ב-7 באוקטובר פקד את ד"ר בלה סביצקי ומשפחתה הנורא מכול. הבן יונתן, לוחם ביחידת אגוז, נפל בקרב עם מחבלי חמאס במוצב כיסופים. עבור בלה ובן זוגה גרשון הפכה הטרגדיה הזו לתחילתו של מרדף נגד הזמן, ניסיון נואש ליצור משהו נצחי מתוך האובדן הבלתי נתפס של יונתן בן ה-21. השניים פנו לרשויות צה"ל וביקשו ליטול מגופתו דגימת זרע כדי שממנה יוכלו בעתיד להביא לעולם נכד. למרבה הצער, המאמץ כשל. הדגימה, שהגיעה אחרי עיכובים מרובים, כבר לא הכילה זרע חי, מה מה שהשאיר את התקווה והמאמץ בגדר חלום שלא יתממש.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בלה וגרשון סביצקי הם לא היחידים. זוגות רבים אחרים של הורים שכולים טריים יצאו מגדרם באותם ימים נוראים של אוקטובר, בחלון זמן דחוק, כדי להיאחז בסיכוי הקטן להעמיד המשכיות לבנם. עד כדי כך שצה"ל, במהלך זריז, נאלץ לשנות את הגישה ועדכן את פרוטוקול ההתנהלות עם המשפחות בנושא הרגיש הזה.
"מה שקורה הוא שההודעה צריכה להגיע למשפחה, וברגע שמגיעים המודיעים הצבאיים לבית המשפחה, רק אז אפשר להתחיל את התהליך", מסבירה סביצקי. "אבל החל מ-11 באוקטובר השתנה הפרוטוקול, והם מתבקשים להציע למשפחה נטילת זרע. פעם זה לא היה קורה מבלי שהמשפחה הייתה מבקשת. מאז השינוי מספרים למשפחות שיש אופציה כזאת ומציעים להן אותה. ובצורה הזאת, מאז 7 באוקטובר ניטל זרע 142 פעמים, בעיקר מחיילים".
"המודיעים לא ידעו בכלל על האופציה הזאת של נטילת זרע. אצל יונתן היה מקרה מאוד קיצוני של עיכוב בהעברת הודעה למשפחה. עד שקיבלנו את ההודעה כבר עברו יומיים. נטילת הזרע צריכה להתבצע בתוך 24 עד 36 שעות. כאן רק אחרי יומיים באו להודיע לנו שהוא נפל".
אלא שד"ר סביצקי נושאת בתואר נוסף על אם שכולה. היא חוקרת מערכות בריאות ממכללת אשקלון, ואת הטרגדיה שלה היא בחרה להפוך למחקר. במקום לברוח מהאסון היא בחרה להתעמק בו. הנושא הזה – העמדת צאצאים לגברים לאחר מותם – טעון בשלל מחלוקות אתיות ובקשיים משפטיים. גם מהם אין היא מתחמקת. להפך, היא שואפת ליישב אותם.
פגם אבסורדי בתהליך
את שורש הבעיות מזהה סביצקי בפגם אבסורדי בתהליך: הגברים, אלו שלכאורה ניצבים במרכז העניין, הם דווקא צד שולי – לא רק שהחלטות מתקבלות בשמם לאחר נפילתם אלא שעוד במהלך חייהם לא טורחים לשאול לדעתם. את זה בדיוק היא בחרה לעשות. במחקרה היא ראיינה 600 גברים מכל רקע וגיל, לאו דווקא חיילים, ולהם העבירה שאלונים קבועים. לטענתה, אילו היו טורחים לפנות למתגייסים בפרוצדורה מסודרת, היה אפשר למנוע מראש אי-נעימויות וקשיים רבים.
