הכוחות של אוגדה 98 עוד לא סיימו את המבצע הנרחב בג'באליה, ובחדרי חדרים כבר נרקמה התוכנית לחילוץ החטופים מנוסיראת – תוכנית נועזת, מאומצת, סודית וקפדנית. המידע המודיעיני על מקום הימצאם של ארבעת החטופים התחיל להצטבר ולהתחבר. הכוחות הלוחמים מצאו מנהרות, טילים וגם גופות חטופים בג'באליה, וברקע התחילו ההכנות למבצע החילוץ – שגם בו לאותם לוחמים היה תפקיד חשוב ומכריע תחת אש. כעת, כשהאבק כבר שקע וארבעת החטופים הישראלים חזרו לחיק משפחתם, מתגלים חלקים נוספים בפאזל של המבצע המיוחד והחריג – מהסוג שאפשר וצריך ללמד בבתי ספר ללחימה.
מידע מודיעיני שהצטבר בשבועות האחרונים הוביל להבנה על מקום הימצאם של ארבעת החטופים – נועה ארגמני בדירה אחת ושלומי זיו, אנדרי קוזלוב ואלמוג מאיר ג'אן בדירה אחרת. מפקד פיקוד הדרום האלוף ירון פינקלמן החליט שאוגדה 98 והמפקד תת-אלוף דן גולדפוס יובילו את המהלך הקרקעי בתוך מבצע החילוץ בנוסיראת. צוות מיוחד הוקם והתחיל לחבר את הנקודות, בזמן שמפקדי החטיבות עוד היו עסוקים בלחימה, כדי לבנות נוהל קרב מבלי להפריע ללחימה במוקדים אחרים בעזה.
על בסיס המודיעין שהושג נבנתה תוכנית מבצעית בקצב אירועים אינטנסיבי: הלוחמים שסיימו לפני כשבוע וחצי בג'באליה, עברו לפעול גם בדיר אל-בלח ובאל-בוריג' בגזרת מחנות המרכז – ובתוך ימים בודדים כבר נכנסו גם לנוסיראת. כלפי חוץ ייתכן שהפעילות נראתה כהמשכו של המבצע לאיתור מנהרות, מרחבי שיגור ומחבלים, אך האמת היא שהכוחות כבר התחילו ליצור את התנאים למבצע חילוץ החטופים, גם אם רוב הפרטים נשמרו בסוד ממש עד לרגעים האחרונים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בשלב זה עוד לא הבינו הלוחמים את מלוא התמונה: בתום המבצע בג'באליה בסוף חודש מאי נאמר להם שיורדים לנוסיראת מכיוון שיש סיכוי שיש באזור חטופים, מבלי לנקוב בשמם. רק כשהתקרבו למבצע קיבלו את המידע, גם על החטופים וגם על הכוחות הנוספים – השב"כ והימ"מ – שפועלים בתוך המבצע. חלק מהכוחות נחשפו למידע רק בבוקר שבת, שעות אחדות לפני החילוץ, וחלק מהמפקדים עודכנו 24 שעות לפני כן, ביום שישי, אחרי שנוהל הקרב כבר היה "ארוז".
הכוחות התמקמו, המבצע יצא לדרך
כל הפעולה הקרקעית באזור נוסיראת תוכננה כך שהכוחות יגיעו ויתמקמו בנקודות שבהן הם הופכים להיות "רלוונטיים" במבצע החילוץ, בהיבט של חיפוי הכוחות שפורצים ומחלצים את החטופים מדירות המסתור ואבטחתם – ליצור מעטפת חילוץ שמבודדת את האזור. בעקבות ההכנה המדוקדקת, הכול היה מוכן בשבת בבוקר: כל הכוחות היו על הכלים המונעים, בשטחים נסתרים, ניצבים מכל הכיוונים במעטפת מלאה. בשעה 11:00 יצא המבצע לדרך. עשרות מערכות חוזי דיווחו על המתרחש והאוגדה שלטה באופן מלא במיקום של כל לוחם בכוח.
