קשה שלא להבחין שבנימין נתניהו של 2024 הוא לא אותו אחד שלפני כמה שנים חזר מתהום האופוזיציה, בניגוד לכל התחזיות, ויכול היה להטביע מורשת שלום אזורי שהוא היה בין הראשונים אם לא הראשון שהאמין בה – וכעת התרסק על צוקי המהפכה המשפטית המופקרת של יריב לוין ונשטף אל מימיה הבוציים של מתקפת 7 באוקטובר והחודשים שאחריה. נתניהו, שידוע ביכולתו למצוא פתרונות, לרבע מעגלים, לעשות את הבלתי ייאמן, אולי עדיין מנווט את הספינה בשתי ידיים על ההגה (קלישאה שנשמעת נהדר באנגלית ואכן משווקת לאמריקנים) – אבל די ברור שמדובר בנהיגה תחת השפעה.
קשה לאתר ולו תחום אחד שבו נתניהו לא נמצא בין קרני הדילמה, כלוא בין שני קטבים, מנסה להשתחרר מאחיזה אחת רק כדי שזו האחרת תלפות אותו מהצד האחר. במישור המלחמתי, המדיני, הפוליטי וגם האישי, ראש הממשלה לא מצליח ליצור קוהרנטיות. הוא נמצא בתווך. מחפש את האור, דולק אחרי תשובות. יש שיאמרו שזו שיטת עבודה. אפשר להסתכל על זה גם כך, שזוהי האומנות שרק הוא מבין אותה, מעשה קסם של אדם אחד. אלא שגם המקורבים ביותר אליו לא מאמינים שהקסם עוד עובד.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
במישור המלחמתי, נתניהו הכניס עצמו לסחרחורת רפיח באופן כמעט מופקר. מדי כמה ימים, אם במסיבת עיתונאים, בפתח ישיבת הממשלה, במפגש עם חיילים או בעוד קטע ערוך מלשכתו, ראש הממשלה חוזר על סיסמאות. "ניצחון מוחלט" (שווה לספר את זה לתושבי שדרות שחטפו השבוע שוב מכת רקטות על העיר), "כפסע מניצחון" (כדאי להפיץ את הבשורה בקרב תושבי הצפון ש-55 אלף מהם לא בבתים כבר שישה חודשים), ו"יש תאריך לרפיח" (ה-Save the date הכי יצירתי שראינו, אכן הישג). הכול סאונדבייטים חלולים שחשבנו שיטבעו בתהום הנשייה ב-7 באוקטובר. טעינו גם כאן בקונספציה.
אף אחד בקבינט המלחמה, גם לא בקבינט המדיני-ביטחוני, לא מבין למה נתניהו מתכוון כשהוא מדבר על ניצחון מוחלט. כולם, גם מלחכי פנכתו, יודעים שמדובר במנטרה בלתי נהירה בעליל. רפיח, בהקשר הזה, היא רק אמצעי לביסוס המנטרה. "ונניח שנלך על רפיח ונמוטט שם את הגדודים", אומר גורם בכיר בקבינט המלחמה, "זה לא מה שימוטט את חמאס. מה שימוטט את חמאס זו חלופה שלטונית שתפגע בסיכויי שרידותו", הוא מסביר את המובן מאליו. למרבה המבוכה, את האמת הפשוטה הזו נאלצו האמריקנים להסביר בתקיפות לצד הישראלי באותה שיחה טעונה בין שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ק סאליבן עם ראש המל"ל צחי הנגבי והשר רון דרמר.
ייתכן שהכניסה לרפיח תקרה. אפילו סביר שכן. אלא שבדרך לשם נעשו כל הטעויות האפשריות. כבר לפני חודשים, כשהשר איזנקוט הפיץ את מסמך ההתרעה האסטרטגי לשרי קבינט המלחמה, מסמך שחשפנו במהדורה, הוא ביקש לקבל החלטה מיידית על רפיח, בין היתר כדי ליצור לחץ צבאי לעסקת חטופים נוספת. עד שראש הממשלה התעורר והפך את רפיח ליעד הנכסף של הישראלים, משל הייתה אנטליה בקיץ טוב עם הטורקים, הכניסה לשם כבר הפכה מסובכת יותר, אם בגלל הלחץ הבין-לאומי ואם בגלל תוכנית הפינוי המסועפת של 1.4 מיליון בני אדם. אפילו את האוהלים למחסות ההומניטריים רכשה ישראל באיחור מופגן.
זה אולי לא נעים, אבל מי שנראה שזקוק כרגע למחסה הוא ראש הממשלה עצמו: מצד אחד האמריקנים יושבים לו על הצוואר, דורשים להכיר ולהבין את התוכניות לעומק, מנסים למנוע בכל דרך את הכניסה לרפיח או לכל הפחות לעכב אותה. מצד שני הוא ושרים בממשלתו מבינים שבלי יעד מלחמתי נוסף, יתחילו להישמע קולות שיתהו באשר לתוחלת המלחמה בכללותה. בטח אחרי היציאה מח'אן יונס, הקולות הללו כבר החלו לצוף אל השיח הציבורי, ובצדק.
גם בנוגע לסוגיית "היום שאחרי" נתניהו עדיין כלוא בין שני כיוונים מנוגדים. מצד אחד: כל בכירי מערכת הביטחון, כל שרי קבינט המלחמה, הממשל האמריקני, מדינות ערב המתונות. כולם כאחד מבינים שהחלופה השלטונית ברצועה צריכה להיות פתח, או לכל הפחות גורמים מקומיים המזוהים עם הרשות הפלסטינית. מצד שני: נתניהו והשרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שאומרים: חמאס הוא נבלה והרשות הוא טרפה. בינתיים נתניהו לא מקבל שום החלטה – והוואקום שמופיע אחרי שצה"ל יצא מהרצועה מתמלא, מי היה מאמין, בידי ארגון הטרור העזתי. ההישגים המבצעיים של צה"ל, שהיו אמורים לתת את הדחיפה להגשמת אחת ממטרות המלחמה – הפלת שלטון ארגון הטרור ברצועה – נשחקים ונרמסים.
הסוגיה הזו נקשרת קשר ישיר לנושא ההומניטרי. כל הקווים האדומים של הקבינט הפכו בבת אחת לוורודים, אחרי שיחתם הקשה של נתניהו ונשיא ארה"ב ביידן. הנשיא האמריקני איים בצורה מפורשת: "אם לא תשנו את המדיניות שלכם – אנחנו נשנה את שלנו" ודרש מנתניהו שיציף את הרצועה בסיוע הומניטרי: תרופות, מזון, מים, מחסות וכדומה. הקבינט הישראלי שהבטיח את ניתוק התלות הכלכלית-אזרחית מהרצועה בתחילת המלחמה ייאלץ בקרוב לפתוח את נמל אשדוד ומעבר הומניטרי נוסף בצפון הרצועה לכניסת סחורות מישראל. עוד ניתוק כזה ואבדנו.
גם עסקת החטופים מציבה את נתניהו בסחרחורת, שהדבר היחידי שמונע ממנה להפוך לתופעה רצינית יותר הוא סירובו העיקש לחתום עליה. נתניהו עמד בשבוע שעבר כמעט לבדו מול כל קבינט המלחמה, ששריו דרשו לאפשר למשלחת הישראלית מנדט רחב יותר, ובמילים אחרות: לנסות להביא מסמך שעליו חמאס כן יסכים לחתום. אם תהיה עסקה כזו, נתניהו יצטרך לשכנע טוב-טוב את שותפיו בממשלה, בן גביר וסמוטריץ', שהיא לא עסקה "מופקרת" שמגיעה לכדי חובתם לפרוש מן הממשלה. בכירים בממשלה מעריכים שאם תהיה בחירה קוטבית בין הבאת עסקה לבין המשך שימור ממשלתו, יבחר נתניהו באופציה השנייה. בכירי מערכת הביטחון אומרים בשיחות סגורות: אם עסקה תסוכל מטעמים פוליטיים – נצא למצלמות ונדאג שהציבור יידע על כך.
ואם כל אלה לא מספיקים, מגיעים שני נושאים שמטרידים את ראש הממשלה מאוד בימים האלה. האחד, סוגיית חוק ההשתמטות מגיוס. לא משנה מה מנסים נתניהו ובכירי הקואליציה שלו לעשות, נוסחת הקסם לא מופיעה. קשה לרבע את המעגל, והאיום של החרדים לפרוש מן הממשלה הופך מוחשי יותר. השני, סוגיית הלשכה המתפרקת שלו. שורה של בכירים בלשכה ימצאו את דרכם החוצה בזמן הקרוב. ליוסי שלי, חרף ההכחשות, מחפשים תפקיד בחוץ. ייתכן ששגריר באמירויות או במקום אחר שיימצא. בטח, אחרי העבודה המופלאה שעשה בחודשים האחרונים, מגיע לו צ'ופר. גם למזכיר הממשלה צחי ברוורמן מחפשים עבודה אחרת, חרף ההכחשות. גם דוברו, טופז לוק, עם רגל אחת בחוץ, חרף ההכחשות. וזו רשימה חלקית. הלשכה מתפרקת, ולפעמים – לא תמיד – זה סימן למשהו עמוק יותר.