"גברים ששני ההורים שלהם בחיים – אותם אנחנו שואלים 'האם היית רוצה, אם נפלת בקרב או בנסיבות אחרות, שההורים שלך יבקשו נטילת זרע?' 63% לא מעוניינים. אתה מבין? ולכן מה שאני מציעה מההתחלה, ואף אחד לא מקשיב, זה שישאלו אותם", אומרת ד"ר סביצקי. "הייתי בוועדת הבריאות של הכנסת, ניסיתי ליצור קשר עם ראש אכ"א בתור אימא שכולה, ולא עוזר לי כלום. לפני הכניסה לשירות סדיר או לפני שירות מילואים צריך לשאול את הגברים. לשאול את השאלה הפשוטה הזאת ואז לפעול לפי הצוואה של אותו גבר. את הצורך להחליט לא צריך להטיל על המשפחה עם קבלת הבשורה הקשה. לא צריך להתעכב עד שמגיעים בכלל למשפחה".
"כששאלתי לגבי בנות הזוג, שם ההתנגדות נחרצת פחות: 49% מהגברים לא רוצים שבת הזוג תמשיך בלעדיהם ותיזום הולדת ילד בלי שהם יהיו בחיים", מגלה ד"ר סביצקי. "יש גברים שרוצים, אבל ההנחה האוטומטית הזאת שכל גבר בעיקר רוצה לפזר את הגנטיקה שלו בכל מצב לא נכונה. לגבי השאלה אם נכון לבקש את הסכמתם לפני כניסתם לשירות צבאי סדיר, פה יש הסכמה מאוד מאוד גורפת: יותר מ-70% מהגברים חושבים שחובה לשאול גברים לפני כן. בקשר למילואים: 78% מהגברים חושבים שחובה לשאול לפני מילואים. זה מאוד מאוד פשוט. בשרשרת החיול גם ככה הם ממלאים מלא מלא נתונים, שאלונים וכדומה. אז עוד שאלה אחת להוסיף – זו לא בעיה. הבעיה היא שמשרד הביטחון פשוט לא רוצה. לא רוצה לאסוף את הנתונים ולהיות אחראי ולא רוצה להפוך את מאגר הנתונים הזה לזמין".
שינוי היסטורי
בחסות המלחמה יזם צה"ל שינוי היסטורי בנוהלי העבודה. לראשונה נהפכה האפשרות לנטילת זרע מעניין כמעט מחתרתי, שמשפחות שמעוניינות בו צריכות באופן אקטיבי למדי לפעול למענו בשיא האבל שלהן, לחלק אינטגרלי מהמפגש עם המשפחה השכולה. אלמלא המלחמה, סביר להניח ששינוי שכזה היה מעורר הדים רבים – אבל את ד"ר סביצקי גם המהלך הזה לא רק שאינו מספק, אלא לתפיסתה הוא מכביד את המצב עוד יותר.
"בעיה אחרת, מעבר לבעיה האתית, היא שנופלים על המשפחה ברגע כל כך לא מתאים. לפני שנייה אומרים להם שהילד נפל, ואחרי שנייה שואלים 'אתם רוצים?'" מסבירה ד"ר סביצקי. "קודם כול צריך להסביר מה זה הדבר הזה, הרי זו לא תרומת זרע רגילה, אלא תהליך מיוחד. המשפחה מסוגלת בכלל להבין את ההסבר הזה? ובעיה אחרת היא שכל התהליך מתחיל מההודעה למשפחה, מה שמלכתחילה יוצר עיכוב בתהליך שהוא רגיש לזמן. וכאן כדי להניע את התהליך צריך קודם כול להגיע לבית המשפחה. הרי ההורים לא יושבים בבית ומחכים למודיעים. גם לא תמיד המודיעים מגיעים מיד אל היעד. אלינו למשל לקח להם כמה שעות טובות מרגע שנדרשו לבשר לנו ועד שהגיעו אל ביתנו בפועל. בערך שש שעות".
אלא שמעבר לאותו עדכון נהלים מדובר, הנושא הזה – שעדיין נתון במחלוקת רבה – עומד לראשונה בפני הסדרה בחוק. עוד זמן רב לפני פרוץ המלחמה החלה הכנסת לדון בהצעת "חוק ההמשכיות" שהגישו עוד בכנסת הקודמת הח"כים מאי גולן וצבי האוזר, הצעה שהגיעה עד לשלבי החקיקה הסופיים ממש זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. המלחמה לא עיכבה את הליך החקיקה, אלא ייתכן שאף זירזה אותו. ד"ר סביצקי עצמה זומנה בהיותה אם שכולה לאחד הדיונים בוועדת הבריאות, ושם, בין כתליו של בית הנבחרים, נולד הרעיון למחקר, שצפוי להתפרסם במלואו בקרוב.
