כשהייתה בת שנתיים נפגעה שליו שבת קשות בפיגוע ביריחו. בקבוק תבערה שהושלך לתוך הרכב שנסעה בו התפוצץ עליה, ורק בנס היא שרדה. היא נכוותה בכל חלקי גופה, ועד היום היא מתמודדת עם הכוויות, שלעולם לא יגלידו לחלוטין, ועם תגובות הסביבה על המראה השונה שלה בעקבות הפציעה. עד לאחרונה, מבחינת שליו, היה מדובר בפצע פיזי שדורש התמודדות יום-יומית של ניתוחים ושחזורים. מאז 7 באוקטובר צפו לראשונה החרדות, וההתמודדות הפכה גם לנפשית. "המתקפה עוררה אצלי משהו שהיה חבוי כל השנים", היא מספרת.
שבת, היום בת 26, התחתנה בדיוק שבועיים לפני מתקפת הפתע של חמאס עם בן זוגה ויליאם ברון. ירח הדבש של בני הזוג נדחה בגלל המלחמה ובעלה נקרא למילואים, ובזמן ששהתה לבדה בביתה תפס אותה הפחד. היא הבינה שזה פחד לא רגיל אלא פחד ממשי שפשט בכל גופה. "היה לי ממש קשה לצאת מהבית", היא משתפת. "לא פתחתי את הדלת לאף אחד. חברים באו להיות איתי ולהוציא לי את הכלב לטיול, הייתי מבוהלת".
"חדרו לנו אל הבית. שברו לי את הביטחון במדינה", מסבירה שליו מה עומד מאחורי החרדה שאחזה בה. "עד היום סמכתי מאוד על הצבא שלנו, ולמרות מה שקרה לי בגיל שנתיים, ידעתי שיהיה בסדר. אבל באוקטובר משהו השתנה. זה עורר אצלי משהו שהיה חבוי כל השנים מאז הפיגוע שעברתי".
"ההורים שלי עבדו קשה מאוד כדי שלא יתייחסו אליי בצורה שונה. אומנם יש בך משהו מיוחד, אבל תתנהגי כמו ילדה רגילה, אין יחס מיוחד. זה המסר ששידרו"
הפיגוע שבו נפצעה שליו
בחודש מאי בשנת 2000, רגע לפני האינתיפאדה השנייה, נשארה שליו, אז בת שנתיים, אצל חברים של המשפחה במושב החקלאי ורד יריחו. הוריה עבדו באזור. סיגל, אימא של שליו, ודודתה הגיעו לאסוף אותה ואת אחיה הקטן נוה לפנות בוקר. הם החלו לנסוע חזרה הביתה, לכיוון הבית במושב רמות שבדרום רמת הגולן.
בזמן הנסיעה ביריחו זרק מחבל לעברם בקבוק תבערה. הוא נכנס דרך חלון הרכב, פגע בלוח המחוונים, ונהדף לכיוון שליו, שישבה בכיסא הבטיחות מאחור. היא נשרפה ברוב חלקי גופה. אימה חילצה אותה מכיסא הבטיחות וידיה נשרפו.
שליו הובהלה לבית החולים בסכנת חיים. היא נשלחה לחדר הניתוח, ואימה אושפזה עם כוויות בדרגה 3 בידיים. ביום ההוא התחיל המסע המפרך של משפחת שבת: אין-ספור ניתוחים והשתלות עור ששליו נאלצה לעבור, שהפכו מאז לשגרת חייה וגזרו עליה היעדרויות רבות מהלימודים וטיסות למנתחים בחו"ל.
המסר החיובי של המשפחה
"ההורים שלי עבדו קשה מאוד כדי שלא יתייחסו אליי בצורה שונה", מספרת שליו על החיים שחיכו לה אחרי הפיגוע. "אני חושבת שהפיגוע גרם להם לחנך אותי בצורה שונה. רואים את השוני הזה ביני ובין האחים שלי. הם נתנו לי את הביטחון שיש לי. אומנם יש בך משהו מיוחד, אבל תתנהגי כמו ילדה רגילה, אין יחס מיוחד. זה המסר ששידרו. כל ניתוח בחו"ל הפך להיות טיול חווייתי של כל המשפחה, הם ידעו לעשות את זה נכון עבורנו".
"היו לי הרבה מחזרים בצפון, כי הייתי הולכת למסיבות וברחוב עם המון ביטחון, ואז אף אחד לא ראה את החיסרון"
"ההתמודדות הכי קשה שלי הייתה תגובת האנשים ברחוב", מודה שליו. "כשאת מסתובבת בארץ אין דבר כזה שלא יבהו בך. דווקא במקום שבו יש הרבה פיגועים וחיילים נפגעים, משהו שאין בהרבה מדינות אחרות, את מצפה שתהיה קצת יותר הבנה של המצב. קצת פחות בהיות כאילו אני מוצג במוזיאון".
המקרה שזכור ביותר לשליו הוא הבילוי עם חבריה בלונה גל. "לבשתי בגד ים ביקיני. זה לא עניין אצלי, למרות הכוויות", היא נזכרת בבילוי בפארק המים ששכן לחופי הכנרת. "עמדנו בתור לאחד המתקנים. זה היה תור ארוך. פתאום הגיעה מישהי שהחזיקה לילדים שלה את היד ואמרה לי שהילדים שלה ממש מתעניינים לדעת מה קרה לי. כל מי שעמד בתור הסתובב. הרי כולם רצו לדעת, רק לא היה להם אומץ לשאול".
"זה עצבן אותי. קצת יותר רגישות, אף אחד לא חייב לאף אחד שום דבר. כל אחד והסיפור האישי שלו", מוסיפה שליו. "הסיפור שלי בחוץ בגלל הכוויות, והוא מוצג לראווה. אבל זה לא מתאים שכל אחד ישאל ויתעניין. הינה, עובדה שזה יושב עליי, ואני עדיין לא מצליחה לשחרר מזה. צריך לשנות את התרבות הזאת בארץ".
"רגילה להיות במרכז תשומת הלב"
ולמרות התגובות הלא-נעימות על המראה שלה, שליו מגלה שבמקרים רבים היא הצליחה לנצל זאת לטובתה. "היו לי הרבה מחזרים בצפון, כי הייתי הולכת למסיבות והולכת ברחוב בהמון ביטחון, ואז אף אחד לא ראה את החיסרון", היא אומרת. "אני רגילה להיות במרכז תשומת הלב".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לפני המלחמה הייתה אמורה שליו להתחיל לעבוד בסלון יופי וללמוד עיצוב פנים. "תמיד יופי ואסתטיקה משכו אותי. מאז שאני קטנה יש לי פאה בגלל כווייה שיש לי בראש. אבל החלטתי שאין לי מה להתבייש, כי אני לא אשמה במה שקרה, ובגלל שיש לי זכאות לפאות, החלטתי כל שנה להזמין לי פאה חדשה. יש לי אחת קארה בלונדיני ואחת עם שיער חום, ואני גם מתאפרת ומאפרת. אני לוקחת את החסרונות והופכת אותם ליתרונות. באינסטינקט הראשוני אנחנו רגילים להתבייש שאנחנו שונים, אבל אפשר למנף את החיסרון ולעשות ממנו משהו יפה".
"כשמגיע הגל צריך לנשום עמוק, לתת לו לעבור ולהרים את הראש בחזרה. לחכות רגע שהדבר הטוב יקרה – והוא יקרה"
את בעלה הכירה שליו במסיבת בריכה שערכה חברתה לכבוד יום ההולדת שלה. הוא היה הדי-ג'יי. "כל מי שרואה אותו מתאהב בו", היא אומרת בגאווה. "מעולם לא הבאתי בחור הביתה. הוא היה הראשון. תמיד ידעתי שאתחתן צעירה, למרות שהתבאסתי שזה לא מגיע מוקדם יותר. אבל לגברים לוקח זמן להתבגר ולהבין מה הם מפסידים. נולדתי להיות כלה. תמיד חיכיתי לזה וידעתי שזה יהיה אירוע ענק. עשינו חתונת שקיעה".
לחזק אחרים מתוך החוויה האישית
שליו גרה היום ברמת גן עם בעלה, ולאחר שנקרא למילואים במלחמה היא מצאה עצמה בפעם הראשונה לבדה, מוצפת פחדים. הפעם הראשונה שיצאה מהבית אחרי 7 באוקטובר הייתה למחלקת השיקום בבית החולים תל השומר, לבקר חיילים שנפצעו. היא סיפרה להם את הסיפור שלה וקיוותה שייצאו מחוזקים.
"לא הרגשתי ככה בעבר, תמיד הייתי חזקה", מספרת שליו. "וגם עכשיו. אני מודה על כל יום שאני פה, וחשוב שאנשים שעברו עכשיו את הדברים האלו יבינו שיש עתיד. הכרתי מישהו והתחתנתי, ובעזרת השם בקרוב גם נביא ילדים. אני מנהלת חיים נורמטיביים".
היא רוצה להתחיל להרצות בקרוב, לספר את סיפור חייה ולתת השראה לכל מי שצריך אותה. "הייתי תינוקת בת שנתיים. הייתי בסכנת חיים. בקבוק התבערה התפוצץ לי על הרגליים. נכוויתי ברמה הכי גבוהה, זה נראה הנורא מכול. אך גם מהנורא מכול יוצא דבש. אף הורה לא רוצה שהילד שלו יעבור סדרת ניתוחים בחו"ל, אבל אחרי שזה כבר קרה, ההורים שלי גרמו לנו להתייחס לזה כמו לטיול, וחינכו אותנו להסתכל בחצי הכוס המלאה. כשמגיע הגל צריך לנשום עמוק, לתת לו לעבור ולהרים את הראש בחזרה. לחכות רגע שהדבר הטוב יקרה – והוא יקרה".
אייבי מוזס, יו"ר ארגון נפגעי פעולות האיבה: "לא משנה כמה זמן עבר מאז האובדן שחווינו, השכול נוכח עימנו תמיד. משפחות נפגעי וחללי פעולות האיבה חוגגות את החגים ואת ימי העצמאות בשונה משאר עם ישראל, בליבן נוכח חלל שהשאיר בן המשפחה שאבד, לצד ההבנה כי החיים נמשכים ויש להמשיך עימם. לצערנו הרב, השנה נוספו משפחות רבות בישראל למעגל השכול. אנו מחבקים את כולן אל חיקנו ונסייע להן בהתמודדות ובדרך שלפניהן".