בהיסטוריה של מדינת ישראל היו כמה ראשי ממשלה שכיהנו גם כראשי האופוזיציה - בנימין נתניהו ויאיר לפיד למשל. השבוע מצאנו את עצמנו בעיצומו של ניסוי חברתי מרתק: האם ייתכן שאדם ישמש בו-זמנית גם כראש הממשלה בפועל וגם כראש האופוזיציה? שאלה מעניינת. ייתכן שאיתמר בן גביר יהיה הראשון שיעשה זאת. הוא זה שמקבל את ההחלטות הגורליות, קובע את גבולות הגזרה של הממשלה וגם מתלונן בלי סוף מהיציע על "הקונספציה". ובצלאל סמוטריץ' בעקבותיו - הולך עם ומרגיש בלי.

בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר במליאת הכנסת (צילום: פלאש 90)
בן גביר קובע את גבולות הגזרה של הממשלה ומתלונן בלי סוף מהיציע על "הקונספציה" | צילום: פלאש 90

בנימין נתניהו הגיע לקדנציה הזו מותש, עם החלטה נחושה בליבו - לשמור על הקואליציה בכל מחיר. שנה אחת באופוזיציה בהחלט הספיקה לו. בשפה צבאית הוא "הזדכה" על האירוע. הוא קם בבוקר, הולך למשרד ועובד כראש ממשלה (או יותר נכון עובד בלילה ומשלים שעות בבוקר) - אבל כשיש משהו דרמטי, לא הוא זה שמחליט אלא מי שסוחט אותו יותר, ומוכן ללכת עד הסוף.

ראינו זאת מול בן גביר ויריב לוין בחלק הראשון של הקדנציה. אנשיו של נתניהו נשלחו לבית הנשיא עם מנדט להגיע לפשרה על המהפכה המשפטית, רק כדי לגלות שהכול היה מבוים. מי שקיבל את ההחלטות באמת לא התכוון להתפשר על אף מילה, אפילו לא על פסיק. נתניהו גייס את כל כוח השכנוע שלו כדי שבן גביר יתגמש מעט, אבל לשווא - ראש הממשלה האמיתי כבר החליט. יהיה המחיר אשר יהיה.

החלה ההידברות בבית הנשיא על הרפורמה המשפטית (צילום: קובי גדעון , לע"מ)
הכול היה מבוים. שיחות ההידברות בבית הנשיא על הרפורמה המשפטית | צילום: קובי גדעון , לע"מ

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

גם מול החרדים נתניהו לא מוכן להתייצב באמת. הוא לא דרש מהם קיצוצים דרמטיים כשפרצה המלחמה, ולא מתכוון לתבוע מהם להתגייס בהמוניהם. יחד הם יושבים וחושבים איך אפשר להערים על מערכת הביטחון ולא באמת לגייס אף חרדי שאינו מעוניין בכך. הפטנט שמצאו, לקדם חוק מלפני 7 באוקטובר רק כדי להביך את גנץ, הוא עלבון לאינטליגנציה של הציבור שדורש פתרון אמיתי לסוגיה.

משה גפני ויצחק גולדקנופף בחדר סיעת יהדות התורה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
"נתניהו נותן לחרדים לשמור על השמנת. הוא לא באמת מתכוון להתייצב מולם" | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

במקום לנצל את ההזדמנות ואת השותפות עם החרדים כדי לעשות היסטוריה, נתניהו נותן לחרדים לשמור על השמנת ולקבוע לבד איזה חוק מקובל עליהם. אגב, גם הם ילכו אחר כך ויספרו שכפו עליהם שינויים מרחיקי לכת, למרות שבסתר ליבם הם מתפללים שהחוק הזה יאושר, ולא אחד שבאמת יעשה מהפכה.

גם סמוטריץ' כמובן מקבל את מבוקשו כשהוא באמת מתעקש ומוכן ללכת עד הסוף. כך למשל בצעדים שהוא מקדם למיטוט הרשות הפלסטינית - צעדים שגורמי הביטחון מזהירים מהשלכותיהם ונתניהו עצמו מנע עד היום.

במלחמה, השיטה של בן גביר וסמוטריץ' השתכללה: הם נשארו אלה שאומרים את המילה האחרונה, אבל הצליחו למצב את עצמם בעמדת האופוזיציונרים. בכל פעם שמשהו השתבש, הם צעקו מהיציע "קונספציה" וזרקו את האחריות על יואב גלנט, על קבינט המלחמה וכמובן על בני גנץ וגדי איזנקוט ה"שמאלנים".

אז נכון, פה ושם בן גביר וסמוטריץ' הצביעו נגד, והעלו רעיונות, אבל לא להתבלבל - בכל סוגיה שבה היו הולכים עד הסוף, הם היו מצליחים. במילים אחרות - כל החלטה שהתקבלה במלחמה, התקבלה כי בן גביר וסמוטריץ' בחרו לאפשר אותה, ואחר כך בחרו להתלונן עליה. גם בסוגיה ההומניטרית הם יכלו ללכת עד הסוף, כך גם ברפיח וגם בנוגע לתגובה בצפון, אבל כנראה נוח להם שמישהו אחר מחליט בשבילם.

איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' (צילום: אייל מרגולין, פלאש 90)
"בן גביר וסמוטריץ': אומרים את המילה האחרונה, אבל הצליחו למצב את עצמם בעמדת האופוזיציונרים" | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90

לכן שווה להתעכב על עסקת החטופים, נושא שבו הם דווקא כן מאיימים בפירוק הממשלה. בדיוק כמו ברפורמה, גם כאן כדאי להזכיר שמדובר בהצעה שנתניהו עצמו גיבש. משמע - ראש הממשלה הנבחר סבור שזו הדרך הנכונה לצעוד בה. צריך להבין - המבצע ברפיח יסתיים בעוד כמה שבועות, הזירה הצפונית מתלקחת, איראן מתגרענת והחטופים עדיין שם, אין לישראל את כל הזמן שבעולם.

אלא שגם כאן, בן גביר וסמוטריץ' נעמדו על הרגליים האחוריות ונתניהו נאלץ לסגת ולהבהיר לעולם שביידן בעצם לא הבין אותו נכון, שישראל לא מתכוונת לעצור את המלחמה אחרי השלב הראשון אם תחתום על העסקה עם חמאס. חבל רק שבשביל להעביר את המסר לבן גביר וסמוטריץ', היה צריך להעביר אותו גם לסינוואר.

הרמטכ"לים איזנקוט וגנץ בהודעה על ריצה משותפת (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
גנץ ואיזנקוט. אין להם באמת השפעה | צילום: תומר נויברג, פלאש 90

ומה באשר לאחדות? אצל גנץ ואיזנקוט מתחדדת ההבנה שאין להם באמת השפעה. סדרי העדיפויות שלהם שונים - תחילה חטופים, אחר כך הסדר בצפון (ואם לא מלחמה), וסעודיה. לעזה הם יחזרו רק אחרי שהאיומים הכבדים יותר יושגו. נתניהו אומנם רואה איתם עין בעין בחלק מהסוגיות, אבל שותפיו דורשים עוד חודשים ארוכים בעזה, ובכלל חולמים להתיישב שם. בשלב הזה כולנו כבר יודעים מי מחליט.

והחלק הכי עצוב הוא שלישראל דווקא יש הישגים רבים בעזה, רק חבל שהיא לא הצליחה למנף אותם ליצירת אלטרנטיבה שלטונית ולסיים את העבודה. חיילינו מחרפים את נפשם, מחריבים תשתיות טרור, מחסלים מחבלים ומייצרים רצועת ביטחון, אבל נתניהו שהגה את הסיסמה "הניצחון המוחלט" מייצר את התחושה שזה הכול או כלום. אם זה לא "ניצחון מוחלט", זו תבוסה טוטלית. והרי גודל האכזבה כגודל הציפייה: נתניהו נוהג להאשים את אולפני הטלוויזיה ב"דכדכת", אבל האיש שבאמת יצר פה את תחושת החמיצות הוא נתניהו עצמו. הוא זה שממתג את הפעילות הצבאית בעזה ככישלון, לאחר שיצר רף ציפיות בלתי אפשרי משיקולים פוליטיים. 

דפנה ליאל, תמונה חדשה לפרשנות, 2023 (צילום: שרון גבאי)
דפנה ליאל | צילום: שרון גבאי