"שאלתי בדיון מה ידוע לנו בכלל על עמדות של גברים על התהליך הזה. מהקהל הביאו מחקר אחד שנעשה בישראל על גברים חולי סרטן שהיו לקראת טיפולי כימותרפיה, וזה המחקר היחידי שמזכירים בקשר לסוגיה הזאת. והוא לא רלוונטי, כי אלה גברים חולים עם מחלה אונקולוגית ששואלים אותם על ההמשך שלהם, אז ברור שאי אפשר להשליך מהנתונים האלה על חיילים בריאים".
"זאת אומרת שבעצם אין מחקר, אנחנו לא יודעים מה גברים חושבים, ויש הנחת יסוד שכל גבר כן מעוניין בהמשכיות שלו. אז אני אומרת לעצמי, ברגע הזה, שזה משהו שחייבים לבדוק", מסבירה הדוקטור. "אי אפשר לחיות בתוך קונספציות. אנחנו עכשיו במצב שכל הקונספציות נופלות. האם גברים הם עד כדי כך, אפשר להגיד, פרימיטיביים, שאנחנו עדיין משליכים עליהם את מה שמניע את היצורים בסוואנה של אפריקה – שכל בעל חיים ממין זכר רק רוצה לפזר את הגנטיקה שלו?"
האבל מעצים את הרצון לעשות שינוי
ד"ר סביצקי נכנסה לחדר הוועדה כאם שכולה ויצאה ממנו גם כחוקרת. ברקע, באופן בלתי נמנע, עולה כל הזמן הדואליות שבין שני הכובעים. ואיך היא מרגישה כלפי המצב הלא שגרתי הזה? היא מבהירה שהאבל האישי שלה רק מעצים עוד יותר את הרצון לחולל שינוי. "אני לא רוצה שמה שקרה לי יקרה לעוד הורים. זה מה שאני מנסה להשיג בתהליך הזה, שמשרד הביטחון יקשיב למה שאני אומרת ויעשה את זה בצורה נכונה", היא מבהירה.
"מעבר לשאלות הסגורות בסקר שלנו יש גם מקום להסביר את העמדה של המשתתף", ממשיכה ד"ר סביצקי. "קראתי את כל המלל הפתוח הזה וניסיתי להבין מה הבן שלי היה עונה, כי אנחנו לא ניהלנו את השיחה הזאת לפני מותו. האם הוא היה מוכן אחרי מותו למצוא אישה שתסכים להיות אימא לילד שלו? האם הוא סומך עליי בתור מי שתבחר את האם העתידית של ילדיו? האם הוא סומך עליי שאהיה הסבתא לילד שלו, כשהוא לא בין החיים ולא יכול לערער על הדרך שלי?"
"אני קוראת מה חושבים גברים צעירים, ודרכם אני מנסה לשמוע את הקול של יונתן שלי", אומרת ד"ר סביצקי. "יש לי תחושה שאני שומעת את הקול שלו בחלק מהמקרים. אז כן, דרך המחקר הזה דיברתי עם יונתן. עשיתי את זה בדיאלוג עם הגברים האלה, שלא יודעים שהם נמצאים בדיאלוג איתי. תפס אותי משפט שכתב בחור אחד. הרקע שלו לא דומה לזה של הבן שלי – הוא בן 40 ועדיין עושה מילואים – וגם הוא השתתף במלחמה הנוכחית בתפקיד קרבי. הוא מסורתי ויש לו ארבעה ילדים. וככה הוא כותב: 'אדם חי – רצוי וראוי שיביא ילד לעולם. לאחר מותו יש לסייע ככל הניתן למשפחתו להשתקם ולא לקיים אדם נוסף שכל קיומו אנדרטה'".
מעניין שבחרת במשפט הזה. הוא מנוגד באיזשהו מקום לתפיסה שלך.