למעשה התנהלו שני אירועים במקביל: הכוח התפצל בין שתי הדירות, ושני דסקים שונים במפקדת האוגדה שלטו בנפרד על המאמצים – אחד לכיוון נועה ארגמני והשני לכיוונם של שלומי, אנדרי ואלמוג. באוגדה מספרים שהכוחות הכירו היטב ובאופן "אינטימי" את האזור – לא רק את מראה הבית אלא גם את המתג בקיר ואת העץ שמולו ואת נתיבי היציאה. בדרך נערכו גם לאפשרויות של התבצרות, מתוך הבנה שייתכן שיתפתח קרב עיקש מול האויב כדי לאפשר את החילוץ.
ההיערכות הקפדנית הזו הוכיחה את עצמה ברגע האמת: כאשר הרכב ובו שלושת החטופים הגברים נתקע, הראשונים שזינקו היו כוחות הצנחנים של אוגדה 98 שהיו במקום סמוך. עם קבלת המידע על התקלה רצו הצנחנים פנימה על גבי נמ"רים (נגמ"שי מרכבה) והקיפו ואבטחו את הרכב שהתקלקל. בתוך רגעים ספורים הם העבירו אליהם את הלוחמים ושלושת החטופים וגם את לוחם הימ"מ הפצוע פקד ארנון זמורה, שבהמשך מת מפצעיו.
מחבלים רבים פתחו באש בזמן שכוחות הצנחנים גררו משם את הרכב ואפשרו את מילוט הכוח בצורה בטוחה. כל אותה העת לא הפסיקו מחבלים לנסות להתקרב אל הכלים ולפגוע בהם: גם חיל האוויר תקף במטוסים, במסוקים ובמל"טים כדי להרחיק את החמושים, שהגיעו למרחק עשרות מטרים מהחטופים ומהצוותים המחלצים. לבסוף, כך מסבירים באוגדה, ההגעה המהירה וההיכרות מקרוב עם נוהל הקרב שתוכנן גם למקרים כאלה הכריעו.
ההטעיה לחמאס והדיונים אל תוך הלילה
בדרך למבצע "זרעי קיץ", שקיבל מאז את השם מבצע "ארנון" על שם לוחם זמורה ז"ל, צברה אוגדה 98 ניסיון רב גם בבניית נוהל הקרב עם השותפים וגם בהיכרות מקרוב עם התוכנית. באוגדה הבינו את החשיבות ואת הרגישות של המבצע, בעיקר במניעת דליפת המידע לפני כן – כל פרצה בביטחון המידע סביב המבצע הייתה עלולה לסכן את חיי החיילים והחטופים.
המבצע כלל לא רק פעולות הטעיה כלפי חוץ, אלא גם הסוואה פנימית: בתוך האוגדה הוגדרו הלו"זים והתוכניות במילות קוד, כך שרק מי שבמעגלי החשיפה הקרובים יבין שבמקביל ללחימה בג'באליה כבר מתכננים את המבצע המורכב, שתוכנן והתנהל "על סטרואידים" מבחינת קצב ההכנה.
בתוך חלון זמנים קצר יחסית, שבחלקו המח"טים עוד עסוקים בלחימה באזורים אחרים, התקיימו עשרות דיונים שבהם ירדו לפרטים הקטנים, במשך שעות ארוכות. הכוחות התאמנו על תרחישים רבים, ובראשם הצורך ליצור "מעטפת" סביב הכוח המחלץ, תחת אש, מבלי לפגוע בו. לצורך הצלחת המבצע, כמעט בכל נקודה היו "שדכנים" בין הכוחות השונים – צה"ל, הימ"מ והשב"כ – שתיאמו בין הארגונים. ניתוח המקת"גים (מקרים ותגובות) הוכיח את עצמו: הכוחות היו ערוכים גם למצבי קיצון ובהם התקלקלות רכב החילוץ.
חודש אחורה, המשימה שניתנה לאותם הכוחות הייתה ברורה: הכרעת גדוד חמאס ששלט במחנה הפליטים בג'באליה, ובמקביל מיצוי כל מאמץ לאתר חטופים במרחב הזה. כדי לעמוד ביעד נשלחו הכוחות לפעול בגזרה המסובכת והמורכבת, באזור ספציפי שלא פעלו בו קודם לכן. הם הונחו לפגוע בפיקוד ובשליטה של גדוד חמאס ובפעילים, מעל פני הקרקע ומתחתיה, בתוך מרחב אורבני, צפוף וממולכד.
כשהכוחות יצאו משם, לפני כשבוע וחצי, אחרי יותר משבועיים בתוך ג'באליה, זה קרה לאחר שמאות מחבלים חוסלו בקרבות ובהיתקלויות, אמצעי לחימה רבים נתפסו וגם מודיעין – מידע שקירב את הכוחות לעבר משימת השו"ן (שבויים ונעדרים) – איתור החטופים במרחב. המידע הוביל לכך ששבע גופות חטופים אותרו בג'באליה והוחזרו לישראל.
כך אותרו גופות החטופים בג'באליה
במהלך הפעולה הגיעו הכוחות ומצאו מצלמה. במצלמה נראה טנדר מגיע למבנה, וממנו ירדו אנשים ופרקו חפצים לתוך מה שנראה כמחסן או פיר. זה היה הרמז הראשון להימצאות המנהרה שבה לבסוף אותרו גופות החטופים. המידע שהתקבל מהמצלמה תאם למידע המודיעיני שהשיג השב"כ, ולכן הכוחות הלכו לחפש את הפיר המוסתר.
כשנכנסו לפיר המנהרה המוסווית בליווי כוח יהל"ם, איתרו הלוחמים את גופותיהם של שבעת החטופים שני לוק ז"ל, אוריון הרננדס ז"ל (בן זוגה של לוק), חנן יבלונקה ז"ל, מישל ניסנבאום ז"ל, יצחק גלרנטר ז"ל, עמית בוסקילה ז"ל ורון בנימין ז"ל. בצאת הכוחות מהאזור הושמדה המנהרה.
הנתונים והמודיעין הצביעו על כך שגדוד חמאס רוסק, אחרי יותר משבעה חודשים שבהם הסתתר והתבצר. יותר מעשרה קילומטרים של תת-קרקע (מנהרות) הושמדו במהלך הפעילות בג'באליה. הכוחות פעלו כל העת בהערכה שיכולים להיות עוד חטופים במרחב, ולכן המשיכו בסריקות מעל הקרקע ומתחתיה – בזמן שבמפקדת האוגדה כבר עמלו על התוכנית לשחרור החטופים מנוסיראת.
שלוש חטיבות פעלו במרחב הזה – חטיבה 35 של הצנחנים, חטיבה 7 מהשריון וחטיבת המילואים 460, כולן יחד תחת אוגדה 98. אחד הדברים שאפיינו את האזור של מחנה הפליטים ג'באליה ואת הקושי בפעילות בו הוא ההימצאות של שלושה מתחמי בתי ספר. במקומות אלו יש אלפי אזרחים שמצאו שם מסתור, ונוכחותם הייתה אתגר גדול מאוד באופן הפעלת האש, במיוחד כשאנשי חמאס ירו מתוך בתי הספר על הכוחות – גם ירי צלפים וגם ירי טילי נ"ט (נגד טנקים).
מדובר היה בלחימה מורכבת מאוד, בתא שטח צפוף מאוד, שכולל גם את מחנה הפליטים הגדול וגם את השוק. בצה"ל הדגישו כי חמאס "הפך את המרחב האזרחי למתחם לחימה מבוצר, ירה לעבר הכוחות ממרחבי מחסות ובתי ספר והקים תשתיות תת-קרקעיות במבנים אזרחיים". גם מתחמי שיגור רקטות היו חלק מיעדי המבצע, והחיילים השמידו משגרים מוכנים להפעלה.
המבצע במחנה הפליטים כלל שיתוף פעולה הדוק עם חיל האוויר, והגבלות הוטלו על סוג החימוש כדי שלא ייפגעו בלתי מעורבים. מטוסי קרב, מסוקי קרב וכמובן כטב"מים מסוג זיק עבדו צמוד מאוד לכוחות, מכיוון שקשה להפעיל טנקים בתוך הצפיפות של מחנה הפליטים. בגזרה זו בוצעו יותר מ-200 תקיפות אוויריות בסמיכות לכוחות המתמרנים.
האמל"ח המתקדם שאותר בג'באליה
כבר אחרי השבוע הראשון של המבצע בתוך מחנה הפליטים ג'באליה, החלו בצה"ל לראות דעיכה בהתנגדות של המחבלים. בשלב זה הוחלט להרחיב את המתקפה לאזורים סמוכים נוספים – למשל מטה הביטחון הכללי של חמאס שנמצא באזור ומרחב השוק החדש. חמאס ירה מתוך המחסות וצה"ל ענה בירי מדויק. במקביל כרזו למחבלים לצאת, כיתרו את האזורים סביבם והפעילו לחץ עד שהצליחו "לדוג" החוצה את הטרוריסטים.
באזור הזה הרס צה"ל שכונות שלמות בלחימה. הבתים לא נהרסו לשם ההרס אלא כחלק מהדיפת גדוד חמאס והשמדתו: כל מקום שממנו נלחם חמאס שימש אותו כתשתיות להתארגנות, לחימה או שינה. בתוך הבתים הללו מצאו הלוחמים הרבה מאוד אמצעי לחימה, בדגש על שני דברים: רובי צלפים, שנהיו האיום הכי גדול על הכוחות בגזרה הזו, אפילו יותר מנ"ט – וטילי כתף נגד מסוקים, שגם מהם נמצאו עשרות רבות. לפי ההערכות אין לחמאס מאגר עצום של טילי כתף, והמצבורים שנמצאו ונתפסו היו חלק ניכר מהארסנל.
לא פחות חשוב מכך היה המודיעין שמצאו כוחותינו בשטח – מסמכים, מחשבים ומפות. כל אלו יחד סיפקו תמונת מצב מפורטת ובה מיקומים של פירים, מחסני אמל"ח ומפקדות. המידע מיד הזין מבצעים ופעולות שנועדו להגיע לתשתיות ולמחבלים, לפגוע בהם ולחסלם.
לכוחות אוגדה 98 יש שיתוף פעולה נרחב עם יחידה 504 של אמ"ן – יחידת המידע האנושי (יומינט) חקרה מחבלי חמאס שנעצרו בידי הכוחות, וכך התקבל מידע רב שמצביע על המקומות שצריך להגיע אליהם – הן מבחינת הפגיעה ביכולות ארגון הטרור והן מבחינת הניסיון לאתר חטופים.
מג'באליה המשיכו הכוחות של אוגדה 98 למחנות המרכז – אזור אל-בוריג' ודיר אל-בלאח – וגם שם הם חיסלו עשרות מחבלים, איתרו פירים והשמידו תשתיות טרור. שיתוף הפעולה עם חיל האוויר נמשך והוביל לתקיפת עשרות מטרות, חלקן מרובות אמצעי לחימה וחומרי נפץ, וחיסלו כמה מחבלים.
במהלך המבצע בג'באליה איבדה החטיבה עשרה לוחמים, חמישה מהם מירי דו-צדדי. הלוחמים איבדו מפקדים וחברים, אבל הם נשארו בשטח והמשיכו בלחימה מבלי לוותר, גם כשמדובר באירועים לא פשוטים. עם המבט קדימה, אחרי ג'באליה הם המשיכו – למרות האובדן האישי – לפעילות עיקשת גם במחנות המרכז וגם במבצע בנוסיראת שבו חולצו ארבעה חטופים בחיים. בסך הכול הייתה שותפה האוגדה לחילוץ של שישה חטופים חיים: ארבעה בנוסיראת ושניים (לואיס הר ופרננדו מרמן) ברפיח, לצד שמונה גופות חטופים – השבעה שאותרו בג'באליה והחטוף אלעד קציר ז"ל שגופתו הושבה ארצה לפני חודשיים.
הלוחמים: "עזרנו למשפחות לסגור מעגל"
עוד בזמן הפעולה בג'באליה סיפרו הלוחמים על תחושת גאווה עצומה לאחר שהצליחו להחזיר גופות של חטופים הביתה ועל הרצון העז שלהם לאתר עוד חטופים. הלוחמים לא ידעו בתחילה את זהות שבע הגופות שאותרו, ולאחר ששמעו את הפרטים ברשת הקשר התרגשו וחשו סיפוק, מכיוון שהצליחו לסייע למשפחות לסגור מעגל. באוגדה שבו והדגישו כי מדובר במצווה של ממש להשיב את החטופים הביתה, אם חיים ואם מתים. הלוחמים לא ידעו אז כי עוד תעמוד להם האפשרות לעזור להשיב חטופים בחיים.
באוגדה 98 מודעים לכך שמדובר באירוע ארוך ומתגלגל, ועוסקים כל העת בשימור אורך הנשימה של הכוחות הלוחמים, מהסדיר והמילואים – וזאת כדי שיהיה אפשר לחזור ולהילחם גם חודשים קדימה. רק לאחרונה הכניסו לכוחות הלוחמים מכולות קירור שיאפשרו להם לאכול ולישון גם בתוך הלחימה בעומס החום של מזג האוויר הקיצי.
מדובר בלחימה ארוכה, ולה שותפים גם חיילים שכבר השתחררו מהסדיר ונלחמים זמן רב – ובמקביל יש פלוגות חדשות שמגיעות מבסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) של הצנחנים, ויש פצועים שחוזרים מבתי החולים. תחושת הלכידות חזקה: הקושי הכי גדול בלחימה הוא המילואים, הנשיאה בנטל, ההקרבה, העסקים והמשפחות שהשאירו מאחור. המצב הזה מצריך התייחסות אחרת של הצבא והמדינה – אסור לשחוק את המילואים, נדרשת חלוקה אחרת של הנטל. העובדה הזו, לצד המצב הפוליטי, מחוללת תסכול אצל רבים מהלוחמים, אף שהם בכל זאת מתייצבים, בעיקר בגלל החברים. השאלה שמרחפת היא כמה זמן אפשר למשוך דבר כזה.
באוגדה יש מפקדים שהבנים שלהם, בסדיר ובמילואים, לוחמים בתוך הרצועה כרגע: זו סיטואציה שלא קרתה במלחמות העבר. המפקדים מספרים שהם לא ישנים בלילה, דואגים כמו ההורים בעורף – בזמן שיש להם עצמם אחריות לאלפי חיילים והם מבינים את המשמעות של לחימה שבה אתה גם מוביל לוחמים ויודע שהבן שלך לא רחוק ממך, נלחם בעצמו.
יש לעיתים חוסר בציוד, הם מתארים – זהו חלק מחיי הלוחמים בשטח. הלחימה לא נעצרת, והאוגדה פועלת כל העת להשלים את החסר. הכוחות יורים באופן מדויק וסלקטיבי, לא "שופכים" תחמושת סתם. אחד האתגרים הכי גדולים הוא המשמעת המבצעית – זה אתגר יום-יומי: יש מאבק בלתי פוסק של המפקדים על נורמות, חדות, משמעת, מקצוענות, שהלוחמים יהיו מודעים לאויב כל הזמן ושהאויב מחפש אותם כדי לפגוע בהם. הסיפור של איומי הצליפה הוא הסיכון הכי גדול שמרחף מעל הפעילות.
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.