יש במלחמה הזאת לא מעט סמלים ותמונות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי, כאלו שלא יעזבו לעולם את הנפש. הטנדר בשדרות בשעות הראשונות בבוקר ב-7 באוקטובר; קולות הנשים הנצורות בממ"ד עם טפיהן; הכתב של אל-ג'זירה ששידר מניר עוז אחרי שזו נכבשה על ידי מאות מחבלי נוח'בה; הבריחה ההמונית ממסיבת הנובה; סרטוני החטופים הראשונים שחמאס הוציא; פעימות השחרור שבהן משפחות התאחדו, לפחות בחלקן; סיפורי השבות; העדות של עמית סוסנה. כל אלו רשימה חלקית ואסוציאטיבית.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
השבוע, עוד לפני שסרטון של חמש התצפיתניות מנחל עוז הותר לפרסום על ידי מטה המשפחות, הותר לפרסום סרטון אחר, רק בן שניות בודדות. זהו הסרטון של אלה אליקים, בת ה-8, שעומדת ומאחוריה סמל חמאס, קוראת לראש הממשלה לשחרר אותה מהשבי. הסרטון הזה אותר בשבועות האחרונים בתוך הרצועה.
יש סרטונים דומים שהועברו למשפחות, בהם גם של ילדים וילדות נוספים. משפחותיהם מבקשות - לפחות כרגע - לשמור את התיעודים האלה לעצמן, לא לספק לגוגל עוד תוצאת חיפוש מזעזעת. אפשר להבין אותן. כאילו לא מספיק התיעוד שלנצח יישאר בתודעה, יש גם את החיפוש באינטרנט שתמיד יזכיר מה היה בעבר, אותו עבר שהן היו רוצות שפשוט יימחק כלא היה.
הסרטון של אלה אליקים שובר לב. ילדה קטנה ניצבת מול המצלמה, מתועדת על ידי חלאות אדם. רגעים בודדים ששוב מציפים את הכול, זורקים אותנו - כהורים - אל הילדים שלנו. מה היה קורה אם היינו במקום משפחות החטופים? אם ילדינו היו נחטפים מביתנו בידי ציפורניו של אויב חסר מעצורים? מה אנחנו היינו עושים? איך היינו שומרים על איפוק? כיצד היינו מצליחים לסבול את המחשבה של מה שקורה להם שם? איך היינו מסוגלים לצפות ברגעי האימה של חמש בנות מדממות, מבועתות, שהנוח'בות מתייחסים אליהן כאל חפץ, או כפי שהם כינו אותן בעצמם בסרטון: "סבאיא", מילה שהתרגום שלה בקוראן ובאיסלאם הוא "שפחות", קרי כופרות שיש לגביהן הלכות מפורשות המתירות סחר, חליפין, משכב ויחס של שלל לכל דבר ועניין. לא היינו מצליחים. גם הן לא מצליחות. הן רוצות את היקירים שלהן בבית. עכשיו. כמה שיותר מהר.
על רקע ההתפתחויות של השבוע האחרון, מעניין לשים את הזרקור על החדש והישן בגזרת המגעים לעסקה. יותר נכון לומר, על הרבה ישן ועל אין חדש. אם יש ההתפתחויות, לפחות אלו הממשיות, הן נועדו בעיקר "להרגיע את השטח", משל היה מדובר במחאה טורדנית ולא בזעקת יגון וכאב עצומה אל מול ממשלה וצבא שכשלו כישלון מפואר בתוצאותיו ההרסניות.
נחזור אחורה. לפני כשלושה שבועות, בדיון דרמטי של קבינט המלחמה, גילה לתדהמתו ראש הממשלה בנימין נתניהו עמדה אחידה של כל הנוכחים מולו, כולל של שר הביטחון והרמטכ"ל. סוג של קואליציה שנועדה לדחוף אותו לנוע. כל הנוכחים בחדר אמרו לנתניהו: בשביל העסקה הזו אנחנו מוכנים לאשר תנועת תושבי עזה לצפון הרצועה, מוכנים לדבר, לדון, להציף נוסחים על עצירת מלחמה בסוף השלב השני, קרי לאחר חזרתם של החיילים וחברי כיתות הכוננות. אלא שבתום הדיון הזה נערך דיון נוסף, הפעם של הקבינט המדיני-ביטחוני. זה כבר הפך למסורת. סוג של משקל נגד לקבינט המלחמה. את נתניהו זה משרת.
וכך, בין הדיון בקבינט המצומצם לקבינט המורחב, יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' השתולל והציב אולטימטום לנתניהו לבל יילך לעסקה "מופקרת" (חדשות מהמציאות: ההפקרה הייתה ב-7 באוקטובר). בקבינט המלחמה "חושדים" שזה לא שלסמוטריץ' היה מודיעין פנימי על מה שהתחולל בתוך החדר המצומצם: מישהו דאג להעביר לו את המידע, וכמעט להתחנן אליו להביע התנגדות פומבית.
וזה לא פורסם עד היום: באותו הערב, צוות המשא ומתן הישראלי פגש את הצוות המצרי במלון הילטון בתל אביב. ישראל העבירה שם את הסכמתה למתווה הההצעה המצרית והאמריקנית, שאחר כך שונה בבוטות ובגסות על ידי המצרים עצמם ובלי ידיעת ארה"ב. אלא שבאותו הלילה, אחרי ההתנגדות של סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, נתניהו משך את המנדט שלפני כמה שעות נתן לצוות המשא ומתן. רק בהתעקשות של גנץ - הצוות קיבל שוב גמישות יחסית.
10 ימים לאחר מכן קורה אירוע דרמטי. נתניהו חושד, אם באמת ואם רק כתירוץ, שארה"ב נתנה לחמאס ערבויות לסיום המלחמה, והוא מפרסם שתי הודעות (בשבת) שצה"ל ייכנס - עם או בלי עסקה - לרפיח, ושחמאס הוא שמסכל את העסקה כיוון שהוא דורש את סיום המלחמה. עד היום לא ברור מה בער לנתניהו להוציא את שתי ההודעות האלו, שהרי באותו שלב - טרם התקבלה תשובה רשמית למתווה. ימים לאחר מכן העסקה כבר שוב הגיעה למבוי סתום, אחרי שחמאס החזיר תשובה שטרפה את הקלפים. ארגון הטרור הרצחני הזה, למען הסר ספק, לא עוזר לנו במיוחד להגיע לעסקה.
בעוד התשובה של חמאס הייתה חצופה ולא מאפשרת התקדמות אמיתית על בסיסה בלבד, דבר אחד נותר על כנו. יחיא סינוואר לא יסכים לעסקה שלא כוללת מרכיב של סיום המלחמה - בשלב מסוים. זה לא השתנה כבר כמה חודשים ולא ישתנה גם בימים אלה, לא משנה איזו יוזמה יביא ניצן אלון אל השולחן. אלא שזו בדיוק הסיבה שבגינה אסור לנתק קשר, מהלך - שיודעים רבים וטובים שעסקו במלאכה הזו בעסקאות קודמות - שיכול לגזור את גורל החטופים במקרה הרע, ובמקרה הפחות רע - להעלות דרמטית את מחירי העסקה. עכשיו זה בדיוק הזמן לחפש פתרונות יצירתיים, להתעסק בניסוחים, לא לעצור לרגע את הדינמיקה.
צוות המשא ומתן - מגובה ביואב גלנט, גדי איזנקוט ובני גנץ - החליט. הוא רוצה ללכת להביא עסקה. עסקה קשה, עם מחירים בלתי נתפסים, עסקה שכנראה תכלול גם מרכיב של סיום מלחמה. נתניהו מסרב לכל הצעה כזו. בכירים בקבינט המלחמה מנסים ללחוץ אותו לאפשר לצוות לממש את הייעוד ולהביא עסקה, ואז בדרג המדיני יקבלו החלטה, יצביעו על המתווה שסוכם. ייתכן שיתקבל - ייתכן שלא. נתניהו מסרב. "כל הצעה שתביא איכשהו לסיום מלחמה לא מקובלת עליי, אתם לא יודעים לנהל משא ומתן", הטיח בצוות. ימים אחר כך, בלחץ סרטוני התצפיתניות והמחאות, הוציאה לשכתו הודעה בתום ישיבת קבינט שהוחלט על "המשך המשא ומתן". מריחה.
סוגיית סיום המלחמה קורעת את החברה הישראלית, ובצדק. חברה שרבים מבניה נרצחו, נטבחו ונהרגו במהלך המלחמה רוצה לראות את חמאס מושמד, ובצדק. אלא שהצדק הוא לא תוכנית עבודה. המציאות הרבה פעמים חזקה ממנו. בנקודה הזו, ישראל צריכה לקבל החלטות קשות. הנה הן, בסדר יורד:
- האם היא רוצה להביא את חטופיה הביתה ולתת לחברה הפצועה בישראל את הנשימה שהיא כל כך זקוקה לה, ואם כן, האם היא עושה הכול כדי להשיג את המטרה?
- האם היא מוכנה לקחת את ההצעה האמריקנית להסדר - שבבסיסה עסקה, הפסקת אש תחומה בזמן, המשך שחרור חטופים וסיום מלחמה - תנאי בל יעבור לנורמליזציה עם סעודיה?
- האם היא רוצה - כתוצאה ישירה של הפסקת המלחמה - להחליט מה היא עושה עם הגזרה הצפונית ועם התושבים המסכנים שפונו מבתיהם?
אלו שאלות הרות גורל, שלא בטוח שיש להן תשובה אקסיומטית אחת. דבר אחד ברור: כמעט שמונה חודשים אחרי המלחמה - יש לצפות ממנהיגינו להצליח לעשות את מה שבשבילו הם מחזיקים בכוח: לקבל החלטות קשות, להתייצב באומץ מול הציבור - ולהודות - מה שחשבנו שנשיג בתחילת המלחמה, הוא לא מה שנשיג בסופה, אם וכאשר הסוף הזה יגיע. זה מחייב אומץ, זה מחייב החלטות מנותקות משיקולים פוליטיים, זה מחייב עמידה איתנה וקבלת החלטות, שורה של מרכיבים שקשה היום לאתר.