"נכון. אני לא נעולה בתוך הדעות שלי. מעניינת אותי דעה שונה משלי. וזה משפט שהיה מאוד מאוד חזק כפי שהוא מנוסח. אני לא אומרת שאני מסכימה איתו. אני כן חושבת שהרקע של בן אדם משפיע עליו, הוא אומר את זה בתור אדם בן 40, נשוי ואב לארבעה. מישהו אחר יגיד משהו אחר. אני חושבת על אותם הורים שהצליחו לקחת את דגימת הזרע המוצלחת הזאת, ועכשיו ישתמשו בה ויהיה להם נכד. זה משהו שכדאי שיידעו, לא להפוך את הילד הזה לאנדרטה. זה ילד. הוא לא אנדרטה לבן שנפל. אסור שיהפוך לממלא מקום".
"אבל עד היום אני חושבת שאילו נטילת הזרע של יונתן הייתה מוצלחת והייתי הולכת על זה, הייתי דואגת להמשכיות גנטית של הבן שלי, כי הוא היה בן אדם מדהים מכל הבחינות – יפה מבחינה חיצונית, פנימית ואינטלקטואלית. וכן, הייתי הולכת על זה. כי אנשים כאלה חייבים לחיות ולהמשיך את עצמם, כי הוא פשוט היה מדהים. אבל אחרי מה שקראתי, כן הייתי שמה דגש בגישה שלי לילד הזה, שאסור לי להפוך אותו לאנדרטה של יונתן".
ואולי בנית אנדרטה בצורת מחקר.
"כשיהיה פרסום אשמח כמובן להקדיש את זה לזכרו. כבר יש לי מחקר אחר, שפורסם בכתב עת, על החוויה הרגשית של הורים שמלווים ילד בצבא, וגם שם יש הקדשה ליונתן, אבל אני לא הייתי מגדירה את זה פרויקט הנצחה. אם היה יוצא שבגלל הפעילות שלי משרד הביטחון מתחיל בתשאול הזה של הגברים לפני השירות הצבאי, אז כן הייתי אומרת שהניצחון הזה הוא מוקדש לזכרו".
"גם ג'ונת'ן שלי היה כזה"
"אתה מכיר שבסרט על ג'ון וויק אמרו 'John is a man of focus, commitment, sheer will'"? מצטטת סביצקי מתוך הסרט המפורסם משנת 2014. "באופן מצחיק, גם ג'ונת'ן שלי היה כזה. גבר סופר-אחראי שאפשר לסמוך עליו אם הוא היה אומר שהוא 'על זה'. הוא היה שטותניק ועם חוש הומור ובן אדם שכיף לבלות בחברתו, אבל כשהוא היה במסגרת תפקידו, לא היה כמותו באיכות הביצוע. הוא התכונן לשירות צבאי קרבי כבר מגיל 14, והיה לו חשוב מאוד להתכונן, עד כדי כך שהוא היה ארבע שנים בחוג כושר קרבי ובחדר כושר, ניסה לעמוד בדרישות ובסטנדרטים. בתחילת הדרך הוא הרגיש חלש מדי ורצה לבנות את עצמו לקראת השירות הצבאי. הוא ניסה להתמיין ליחידות מובחרות עוד יותר ובסוף מצא את עצמו באגוז".
"הוא לקח את השירות מאוד ברצינות, מאוד", ממשיכה ד"ר סביצקי. "וכאשר ביקשתי ממנו – כבר הייתי מותשת, כי גם האחות שלו הייתה בשירות קרבי, בקרקל – לרדת מהלוחמה – כי אני כבר לא יכולה פסיכולוגית להתמודד עם זה- הוא אמר לי: 'אימא, אני לא יכול, אני הוכשרתי, אני ממש טוב בזה, ומישהו צריך לעשות את זה'. כשהוא אמר לי את זה, הבנתי שהוא כנראה באמת ממש טוב".
"המפקד שלו החליט שהוא יהיה קלע, למרות שהוא היה חובש קרבי", נזכרת האם. "בקרב הוא התקדם יחד עם המפקד בשורה הראשונה, וכפי שאני מכירה את הבן שלי הוא כנראה היה חד מאוד, מפוקס. זה מה שחברים מספרים עליו, בן אדם שאתה רוצה לידך בקרב".
"50 בני אדם שוחררו"
ב-7 באוקטובר הם הגיעו למוצב כיסופים בשעה 11 בבוקר, לקרב שנמשך קרוב לשבע שעות. במוצב היו 32 תצפיתניות וגם שלוש נשים שבאו לבקר את הבעלים שלהן עם הילדים", משחזרת ד"ר סביצקי.
"התצפיתניות היו במגורים ולכן היה צריך להתקדם לאט מאוד, כדי להציל קודם את הבנות שהסתגרו בחדרים. לכן הקרב היה כל כך ארוך, והוא מוגדר הצלחה צבאית, כי 50 בני אדם שוחררו משם בחיים וכל התצפיתניות יצאו מהחוויה הזו ללא שריטה. אבל שלושה אגוזניקים – יונתן ושני חברים – נפלו. המפקד שלו, שהתקדם יחד איתו, נפצע קשה. ליונתן הייתה בת זוג ארבע שנים. הם הכירו בחוג כושר קרבי. אז מהבחינה הזו לפחות הוא מת גבר מאוד מאושר".
העובדה שהקרב בסופו של דבר מוגדר הצלחה מבחינה צבאית מנחמת באיזשהו אופן?
"התצפיתניות באו להגיד תודה – מתוך ה-32, אני חושבת ש-20 כבר היו אצלנו בבית. ויש אחת שהגיעה המון פעמים, כי היא מרגישה אסירת תודה במיוחד. ניסיתי להתנחם בזה שכל הבנות האלה ניצלו, ואלה הרבה מאוד נפשות. אבל אותי מנחם בעיקר שיונתן עשה מה שהוא בחר לעשות והוא כל כך רצה לעשות את זה. גם בשיחה האחרונה איתי הוא המשיך לדבר איתי על זה. הוא עשה מה שהוא צריך לעשות, והיה במקום שחשב שהוא צריך להיות בו".
אילו זה היה תלוי בבלה ובגרשון, יונתן שלהם, שהועלה לדרגת רב-סמל לאחר מותו, היה בכלל משרת ב-8200. כנער התעניין ועסק במחשבים, ובמשפחה כבר סימנו עתיד ברור. אבל הוא נשא את פניו אל מטרות אחרות. "בשאלון שהיה צריך למלא לקראת הצו הראשון הוא סירב לסמן משהו שאפילו יכול איכשהו לתת סימן לזה שיזמנו אותו לאותה יחידה. הוא פשוט התנגד לזה בתוקף. לי הוא אמר שיהיו לו כל החיים אחר כך לשבת מול מחשב, אבל 'בצבא אני רוצה לעשות משהו משמעותי'. הוא פשוט בנה את עצמו. הוא היה ילד רזה, קטן, חלשלוש. ואם תראה את התמונות שלו מהשנה האחרונה אתה תראה שם גבר מאוד מאוד מרשים מבחינה חיצונית".
"בדיוק חזרתי עכשיו מתור רפואי שיש לי מדי שבוע", מספרת ד"ר סביצקי לסיום בגילוי לב. "אני הולכת לפסיכיאטר ומטופלת בשני סוגים של כדורים נגד דיכאון. זה הדבר הכי קשה שחוויתי בחיים שלי, וחוויתי דברים. אני חושבת שאפשר לחיות איתו, עם האבל, כמו שחיים עם כל נכות אחרת. המטרה שלי כעת היא להתרגל לזה שיש לי נכות. פשוט נכות. נכות של צער עמוק שחי כל הזמן בתוך הנפש שלך, וצריך להתרגל לחיות איתו. יש איזושהי תקווה שהזמן יעשה את שלו. אבל עם זאת, כרגע אני רואה שזה פועל בדיוק הפוך. ככל שאני לא רואה אותו יותר, כך אני מתגעגעת יותר. אני לא יודעת איך זה אצל הורים אחרים. אני כנראה צריכה להשלים עם העובדה שאצטרך איכשהו לחיות עם הדבר הזה שנפל עליי".
יש אבל כפול במצב הזה, כאילו איבדת גם נכד?
"לא הייתי מגדירה את זה כך. אבל יש תחושת אובדן לא רק של מה שהיה לנו אלא גם אובדן של עתיד שהיה יכול להיות".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv