחדר מבועתים, מאוד מפוחדים, מכונסים בתוך עצמם".
שמעתם את הצעקות של גיא, של הדר?
יהונתן: "לא שמענו צעקות, שמענו רק פיצוצים של ירי ורימונים".
הקרב עם המחבל בידיים חשופות
דדי: "התמונה האחרונה של גיא בחיים זה שהוא כורע בחלון ומסתכל החוצה. מהתחקיר של הדר עולה שגיא עמד מאחוריו: ירו על הדלת ואז המחבל הראשון נכנס וגיא קפץ עליו וחנק אותו ודחף אותו החוצה, וכנראה גם חנק אותו למוות".
כשהוא נלחם בו בידיים חשופות, מול מחבל עם נשק.
דדי: "כן, כן. והדר אומר שעם המותן הוא דחף את הקלאץ' של המחבל הצידה מהדר. המחבל השני נכנס, הדר ירה בו ממש בכניסה. הם הגיעו חמישה מחבלים, השלישי כבר ראה שיש פה שני הרוגים וזרק רימונים, לדעתי שלושה רימוני רסס. השרפה פה היא מהרימונים".
אתם בפנים בינתיים, ואתה שומר על הדלת ומתחיל להיכנס עשן פנימה.
יהונתן: "התחלנו לראות עשן נכנס מהמנורות ומכל הפתחים".
נועם: "לאט-לאט אתה מתחיל לשמוע את הבית נשרף. לא יודע איך לתאר את הרעש הזה, אבל אתה שומע שהבית נשרף, מתחיל לצאת עשן".
הייתה לכם תחושה שאתם הולכים למות?
נועם: "אני כבר השלמתי עם זה שכנראה אני לא אחזור הביתה, אני לא אצא מהחדר הזה בחיים".
"בגדול זה מה שהציל אותנו"
דדי: "ובעצם אחרי זה הדר עלה לגג של הממ"ד וגיא כבר יצא פצוע, הוא נפצע מהרימונים, גם הצליח לצאת מהחלון של השירותים".
נועם: "הבית נשרף ובגלל שהם נשארו בחוץ, בעצם המחבלים לא יכלו להיכנס ולפתוח פנימה את הדלת, כי כל הבית שרוף. אז בגדול זה מה שהציל אותנו".
כמה שעות הייתם פה, בממ"ד?
יהונתן: "משמונה בבוקר, כשהתחילה כל ההתקלה, עד 12 וחצי".
ואיך הבנתם שאפשר לצאת?
נועם: "אני הייתי רוב הזמן על החלון, השארנו חריץ ממש קטן להסתכל ופתאום אני שומע צעקות בעברית".
יהונתן: "הבנו שיש פה כוחות צה"ל, פשוט יצאנו החוצה".
"הצרחות הכי נוראיות ששמעתי בחיים"
נועם: "מהחלון בעצם אני יוצא אחרי ארבע וחצי שעות שהיינו פה. אני יוצא, ממולי כאן שוכב מחבל הרוג, שם יש כוחות צבא, ופה, פה ראיתי את גיאגו שוכב. ופה אני בעצם מבין שגיאגו כבר לא איתנו. צרחתי צרחה שלא יוצאת לי מהראש יותר מדי".
יהונתן: "אני זוכר אותו צועק 'שמחי, החבר שלנו פה, אני לא מאמין, אני לא מאמין, אני לא מאמין'. ואלו היו הצרחות הכי נוראיות ששמעתי בחיים שלי. אני זוכר שממש נחרטו לי חזק".
אורית: "בסביבות תשע הקשר התנתק. הפסקתי לנשום, ממש, אף פעם לא קרה לי דבר כזה, אני לא חרדתית, אף פעם לא חוויתי דבר כזה, אבל פשוט הפסקתי לנשום. ממש לא הצלחתי לנשום. וכשאנחנו מצליבים את הדקות, זה הזמן שגיא גם נהרג - זה בעיניי ככה מהתחושות של אימא, אנחנו נשמנו ביחד, בסוף. ככה אני מרגישה".
דדי: "אותי מה שהטריף זה שהילד שלי פה שוכב בין הממ"דים - אני יודע בדיוק איפה הוא נמצא כי אני גרתי פה עשר שנים, ואף אחד לא מביא אותו. לקראת השעה 12 בלילה החלטתי שאני בא לקחת אותו. אמרתי לאשתי, לאורית, שאני נוסע, אמרה לי 'צא בהצלחה'".
אורית: "ב-12 בלילה דדי קם ואמר לי 'אני הולך להביא אותו'. אפילו לא פחדתי, לא חשבתי 'אל תלך לשם, יקרה לך משהו'".
דדי: "עליתי על המדים של התת-אלוף ונסעתי, הכבישים כמובן היו ריקים. לא יכולתי לשבת בבית ולחכות. אני אמרתי 'אני הולך להביא את האריה שלי, לא יעזור בית דין, הוא לא יישאר שם'. כל הדרך שאני נוסע, אתה יודע, תמיד מקוננת לך המחשבה - אולי לא שמו לב, התבלבלו, טעו, הוא איבד את ההכרה".
איך הכביש נראה?
וואי, 'אפוקליפסה עכשיו' או 'מקס הלוחם בדרכים', זה עמק הבכא כפול אלף".
הפרידה הארוכה של דדי מבנו
"הגעתי לפה בערך באחת, אחת וחצי, חמש דקות אחרי שנגמר הקרב ברעים. עצר אותי כוח של סיירת חרוב שאמר לי 'תשמע, אתה לא יכול להתקדם, האזור עוד לא מזוכה'. אמרתי להם 'תקשיבו טוב-טוב, אני הייתי המג"ד שלכם לפני 25 שנים, תעשו כבוד לי ולבן שלי, הבן שלי פה מתשע בבוקר שוכב. הם אמרו לי 'אנחנו נביא לך אותו'. אחרי משהו כמו חמש דקות הם באו עם אלונקה וגיא למעלה, ושמו לי את האלונקה, את גיא מתחת לעץ".
"ישבתי, שמתי ראש בראש ונישקתי אותו וחיבקתי אותו וניסיתי, לא יודע מה, ניסיתי להעביר לו... ולא האמנתי שזה מה שקורה - שהדבר המדהים הזה, היפה הזה, החכם הזה, הנמרץ הזה, פתאום שוכב כזה קר. הסדרתי נשימה והיינו ביחד 40 דקות, מחובקים, רק אני והוא".
אמרת לו משהו?
"שאני גאה בו והוא גיבור. בכיתי ובעיקר נשמתי, הרגשתי כמו פיצוץ בלב. זה מה שנותן לי היום כוח להמשיך, הרגעים האלה - הוא איתי, הילד שלי איתי".
ובאיזשהו שלב אומרים לך "זהו, צריך להיפרד".
"כן, כשהגיע הרב של האוגדה אז הוא נגע בי, אמר לי 'דדי, בוא, תן לנו לטפל'. אמרתי לו 'מאה אחוז'".
והתעקשת לקחת את האלונקה.
"כן, מאוד, מאוד".
אמרו לך "עזוב".
"ניסו לקחת ואמרתי להם 'חבר'ה, אני בסדר, תנו לי להרים את הבן שלי'. ואני אומר שהיה לי כבוד, באמת, להרים את הגיבור הזה ולא להשאיר אותו כאן. אתה יודע, כל הזמן אומרים שהבנים מכבדים את האבות אבל הייתה לי הזכות העילאית הזאת לכבד אותו. נסעתי אחריו עד מחנה שורה, זה היה גם מחזה מטורף - נוסעים בכביש 6, הוא נוסע מקדימה עם צ'קלקות, אני אחריו לבד באוטו, חצי מהדרך אני בכלל מצדיע לו ומתנגן ברדיו Wild Horses ואני לא מאמין שזהו, שזה הבן שלי קדימה".
אורית: "הוא (דדי) חזר ב-6 בבוקר ואמר לי 'זהו, אני שמתי אותו בשורה לבדי'".
דדי: "אורית חיכתה לי, אמרתי לה 'זהו, אין יותר מה לחשוב, מה לפנטז, הוא איננו'".
הקעקוע שהפך להנצחה עבור גיא
יהונתן: "בזכות הסיפור של גיא והדר שם בחוץ, הגבורה הזאת של גיא, כל החבר'ה שהיו פה יצאו הביתה וחזרו למשפחות שלהם".
נועם: "זה לא היה קורה בלי מה שגיא עשה".
דדי: "דרך אגב, מאותו יום, שניהם לוחמים בעזה, היו חודשים בתוך עזה ואני מאוד גאה בהם, מאוד-מאוד גאה בהם".
ליאור: "אחרי שהוא נהרג, חשבנו החבר'ה איך אפשר להנציח אותו לכל החיים, בצורה הכי טובה ויש שיר של הפיל הכחול שנקרא 'הכול יהיה', זה שיר שהיינו שומעים בסימן לב שבור, כשבחורות בתיכון היו שוברות לנו את הלב, היינו שומעים את השיר הזה. והתחלנו לחשוב והבנו שזה השיר שנכון לגבינו כרגע, ועשינו הקעקוע של האלבום עם טביעות האצבע שלנו, והטביעה באמצע היא הטביעה של גיא - בעיניי קעקוע יפהפה, עם משמעות אדירה. וזה הסימן, ההנצחה הכי גדולה שיש לחבר הטוב ביותר שלנצח גם יהיה בלבנו".
השיחה עם נתניהו והמסר להנהגה
את דדי שמחי פגשתי לראשונה ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר. הוא הגיע לעמדת השידור שלנו בדרום, ישר מהשבעה של גיא, שאותה קיצר - ואז הפך לפרצוף מוכר בכל בית, משמש כפרשן לענייני המלחמה, גם אצלנו ב"אולפן שישי". בלילה של 7 באוקטובר שמחי יצא למסע להחזיר את הבן שלו הביתה. המסע האישי הפך גם לציבורי - להחזיר גם את המדינה למקום נכון יותר, ראוי יותר.
נתניהו הכיר אותך, היית נציב כבאות ראשי.
"כן".
והיום נהוג לשאול, האם קיבלת טלפון של תנחומים?
"לא. לא, לא, לא. הייתה לי שיחה איתו שבעצם הטריגר לשיחה היה כן או לא למנות אותי לפרויקטור לאומי - אבל צריך להיות הוגנים, הייתה שיחה מאוד-מאוד מרגשת. דיברנו גם על גיא וגם על יוני".
ואז הוא הציע לך להיות פרויקטור.
"הוא שאל אותי אם אני אסכים להיות פרויקטור לענייני שיקום העורף האזרחי. ואחרי זה שר האוצר היה אמור להתקשר אליי, והוא לא התקשר. לפחות תחזור, תגיד כן-כן, לא-לא, אני ילד גדול".
ואיך הרגשת עם זה?
"אני חושב שכל ההתנהלות בשנים האחרונות, ועל אחת כמה וכמה מפתיחת המלחמה, היא התנהלות לא רצינית. ככה לא אמורה להתנהל מדינה בשגרה, וככה גם לא אמורה להתנהל מדינה במלחמה. אני כל הזמן מצפה שהמנהיגים הגדולים באמת יתעשתו. עצוב, אבל צריך לתקן את זה - צריך לעשות ריסטרט למדינה, ולא יעזור כלום, הריסטרט הזה יגיע".
צריכים ללכת הביתה?
"150 איש. הם צריכים ללכת לכותל, לקוד קידה, להחזיר את המנדט לעם ולבקש סליחה".
למה אתה אומר 150?
"כי זה כל נבחרי הציבור וגם כל חבריי מהצבא ומארגוני הביטחון, חד וחלק, כולם. זה היה במשמרת שלהם, בתור שלהם. עליי נגזר לתת את הבן, עליהם נגזר לתת את התפקיד ואולי גם את השם שלהם בראייה ההיסטורית. כל אחד וגורלו".
תחקיר: מעין נווה