"זה לא שחזרתי החיים דבש, סבבה, לא נכון עדיין ממש קשה לי", אומר אופיר אנגל בן ה-18 ששוחרר משבי חמאס.
"סהר אמרה לי 'אימא אנחנו כבר לעולם לא נהיה כבר אותו דבר', אני רוצה להאמין שזה לא נכון", אומרת הדס קלדרון שילדיה סהר וארז נחטפו ושוחררו ואביהם עופר נותר מאחור בעזה.
"אני חושבת שההגדרה הנכונה היא שהקרקע נשמטה להם מתחת לרגליים", מוסיפה בת שבע כהן שבנה איתן יהלומי בן ה-12נחטף לעזה. "אני לא יודעת אם הילדים האלה יוכלו לחזור לאיזושהי תחושת יציבות אי פעם".
שרון אלוני קוניו, שנחטפה עם בנותיה אמה ויולי בנות ה-3 ובעלה דוד לעזה, אומרת בכאב: "הן יזכרו את עזה כמקום שלקח להם את אבא, הן עדיין חיות את הטראומה".
ממש לפני חצי שנה 39 ילדים וילדות נלקחו בשבי לתקופה ארוכה לחודשיים כמעט. דבר כל כך נורא לא קרה לפני כן לא בארץ ולא בעולם וגם כשחזרו ההתמודדות של הילדים האלה לא נגמרה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אי אפשר שלא לראות את זה"
אביחי ברודץ שאשתו ושלושת ילדיו נחטפו חוזר לרגעים הדרמטיים של השחרור: "26 בנובמבר בית החולים שניידר. אני מחכה למשפחה. מסתכלים על המסוק נוחת. הילדה שלי יוצאת מהמעלית ואני וואו חיכיתי לזה. זה נס מטורף. ועוד אחד ועוד אחד ואשתי יוצאת. ואני מחבק את כולם וכולם בעננים, הם באופוריה. אבל פתאום אחרי כמה זמן בום, זה נופל עליך".
"פתאום הילדים נפגשים עם חברים שלהם ורואים שהוא יתום והאבות של החברים שלהם נרצחו והאימהות של החברים שלהם נרצחו וסבים וסבתות – הם לא ידעו וצריך עכשיו לחיות את האסון הנוראי הזה", הוא ממשיך לתאר.
אז אתה רואה את זה עליהם?
"אי אפשר שלא לראות את זה, אנחנו גרים בעיר עכשיו, בבית עם כמה קומות, אז אם צריך לעלות למעלה אז צריך ליווי, ואם אין ליווי אז הם לא עולים למעלה".
בת שבע כהן: "הפחד מאוד מאוד גדול. הוא כל הזמן מאוד פוחד. הילדים כמובן ישנים איתי. הם צריכים לדעת שכל הדלתות נעולות, שכל התריסים מוגפים. אפילו הדלת של החדר צריכה להיות נעולה".
סהר קלדרון: "אפילו ללכת החוצה לבד או לנסוע לבד, הדברים שפעם היו כל כך פשוטים לי, עכשיו ממש מסובכים לי".
את מפחדת?
"כן, שיפגעו בי. אני פוחדת להסתובב ברחוב לבד. להרגיש בטוחה - אין לי את זה יותר. כל ערבי שאני רואה ברחוב או כל מוזיקה בערבית או שפה ערבית שאני שומעת זה מיד מדליק אותי. זה מיד מפחיד אותי. זה מיד מכניס אותי לחרדה".
הדס קלדרון: "כל הדברים הבסיסיים, כמו ללכת לישון ולדעת שאתה בטוח. כמו להיכנס להתקלח. כמו להישאר רגע לבד בבית. כל הדברים הבסיסיים או הנורמטיביים הם כבר לא כאלה ברורים מאליו, הם כבר לא קורים".
אופיר אנגל: "היום בכל מישהו חדש אני ישר חושד. אני כל הזמן יכול להסתכל סביבי ולא להיות בטוח שלא יקרה לי כלום".
"לקחו להן את התמימות"
ראינו אותם חוזרים אל החיבוק החם אל משפחה עוטפת. רוקדים בטיקטוק. מצטלמים באינסטגרם. טסים לחו"ל. אבל הצלקת משם תישאר איתם כנראה לתמיד.
שרון אלוני קוניו מתארת את בנותיה בנות ה-3 וחצי ששוחררו מהשבי: "כל מי שהן לא מכירות, זה 'די, לך מפה'. הן לא סומכות, הן איבדו את האמון הזה. לקחו להן את התמימות. אבל זה גם כאילו, אני חושבת, שאיפשהו הן מבינות שכרגע יש להן הורה אחד - והפחד הוא לאבד גם אותי".
סהר קלדרון: "בחוץ אני יכולה להיראות זוהרת ושמחה - בפנים אני שבורה. בפנים אני כאילו ריקה. מה שרואים בטיקטוק, מה שרואים בסטורי, זה לרוב פייק, כי זה באמת כל כך קל להעמיד פנים, לשים חיוך".
אימא שלה הדס מוחה דמעה לשמע הדברים: "כואב לי לשמוע אותה כי בעצם אני מבינה שחלק מהזיוף זה גם בשבילנו, בשבילי, לגונן עליי, כביכול הכול בסדר".
"המשפחה בסדר", היא אומרת בכאב, "אבל הכול כל כך לא בסדר".
"אופיר חזר, הציפייה שלנו מעצמנו, של הסביבה, זה יאללה קרחנות, איזה מזל יש לכם ושמחה וצהלה", אומר יואב אנגל אביו של אופיר ששוחרר. "ומסיבות הודיה ונסיעות לחו"ל ולטרוף את החיים. באמת הנס הוא יותר גדול כל יום שעבור, אבל השמחה לא שם והיא מאוד מורכבת".
אופיר אנגל: "זה לא כל כך הולך, זה קשה".
יש לך התקפי חרדה?
"יש קוצר נשימה. פתאום יש לי פיק ברכיים ומלא מחשבות רצות".
יואב אנגל: "כאילו היום יש ממש יום לא טוב, אני מהבוקר לגמרי מרגיש אאוט, קמתי עצוב, אני כל הזמן מרגיש שאני חי את היום שלפני ולא את היום של אחרי".
"היא יודעת להגיד אני עצובה יש לי דמעות"
איך הלילות, אני שואלת את אביחי ברודץ. "עד שנרדמים לוקח זמן", הוא עונה. "אנחנו מאז שכולנו יחד זה גם נרדמים יחד, אז עד שלא כולם קורסים - כולם ערים".
שרון אלוני קוניו: "יש התפרצויות זעם כי זאת אחת הדרכים לבטא את זה, כי הרי הן מטופלות בליווי פסיכולוג של טראומה בגיל הרך, וכעס זאת אחת הדרכים. אז יש אחת עם התפרצויות זעם, יש אחת שהייתה בהדחקה הרבה זמן והיום זה כבר עבר לעצב ולהרבה שאלות על אבא".
בת 3 שרואים עליה שהיא עצובה?
"ודאי היא גם אומרת את זה, מאוד חכמה. היא יודעת להגיד אני עצובה יש לי דמעות".
בת שבע כהן: "ברור שלכל החטופים שחזרו החוויה הייתה מאוד מאוד קשה, אבל ילד שנמצא לבד - איתן היה לבד 16 ימים וזה באמת בלי לדעת מה קורה, מה שלומנו. זה תופת. אז אני רואה כעסים וחרדות כמובן הרבה הרבה פחדים".
הדס קלדרון: "חשבתי על ארז שהוא היה ילד פתוח חברותי ואני רואה היום פתאום לוקח לו זמן לפתח אמון. על פניו הכול נראה בסדר מבחוץ, ואני כן אצא ואני כן אפגוש חברים, אבל בלילה כל השדים יוצאים, כל השדים".
הילדים מתגעגעים לבית בקיבוץ?
אביחי ברודץ: "תשמעי הבת שלי לא נוגעת בדברים מהבית, כאילו המחבלים נגעו בזה. לקחו אותה מהבית שלה לעזה באיומי נשק. המחבלים הציגו אותה לראווה היא אמרה לי 'הבנתי שיהרגו אותי בדרך לעזה ויזרקו אותי לשדות'. אז לחזור לבית שבו זה קרה לה - זה לא בית".
שרון אלוני קוניו: "לפני כמה ימים דיברנו על ניר עוז. הן אמרו שהן מאוד מתגעגעות. אז אמרתי להן שגם אני מאוד מתגעגעת. ושאלתי את אמה 'למה את הכי מתגעגעת בבית?', אז היא אמרה לי 'לזה שלא היה בו עשן'. בסופו של דבר זה מה שהיא זוכרת: בית נשרף, בית עם עשן ובית בלי עשן, ולזה היא מתגעגעת לבית בלי עשן. כמה מעוות זה שילדה בת שלוש וחצי צריכה...".
צלקת.
"כן, לכל החיים".
סהר קלדרון: "יש כל כך הרבה דברים להתגעגע אליהם שזה כבר חנוק - לאבא שלי, לבית שלי, לסבתא שלי, לבת דודה שלי שגם כן נרצחה. כאילו ביום אחד החיים שלי נמחקו".
הדס קלדרון: "את יודעת מה הילד שלי ארז אמר לי 'אימא אפשר לחזור לאיכילוב?' הילד רוצה לחזור לאיכילוב, כי היה שם משהו מגונן, עוטף, בטוח. אז יש לנו בית טוב, בטוח, ביתי – אבל הוא לא יכול להרגיש את זה".
"אני חזרתי והוא לא"
הילדים חזרו אבל רבים מהם השאירו את אהובי לבם מאחור אופיר את יוסי שרעבי ויש 9 ילדים אחרים שחזרו מהשבי שאבא שלהם עדיין שם. הם מתמודדים עם טראומה כפולה איומה שעדיין לא נגמרת.
אופיר, אתה ילד בן 18 שחוזר מהשבי ומבין שאבא של בת הזוג שלך שהיה צמוד איתך כל הימים איננו.
"כן זה קשה, כאילו במיוחד העובדה שהייתי איתו ביחד כל ה-54 ימים", הוא אומר וקולו נשבר. "אכלנו ביחד. לא כזה אכלנו, אבל מה שאכלנו, אכלנו ביחד. היינו 24/7 ביחד והוא היה בסדר ואחרי 100 ימים הודיעו שהוא מת. אני חזרתי והוא לא".
שרון אלוני קוניו: "זה בלילה להתעורר בבכי ולשאול על אבא. עד שאבא עוד לא חוזר הסיפור שלהן עוד לא סגור. קשה לטפל בכלל בפוסט-טראומה כשהן עדיין חיות את הטראומה".
סהר קלדרון: "כל יום כשאני קמה אני באירוע. אני שם. אני ב-7 באוקטובר ואני בעזה - וזה חונק. ואני גם לא יכולה להחלים עד שאבא שלי יחזור. הוא חייב לחזור".
אופיר אנגל: "אני חושב שמכל התקופה הזאת ומכל החוויה הזאת התבגרתי. היום אני הרבה פחות תמים וחושב שהעולם נוצץ וורוד".
תחקיר: מעיין נווה