גם בונקרים עלולים לעיתים לחטוף פגיעה ישירה. זה מה שקרה לאחרונה ל"בונקר" של מרדכי אנילביץ', שבראשית ימי המלחמה נכנע להפגזות חמאס ותקרתו נופצה. הכוונה היא כמובן לא לבונקר המקורי, זה נמצא בגטו ורשה, אלא לשחזור המדויק שלו שנמצא במוזיאון יד מרדכי משואה לתקומה. איתרע מזלו של מיצב השחזור להיות מוקם בקומה העליונה של מבנה המוזיאון, וכשחמאס טיווח את אזור קיבוץ יד מרדכי באוקטובר, רקטה שפגעה בגג חדרה ישירות ל"בונקר" וגרמה נזקים. למרבה המזל הנזק במוזיאון קטן יחסית.
את רוב הנזק במוזיאון גרמה פגיעה של הטיל במערכת כיבוי האש, מה שהציף במים את אולמות התצוגה. המוצגים עצמם נשארו כמעט ללא נזק. אבל עלות הנזקים נאמדת ב-6 מיליון שקל. וגם יותר מחצי שנה אחרי כן, לא רק שסימני הנזק עדיין גלויים לעין והמוזיאון טרם חזר לפעול, נכון לעת כתיבת שורות אלו גם קשה להעריך מתי זה יקרה. שלושה קילומטרים בלבד מפרידים בין יד מרדכי לגבול.
"פעם הייתי אומרת לאנשים ששם זו בית חאנון", אומרת תמר הרצברג, אוצרת המוזיאון, בנקודת התצפית שמחוץ למשרדה – ומצביעה על גוש כהה של הריסות באופק. "היום לא כל כך ברור לי אם עוד יש בית חאנון". ואכן, אפילו ביום של ראות לקויה למדי קשה שלא להבחין בהיקף ההריסות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אנחנו בהלם"
הרבה מזל היה לקיבוצניקים מיד מרדכי בשבת השחורה. כיתת הכוננות הייתה מאורגנת היטב וכוח המחבלים שהגיע לקיבוץ היה קטן יחסית. הם הצליחו לגבור עליו עוד בצומת הכניסה לקיבוץ וכך נחסך ממנו הגורל הנורא של כמה מהיישובים השכנים. כל זה לא מנע כמובן את פינויו מתושביו כבר למוחרת. וכך, גם בלי כל קשר לפגיעה הפיזית בו, המוזיאון ביד מרדכי הוא היחיד במוזיאוני השואה בארץ שפעילותו הופסקה בעקבות המלחמה.
"יש שלוש חברות צוות שגרות ביד מרדכי ועדיין לא נמצאות בבית שלהן, ויש לנו חברת צוות נוספת שגרה בכפר עזה וחולצה רק אחרי 24 שעות בממ"ד", מוסיפה נופר שימשי, מנהלת מחלקת החינוך וההדרכה במוזיאון. "אז קצת קשה לדבר על משהו מעשי ואופרטיבי. בשלב הזה אנחנו מאוד במקום של הלם. המקום הזה של ההלם נשאר איתנו בערך כל החודש הראשון. הפגיעה במוזיאון ב-15 באוקטובר הוסיפה עוד יותר למקום הזה של רגע לעכל ולהבין בכלל באיזה אירוע אנחנו נמצאות".
ומה בכל זאת יעשה מוזיאון שנגזר עליו לסגור את שעריו? אנשי הצוות התארחו לתקופה קצרה עם אחת מהתערוכות במוזיאון בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, שקלט אותם. אך עיקר המאמץ בתקופה הזו הוקדש לפרויקט חדש. בתקופת הקורונה ובהשראת סבבי הלחימה הבלתי נגמרים באזורם הם הגו תוכנית, שיושמה כעת לראשונה, לתפעל מעין מוזיאון נודד. קבוצות ההדרכה הסתובבו בין בתי ספר ברחבי הארץ והעבירו הפעלות המבוססות בחלקן הגדול על מוצגי המוזיאון.
טרבלינקה באנימציה
כחלק מהליך הרענון שכפתה המלחמה על המוזיאון וההכרה בצורך להתרחב לאפיקים חדשים, הגיעה לבשלות בימי המלחמה האלו החלטה נוספת שהתהוותה עוד קודם, והיא לפנות לצורת תיעוד והנגשה שמוכרת להם עוד פחות – אנימציה. בעוד כחודשיים צפוי לצאת לעולם הסרט הראשון בהפקת יד מרדכי. סרט אנימציה, למבוגרים דווקא, המספר את קורותיו של יעקב קשפיצקי. את הסרט יצרו רון אילון ויובל נתן.
