את המתקפה של 7 באוקטובר סגן שחף דמארי בן ה-23 שמע קרוב יותר מרובנו, מבית הוריו בקיבוץ מפלסים. בדקות הראשונות לאחר שהתעוררו הוא עוד לא הבין מה התחולל: בתחילה חשד שמדובר במטח רקטות לעבר הקיבוץ, כפי שקרה לא פעם. כאשר התחיל לשמוע ירי ולראות עשן מיתמר הוא הבין: מדובר באירוע אחר לגמרי. שחף וידא שהמשפחה בסדר ויצא מהבית כדי להילחם על הקיבוץ – הקרב הראשון שלו, במה שלימים הפך גם לקרב על חייו.
"באותה שבת היחידה תפסה תעסוקה מבצעית בגזרת הקיבוצים כרם שלום וסופה, אני יצאתי לסופ"ש בבית", נזכר דמארי, מפק"ץ לוחמים בסיירת נח"ל בשירותו הצבאי, בריאיון למגזין N12. "את הבוקר ההוא אני זוכר טוב כי התעוררתי מאזעקות צבע אדום, נפילות של קסאמים בקיבוץ, אני בעיקר זוכר שהתעוררתי מקסאם שנפל אצל השכנים שלנו, על הגג של הבית – יצאתי החוצה והיה המון עשן. ראיתי שהם בסדר, שהספיקו להיכנס לממ"ד ואף אחד לא נפגע. בשלב הזה עדיין לא תפסתי את גודל האירוע – הבנתי שנורה עלינו מטח מהרצועה, משהו שכבר חווינו בעבר, ולאחר כמה רגעים התחלתי לשמוע ירי בקיבוץ, ירי נק"ל (נשק קל), צרורות".
"בראש שלנו זה היה סרט אימה"
"זה התחיל להישמע לי קצת מוזר, אבל אמרתי לעצמי בראש, 'גם אם יש חדירה של מחבלים, יש פה מספיק כוחות שיכולים לסגור את האירוע הזה'", מוסיף דמארי. "לא ששתי לרוץ ולקפוץ, חשבתי באותם רגעים שזה יעשה יותר בלגן מסדר. צריך להבין שמפלסים הוא אחד מהיישובים צמודי הגדר, בקו אווירי קצר מג'באליה. מהרבש"ץ הבנתי שהייתה חדירה של עשרות מחבלים לקיבוץ".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לאחר שיצא מביתו להגן על היישוב חבר דמארי לרבש"ץ של מפלסים ולשלושה חברים מהקיבוץ, גם הם בשירות קרבי. כיתת הכוננות ניסתה לבלום את ניסיונות החדירה של המחבלים ליישוב בכמה מוקדים. "גם היום כשאני חושב על האירועים באותו בוקר זה היה הזוי – אתה יוצא לסופ"ש, ישן בבית, ובן רגע עולה על מדים, עם נשק, ופועל על פי טכניקות קרביות בבית שלך. זה לא שסתם הלכנו בתוך הקיבוץ – עשרות מחבלים ניסו לחדור מכל מיני מקומות וכיתת הכוננות הייתה מפוזרת בצמדים ברחבי הקיבוץ, נאבקה במחבלים, ממש עטפה את הקיבוץ ומנעה חדירות".
הפציעה הראשונה וההמתנה הארוכה לפינוי
בסביבות שבע בבוקר אמר הרבש"ץ לשחף שהמחבלים פרצו את הגדר ופלשו לבית. "החלטנו להגיע אל הבית באיזושהי דרך נסתרת, בראש שלנו באותם רגעים רץ סרט אימה של מחבלים בתוך בית עם אזרחים. באנו להיכנס לחצר הבית, מכיוון צדדי, ואחד החבר'ה שהיו איתי אמר, 'בואו נתקשר לחבר'ה שבתוך הבית, ננסה לקבל מודיעין מה קורה שם', הוא הרים טלפון, ואז היה פיצוץ".
"הכול היה פתאומי, לא ראינו מאיפה זה מגיע", נזכר דמארי בפציעה. "אני ועוד חבר שהיה איתי נפגענו ביד, בדיעבד הבנו שהמחבלים זרקו לעברנו רימון. אני לא ראיתי מחבלים מול העיניים אבל שמעתי ירי בלתי פוסק, עד שהתחילו לרוץ הודעות 'אנחנו בהיתקלות'. בדיעבד הבנו שנפצענו בידי חוליית המחבלים הראשונה שחדרה לקיבוץ, ב-6:00 בבוקר".
דמארי נפצע ביד שמאל. "זו הייתה פציעה עמוקה מאוד, הפציעה השביתה לי את היד. אחד החברים חבש לי את היד בחבישה גדולה וביקשנו פינוי. הבנו שיש חדירה, אבל לא הבנו שכל הקיבוץ שורץ מחבלים". הוא וחברו הפצוע חיכו שעות בחמ"ל הקיבוץ. "ראינו שהזמן עובר, החלטנו לעשות מעשה: הלכנו לאחד החברים בקיבוץ שזכרנו שהוא פרמדיק בכיר במד"א. והוא טיפל בנו ארבע שעות, ממש הציל לנו את החיים, הוא ממש ייצב את המצב שלנו".
רק באזור השעה 14:00 התחילו להגיע כוחות לקיבוץ. כשהוחלט שבטוח יותר פונה דמארי לבית החולים ברזילי באשקלון. "הייתי חודש בשיקום, הייתי עם המשפחה שלי שפונתה למלון דן אכדיה בהרצלייה והייתי יוצא לטיפולים. השיקום היה בעיקר של רקמות, שהפצע יחלים". כחייל פצוע גילה שהרבה מאוד השתנה בחיי משפחתו. "מאז מתקפת הפתע המשפחה שלי מפוצלת – אומנם הקיבוץ שלי מפונה כולו למלון דן אכדיה, אבל אבא שלי, שהוא עצמאי ועובד באזור הקיבוץ, נמצא במהלך השבוע שם. האחים שלי לומדים היום באזור המרכז ואימא שלי איתם במלון, אז זה מחולק, אנחנו חצי-חצי, חצי בקיבוץ חצי במלון".
"השבועיים הכי ארוכים בחיי"
גם בזמן השיקום חשב דמארי כל העת על הצוות והחטיבה שלו, חטיבת הנח"ל, שנלחמה ב-7 באוקטובר בעוטף עזה ובהמשך הצטרפה לתמרון ואיבדה בדרך מפקדים ולוחמים רבים – ובהם מפקד הסיירת. דמארי עצמו הוא נחלאווי גאה: הוא התגייס לחטיבת הנח"ל, עבר גיבוש לסיירת, עשה מסלול וגם יצא לקורס מ"כים. אחריו פיקד על טירונים וגם על הצוות, משם יצא לקורס קצינים. לאחר שענד את דרגות הקצונה קיבל צוות משלו, ועליו הוא מפקד כבר שנה.
"בזמן השיקום הייתי בקשר עם הצוות ועם קצינים ביחידה והבנתי שהם בהכנות להיכנס לעזה, ואני בעיקר על קוצים – מצד אחד היה לי קשה מאוד לדמיין את הצוות שלי בפנים בלעדיי, ומצד שני לא רציתי שהפציעה תחמיר. היה לי ממש קונפליקט שלי עם עצמי. עובר חודש וקיבלתי את הבשורה שאני יכול להצטרף לצוות שלי. זה קרה שבועיים אחרי שהצוות שלי כבר בפנים, אלה היו השבועיים הכי ארוכים שהיו לי בחיים".
דמארי הצטרף אליהם במהלך תמרון מבצעי במחנה הפליטים ג'באליה: "המפגש עם הצוות היה מרגש, בתוך שנייה כולם שמעו שהגעתי והתעוררו, בוקר למוחרת כבר הצטרפתי ללחימה". עם זאת, הוא לא חזר מיד לפקד: "השתלבתי בהתחלה בחפ"ק של המג"ד, רצו שאחווה את הדברים מהצד לרגע. בשבוע השני כבר קיבלתי את הפיקוד על הצוות".
"הימים היו מאוד מאתגרים, הרבה מאוד היתקלויות, לוחמים ומפקדים שאיבדנו בחטיבה", מספר דמארי על התמרון. "אני יודע טוב מאוד לא לזלזל באויב ומצד שני לא להאדיר אותו, קשה מאוד להפתיע אותי, אבל נתקלנו בהרבה מאוד אמל"ח ומחבלים. באחד האירועים יצאו הסמל שלי והצוות להשתלטות על בית במחנה הפליטים – הם פרצו את הדלת והייתה היתקלות בתוך המבנה, מחבל שהתבצר בתוך הבית ופשוט ירה צרורות החוצה, ובמקביל המון רימונים נזרקו. זאת הייתה היתקלות מאוד קשה ומאתגרת, בנס אף אחד לא נפגע, והאירוע הסתיים במחבל מחוסל".
"אין לנו נופלים בצוות, אבל יש לנו הרבה פצועים", מספר דמארי. חלקם נפגעו עוד ב-7 באוקטובר בהגנה על יישובי העוטף: "שלושה מהם עדיין בשיקום עד היום, אחד ממי שנפצעו בהתחלה חזר ללחימה לפני חודש". בתוך זמן קצר גם הוא ייפצע שוב, הפעם בתוך עזה.
הפציעה השנייה: "ממש כמו בסרטים"
"זה היה במחנה הפליטים בג'באליה, כבר היינו אמורים לצאת החוצה וזה התעכב ביומיים", אומר דמארי. "יצאנו לעוד שני ימי לחימה בשטח, כמו שהיינו מתורגלים. יצאנו להתקפה יחידתית – הצוות שלי הוא צוות חוד, אז היינו הראשונים מכל היחידה. ניגשנו לבית הראשון – בראש לוחם שהוא קלע חוד, אחריו לוחם מיהל"ם ואני מספר 3. באנו להיכנס למתחם של המבנה – וממש בכניסה אליו, בין מבנים, התפוצץ עלינו מטען. הלוחם שהיה ראשון חטף את רוב המטען, ממש עף באוויר ונחת על הרצפה. ממש כמו בסרטים".
"אני נפצעתי קל יחסית, פיצוץ מאוד חזק, הרבה מאוד רסיסים שעפו לכל עבר, הרבה מאוד אבק", נזכר דמארי. "מהר מאוד התחיל עלינו ירי מכל הכיוונים, ממש כמו איזה מארב קלסי. בדיעבד הבנו שהמטען היה מונח בתוך הבית ותצפיתן מחבל שצפה בהרס המתחם בידי ה-D9 הפעיל את המטען ברגע שהתקרבנו למתחם".
גם מהפציעה השנייה דמארי זוכר הכול. "הייתי בהכרה מלאה לאורך כל האירוע, הסתכלתי איפה נפגעתי וראיתי שנפצעתי ברגל ובגב, אבל הצלחתי לתפקד. התחלתי לסייע בפינוי שני הלוחמים שנפגעו. מהר מאוד הגיעו עוד לוחמים ופתחו בירי לעבר המחבלים שפתחו עלינו באש מיד לאחר פיצוץ המטען. ירי מהרבה מאוד כיוונים, חוליה רפואית קפצה למקום והתחילה לטפל בנו. הלוחם שלי שספג את רוב המטען הוגדר אז במצב קשה, אני והלוחם מיהל"ם הוגדרנו לפי הצוות הרפואי במצב קל".
הרסיסים שנותרו והחזרה המהירה לעזה
הפעם, מספר דמארי, היה הפינוי מהיר בהרבה. "חילצו אותנו באיתנים (נגמ"שים) ובמסוק, מרגע הפציעה בג'באליה ועד להגעה למיון בבית החולים בבילינסון עברה שעה. על אף הפציעה, היחידה המשיכה בפעילות, ו-30 מחבלים חוסלו שם". בעוד חבריו ופקודיו המשיכו להילחם, הוא סבל מרסיסים בירך. "את חלקם החליט הצוות הרפואי להשאיר ברגל ולא להוציא. הייתי שלושה ימים באשפוז בבילינסון, ואז שוחררתי כי ראו שהפצעים לא מזדהמים ונכנסתי לשיקום – בהתחלה ממש עבדנו על הליכה, ולאט-לאט זה השתפר, עד שממש הגעתי למצב שאני יוצא לרוץ. לאחר חודש בשיקום כבר סופחתי חזרה ליחידה, ובשיח משותף עם רופאי היחידה התקבלה ההחלטה שאחזור ליחידה. בימים אלה אני הצוות תופסים את פרוזדור נצרים".
איך אתה חוזר לשטח אחרי שנפגעת פעמיים?
"באמת הייתי בקונפליקט גדול לגבי החזרה לשטח אחרי הפעם השנייה שנפצעתי, כולל קולות מהבית שאמרו לי 'למה אתה צריך את זה?' אלה דברים שמאוד ישבו עליי והקשו עליי, מצד שני אני לא רואה משימה נעלה מזאת, זה משהו שהתחייבתי לו – אני בחרתי לצאת לקורס קצינים כדי לתרום בצבא, יכולתי להשתחרר אבל בחרתי להישאר ולתרום, ויש לי הרבה אחריות על הכתפיים, אחריות שבחרתי בה".
מה אתה מאחל לעצמך להמשך?
"אחרי התקופה הזאת שעברנו אני חושב שאין משהו בעולם שאני לא יכול לעשות, אני מרגיש שלמדתי המון על עצמי, תחושת מסוגלות גדולה. אני מאחל שאף אחד תחתיי ובכלל לא ייפגע ואני מקווה שיגיע יום ואוכל לנוח ולעכל הכול. האם אמשיך בצבא? אני לא יודע לענות על זה. ולגבי הבית – שכל תושבי חבל עוטף עזה יחזרו הביתה בהקדם. כל עוד יש חטופים בעזה המשימה שלנו לא הושלמה".