6 מיליון יהודים נספו בשואה והלוואי שהיינו יכולים לשמוע את אשר הם עברו בגיהינום הזה, אפילו רק קמצוץ. נושא העדויות מקושר לרוב לשורדים, ולא לנספים. קשפיצקי הוא דוגמה יוצאת דופן מהבחינה הזו. אומנם הוא נרצח לבסוף בידי הנאצים, אבל את קורותיו המלאים סיפר בהרחבה זמן לא רב לפני כן בגטו ורשה, בשלהי 1942.
קשפיצקי נשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה והועסק במחנה. במהלך העבודה נקשרה נפשו של קשפיצקי ביהודי אחר, שגם הוא ברח מוורשה, ג'נטלמן צעיר ושמו ברלינר. בצעד של ספק אומץ ספק ייאוש זינק ברלינר בתור לאחת הסלקציות בטרבלינקה על אחד מקציני האס-אס וניסה לרצוח אותו. הקצין ניצל, ואילו גורלו של אותו ברלינר היה כצפוי מר מאוד. הוא נרצח כמה ימים לאחר מכן. המרד הזה, הנדיר למדי, שפרץ בטרבלינקה, דרבן את קשפיצקי ועד מהרה מצא את המוצא אל החופש.
אלת המזל הייתה לצידו. קשפיצקי ניצל בזכות הסלקציה, שהועידה אותו להיות אחד מהאסירים המתפעלים עבור הנאצים את המחנה. הוא ניצל את נגישותו למערך הרכבות שיצאו מהמחנה ונכנסו אליו בכל יום כדי לברוח החוצה בהיחבא באחת מהן, אחרי 18 יום בלבד בטרבלינקה. מעטים האנשים שהצליחו לצאת מטרבלינקה בחיים. כשחזר לוורשה לאחר הבריחה, הצטרף קשפיצקי לכוח הלוחם שהוביל את המרד בגטו.
שם, בגטו, בפרק הזמן הקצר – חודשים ספורים בלבד – שזכה שוב ליהנות ממעט חופש, העניק קשפיצקי את עדותו לרחל אוירבך ממפעל התיעוד "עונג שבת" - ארגון מחתרתי שפעל בגטו ורשה ודאג ללקט בזמן אמת את הסיפורים של יהודי הגטו. קשפיצקי נהרג כאמור במהלך המרד, אך למרבה המזל ארכיון העדויות שניהל עמנואל רינגלבלום בגטו הגיע ארצה לאחר המלחמה.
"נזכר במילה 'נקמה' וממשיך לצעוד"
בעדות שמסר קשפיצקי בגטו ורשה הוא תיאר את המראות הקשים שנתקל בהם בטרבלינקה, שאותו הוא מכנה "מפעל המתים": "לאורך הגדר המרוחקת של המחנה נראו שלושה קברי אחים ענקיים, ובהם הניחו את המתים בשכבות... בכל מקום נמצאו עשרות, מאות, אלפי מתים. גופות של גברים, נשים וילדים בגילים שונים, בתנוחות שונות ובהבעות שונות. שמיים וארץ מתים! מפעל ענק המייצר מתים".
סיפור הגבורה של ברלינר, שגרם לו לברוח בסופו של דבר מ"מפעל המתים", קרה באמצע אקציה, שבה בחרו הנאצים את מי להוציא להורג ואת מי להשאיר בחיים מקרב היהודים העובדים במחנה. "תחושת הפחד כבלה את ידו ורגליו של כל אחד. עמדנו מאובנים. כיצד עלה בידם לערפל את חושינו כך שאפילו צעקה אחת לא נשמעה, תנועה אחת של מחאה לא נראתה ואף לא אקט של התנגדות?" תהה.
"לא, לא. לא כולם פחדנים בינינו", המשיך קשפיצקי לתאר בעדותו. "עמדתי ליד ברלינר ולא הבחנתי בדבר; לא ראיתי איך ומתי הוא שלף סכין. הבטתי בו רק בשעה שזינק מתוך השורה ותקע בכל כוחו את הסכין בגבו של השארפיהרר שערך את הסלקציה. הגרמני פלט אנחה ונעשה חיוור. שני גברים ניגשו אליו ונשאו אותו מעולף מהמקום. ברלינר לא ניסה לברוח או להסתתר. הוא נותר על מקומו קר רוח ושקט, חיוך מוזר על שפתיו. מותו היה נורא. אך מותו היה מות גיבורים", סיפר קשפיצקי. "ברלינר מת מפצעיו כעבור מספר ימים. אני כבר לא הייתי אז במחנה".
בהמשך תיאר קשפיצקי כיצד התחבא בקרון סמרטוטים ברכבת שיוצאת מהמחנה והצליח לברוח. "שמיים יפים, עולם רחב, אך עליי הוא צר", תיאר את רגעיו הראשונים כאדם חופשי מחוץ למחנה המוות. "אני אוסף את כוחותיי, נזכר במילה 'נקמה' וממשיך לצעוד".
על הבחירה להביא את סיפורו של קשפיצקי דווקא בהנפשה אומרת הרצברג: "אנימציה נותנת איזשהו מרחק מסוים שנותן לצופה אפשרות להיות אמפתי, אבל לא להיות אטום. זה נותן איזשהו מרחק שמאפשר נשימה. כי זה באמת סרט שהוא קשה".
"עוסקים ברוח האדם נוכח המשבר"
לצד הסרט, הרצברג מספרת על הסדנאות שנותנים אנשי המוזיאון בכיתות בית ספר. "אנחנו רצינו שהסדנאות שלנו יביאו משהו מוזיאלי. משהו מתוך המוזיאון, מקורות לעסוק בהם".
"היה לנו ברור שיש נושאים שאנחנו לא רוצות להתעסק בהם עכשיו כי זה לא הזמן", אומרת שימשי. "בחרנו את הנושאים שאנחנו חושבות שיכלו לתת איזשהו ערך מוסף בתוך הסיטואציה הזאת".
מה למשל?
"דברים שקשורים לחוסן למול משבר, החזקת התקווה, התמודדות עם משברים", עונה הרצברג. "את כל הדברים האלה מאוד חיזקנו והבלטנו. הייתה תערוכת שהיה לה דגש מסוים, ושהייתה בהקמה ממש באותה תקופה, ושינינו את הדגש שלה לגמרי כדי לעסוק ברוח האדם לנוכח משבר. היא לוקחת דוגמאות מהתמודדות של אנשים בשואה עם כל מה שעבר עליהם ומה נתן להם כוחות: יצירה, דמיון, קשר אנושי והומור. לקחנו ציורים של ילדים מגטו טרזין, שעסקו בדמיון תוך כדי השואה. או ציטוטים של ויקטור פרנקל. התערוכה מציגה שלל דוגמאות איך אנשים שרדו הישרדות רוחנית, התמודדו או מצאו דרכים שעזרו להם לצלוח את התקופה".
וכמה נוכחת בפעילות החינוכית הזו ההשוואה הכמעט בלתי נמנעת בין הזוועות של הימים ההם לימינו אנו?
"ההשוואה נוכחת", קובעת שימשי. "אצל תלמידים וגם מבוגרים, אנשים מעלים את ההשוואה, אבל חלק מהעניין הוא מבחינתנו גם למסגר רגע את ההשוואה ולהסביר את המורכבות. היום כשאנחנו הולכות ומספרות על עדויות מהשואה, הרבה פעמים עוברת לנו גם המחשבה שאולי זאת עדות שהיום היא קשה מדי, ומטרגרת מדי, כי אנשים פגשו את הדברים האלה ממש במציאות".
"פעם זה היה אתגר שהיינו מתמודדות איתו", מוסיפה שימשי, "אם אתה לא מאוד-מאוד-מאוד גרפי, ואם אתה לא מביא משהו שהוא מאוד-מאוד-מאוד קשה, אז הרבה יותר קשה לך לתפוס את תשומת הלב של אנשים. היום זה הרבה יותר קל".
וכל העת הזו מהנהנת הרצברג נמרצות בהסכמה. מתברר שמדובר בנקודה רגישה במיוחד אצל אנשי מוזיאון יד מרדכי. "מצד אחד אולי יותר קל", היא מבקשת להוסיף על דברי חברתה, "אבל מצד שני כל ההגנות שהיו לנו כשעסקנו בשואה עד היום – שאומנם עסקנו בחומרים קשים נורא, אבל ידענו שאלה חומרים רחוקים במרחב ובזמן – במידה רבה ההגנות האלה התערערו ואפילו נשברו. וגם בגלל זה עשינו את כל זה מבלי לגזור גזרה שווה בין האירועים ובלי להגיד שזה אותו דבר, זה לא מקצועי".
אילו התאמות נוספות עשיתן בעקבות המצב?
"כשעברנו על הסדנאות שלנו שאלנו את עצמנו מה לא מתאים עכשיו. אז נניח לא רצינו לעסוק בג'נוסייד או בדמות הרוצח. כלומר לא לשאול את עצמך מה הפסיכולוגיה של אנשים שמבצעים רצח המוני. זה משהו שהרגשנו שבתי ספר ישראליים לא יכולים לעסוק בו עכשיו. וזה נושא שהתעסקנו בו הרבה לפני המלחמה".
פונו מהקיבוץ גם במלחמת העצמאות
בשונה מהמתכונת הקלסית של מוזיאון, ביד מרדכי חלק מהמוצגים "נשפכים" החוצה אל מרחבי הקיבוץ עצמו. אחד מהמוצגים שתופס את העין הוא משוריין קטנטן שמזכיר מעט את משורייני שער הגיא. בתוך הרכב הפצפון הזה פונו בעיצומה של מלחמת העצמאות ילדי הקיבוץ. אחת מאותם ילדים היא ורד בר סמך, שבמשך שנים הייתה האוצרת הראשית במוזיאון. גם היום, עמוק בפנסיה ורגע לפני גיל 80, היא עדיין מגיעה מדי יום למשרדי ההנהלה ומסייעת לצוות.
"את הפינוי של אז אני לא כל כך זוכרת, הייתי בת 3", מציינת בר סמך. "בניגוד לעכשיו שהתפנו משפחות, אז התפנינו רק הילדים, בלי ההורים, רק עם המטפלות שלנו. פשוט נמסרנו לאנשי הפלמ"ח ולמטפלות ונפרדנו מההורים. חלק לא חזרו לראות אותם יותר. הפעם ההורים והילדים לא נפרדו אפילו לרגע".
נדמה כי לעיתים הקווים המפרידים בין העבר ובין ההווה מטשטשים מעט שיד מרדכי, קיבוץ של אתוסים, קיבל ב-7 באוקטובר עדכון גרסה למערך האתוסים שלו. כאן מדגישים שאומנם השם המלא של המוזיאון שלהם הוא "משואה לתקומה", אבל "התקומה באה לפני השואה", כפי שמבארת בר סמך. ואכן, כל נושא השואה חובר דווקא לקיבוץ הזה באופן מעט מלאכותי, שלא נאמר ממש נכפה עליהם.
"מרד גטו ורשה היה מאוד חזק אצלנו"
את יד מרדכי ייסדו ב-1943 חלוצים פולנים שעלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. רגע השיא של הקיבוץ היה כאמור בימי הקרבות הקשים של 1948. וכשמובילי המרד בגטו ורשה, אנשי השומר הצעיר, עלו ארצה וחיפשו מקום להקים בו מוזיאון שיציג את מפעל הגבורה, החיבור לגבורת מלחמת העצמאות היה מתבקש דווקא שם, ביד מרדכי, שבאותה הזדמנות גם קיבל עליו להנציח בשמו את מרדכי אנילביץ'. וכל זאת אף על פי שמייסד המוזיאון וחברו לנשק של אנילביץ', אבא קובנר – מי שהיה בעצמו חוליה מחברת בין גבורת המלחמה בנאצים ובין הפלמ"ח – היה בכלל חבר קיבוץ עין החורש.
"בדור הראשון של הבנים הסיפור של השואה ובעיקר מרד גטו ורשה היה חזק מאוד לעומת ילדים בגילנו בקיבוצים אחרים שהיינו נפגשים איתם. אז ברור שהנושא הזה היה הרבה יותר חזק אצלנו. ובכל שנה הייתה מתקיימת פה עצרת גדולה. זה היה אחד ממרכזי החיים. ללא ספק", מספרת בר סמך.
"אחרי המלחמה היו המון יתומים בקיבוץ, 19 יתומים מאב. איך אני אגיד את זה? ביד מרדכי היו עסוקים הרבה מאוד בשכול. זה היה קיבוץ עצוב מאוד", מוסיפה בר סמך. "חברים לא הרשו לעצמם יותר מדי לשמוח. גם ככה הם היו פולנים. העסק של המלחמה השפיע הרבה מאוד שנים אחר כך. מה גם שבשנות ה-50 היו פה הרבה מאוד התקפות של פדאיון. זה הוסיף לכל המצב הכללי. חיילים היו עולים על מוקשים שהפדאיון היו משאירים ואז אנחנו הילדים היינו רצים למרפאה לראות את החיילים הפצועים, וזו הייתה מין אטרקציה כזאת. היינו מאוד סביב העניין הזה".
את רואה קווי דמיון בין השנים הללו ובין התקופה הנוכחית?
"עסוקים בזה הרבה מאוד היום, בלמצוא את קווי הדמיון. אבל אני לא כל כך רואה אותם. התקופה שונה. אפילו הפינוי הזה שהיה בלתי ניתן להשוואה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv