"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", כתב יהונתן גפן שהלך לעולמו לפני שנה – ולא זכה לראות מה עושה שנה אחת למדינה שלמה. אני יודע שנוסטלגיה היא מלכודת – קשה מאד שלא לייפות את העבר, ולהדגיש רק את היופי והטוב, כאילו כל התקופה הורכבה רק מסיפורים מעניינים ומאירועים מרגשים. ובכל זאת, ממרומי גילי, ובמיוחד מול המציאות הבלתי נתפסת שלנו מאז אוקטובר, אני מרשה לעצמי לנדוד עם המחשבות לתקופה לא כל כך רחוקה, למקומות לא כל כך שונים, ובניגוד לשורה של גפן, זה אפילו לא קרה לפני שנולדתי.
רק שלושה קילומטרים מפרידים בין הבית שלי בקריית שמונה לבין גבול הצפון של מדינת ישראל עם לבנון. אם מישהו הספיק לשכוח, הבית שלי, עם הבתים של עשרות אלפי אנשים בישראל, הוא חלק מעיר רפאים, מקום נטוש ומפונה מאימת האויב שמעבר לגבול.
מאבדים את הצפון: סיקור N12
- אזעקות בלתי פוסקות בגליל העליון וברמת הגולן: שני פצועים מרסיסים, לימודים בוטלו בצפת
- בחג השבועות: מטחים כבדים שוגרו מלבנון – שרפות פרצו בכמה מוקדים
- קריית שמונה – עיר רפאים | הנזק לבתים, העסקים הסגורים והאוטובוס ללא נוסעים
רבות עוד ידובר כאן על ההחלטה לפנות את יישובי הגבול (בצל התוצאות אפשר להניח שזה תקדים שלא יחזור על עצמו יותר), ובעתיד הלא רחוק, כך מקווים כולם, נתבקש לחזור לגור שם, במקום שאליו ירו טילי נ"ט בכינון ישיר, אל חבל הארץ שנשלט באש במשך חודשים ארוכים בידי האויב האכזר ביותר שלנו. איך נעשה את זה? מבחינתי, האמונה שנוכל לקיים כאן חיים נורמליים מבוססת לא רק על תקוות לעתיד, אלא גם על ניסיון העבר.
באין-ספור הפעמים שנסעתי בפיג'ו הקטנה שלי ברחבי דרום לבנון, פגשתי המון ישראלים סקרנים שבאו לראות מקרוב את השכנה מצפון. לתקופה קצרה זה כמעט היה יעד תיירותי
זה אולי נשמע קצת לא הגיוני, אבל פעם מאחורי הגבול המפחיד הזה היו לא רק מחבלים ואמצעי לחימה, אלא בני אדם שאת חלקם למדנו להכיר ואפילו לאהוב. אצלנו בבית, למשל, התגוררה ועבדה במשך שנים תושבת אחד הכפרים מצפון למטולה, שהייתה מגיעה וחוזרת ללבנון דרך "הגדר הטובה". גברים במשפחתה שירתו בצבא דרום לבנון (צד"ל), ובזמן הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000 נקלטו שני ילדיה אצלנו בבית עד שמצאו מקום של קבע לגור בו. כמעט רבע מאה עברה מאז, ועדיין אנחנו שומרים על קשר, והיא בודקת מה מצבנו בכל פעם שהגבול מתחמם.
עד לשנות ה-60, כשניתחו את האיומים על מדינת ישראל הצעירה, הסתכלו בעיקר לדרום, למצרים, ולמזרח – לסוריה ולירדן. הבדיחה סיפרה ש"את לבנון גם הגדנ"ע יכול לכבוש". אומנם היום זה מצחיק פחות, אבל היה בזה מן האמת. ישראל עבדה קשה וּויתרה לא מעט בשביל השקט הזה: באחד הסיורים שהיו לי עם יוסי גולדברג, ראש המועצה המיתולוגי של מטולה שנשא את התואר במשך 20 שנה, הוא הצביע על מטעים בצידו הצפוני של הגבול (עמק עיון): "אתה רואה את השטחים האלו? שם יש האדמות הטובות ביותר באזור, ואנחנו נתנו אותן ללבנון בהסכם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אחר כך הוא גם הראה לי את הקושאן העות'מאני, שמוכיח שמקימי מטולה רכשו כדת וכדין את הקרקע, מבלי לדעת שנכדיהם יזכו לפיצוי של שטחים בגליל העליון מהמדינה היהודית. כך, למעשה, סומן גם הגבול. השטח של ישראל מגיע עד למטע התפוחים הבלתי נשכח של חיימק'ה הוד, שממנו כבר אפשר לנופף לשלום לבתים בכפר כילא, שבחודשים האחרונים הפך למוקד של ירי למטולה והאזור.
המפגש החריג בדרום לבנון והמסעדה בצידון
גם אחרי מבצע ליטני ומלחמת לבנון, כשכבר היה ברור שגבול של שלום אין כאן, בכל זאת היו איים של נורמליות: החווה החקלאית שהוקמה מול אביבים הייתה ממש פרסומת ל"מזרח תיכון חדש". אני זוכר שנכנסתי לתחומי לבנון ושהייתי עד למפגש יוצא דופן שהתקיים שם (והיום כבר נחשב לדמיוני) בין חקלאים ומדענים לבנונים שעשו את כל הדרך מביירות, ובין עמיתיהם מישראל, שמצידם סייעו בידע ובניסיון שלהם.
דווקא בימים אלו, כשכל כך מסוכן לנסוע על כביש הצפון שלנו, אני נזכר כיצד בתחילת שנות ה-80 היינו חוצים ברכב את הגבול בראש הנקרה ופשוט נוסעים צפונה לכיוון ביירות – בלי שיירה, בלי תיאום עם דובר צה"ל, אפילו בלי נשק. בדרך כלל זה כלל גם עצירה במסעדות המפורסמות של צידון (אני הסתפקתי שם בקפה שחור...), שהיו מקום מפגש ידוע של עיתונאים וקצינים. אילו בחרנו להמשיך ולנסוע מזרחה בכביש ביירות–דמשק, היום אזור שהוא המבצר של חיזבאללה, היינו יכולים להמשיך עד גבול סוריה.
מפקד צד"ל הוזמן לחתונתי. אחרי שבירר מה נוהגים היהודים להביא כמתנת חתונה (מישהו אמר לו שסט סכו"ם הוא המתנה האולטימטיבית) הוא דאג לקנות מערכת כלים יוקרתית בעיצוב מיוחד באזור ג'זין, והתייצב לחתונה שלנו בטבריה
נסיעה אחת כזו זכורה לי במיוחד. מי שהתלווה אליי אז (או למעשה להפך – אני התלוויתי אליו) היה מאיר דגן, אז מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ואחר כך גם אלוף בצה"ל וראש המוסד. ליד הגבול הוא העביר אותי לטיפולו של סמג"ד הגזרה, אחד ושמו רוני דניאל, ששנים אחר כך יהפוך לכתב הצבאי המפורסם והאהוב במדינה. יכולנו לראות אז את הארץ היפה הזו לא רק דרך כוונת הרובה, אלא גם כמקום מרתק ומלא הפתעות. כשרוני לקח אותי דרך הכביש העולה לעיירה זחלה, הוא הבטיח מראש, "דבר כזה עוד לא טעמת", ובאמת – אני לא שתיין גדול, אבל לא סתם הערק הזחלאווי זכה לשם העולמי שלו.
באין-ספור הפעמים שבהן נסעתי בפיג'ו הקטנה שלי ברחבי דרום לבנון פגשתי המון ישראלים סקרנים שבאו לראות מקרוב את השכנה מצפון. לתקופה קצרה זה כמעט היה יעד תיירות: אנשים הגיעו כדי לטעום את הדובדבנים המיוחדים של הרי השוף, לבקר במסעדות על החוף וכמובן לקנות מכשירי חשמל, שבאותה תקופה נמכרו בארץ הארזים בפחות מחצי המחיר ממה שעלו בישראל. בכל גיחה שלי אל מעבר לגבול מישהו ביקש ממני טרנזיסטור או רדיו או אפילו טלוויזיה גדולה ("טלוויזיה צבעונית", כפי שנקראה אז), אבל זה היה הגבול שלי: דובדבנים – כן, הברחת מכשירי חשמל – לא, תודה.
הגנרל הלבנוני שהשתתף בחתונתי בישראל
לפעמים הייתי נתקל באוטובוסים אזרחיים שחצו את הגבול בשער פטמה ליד מטולה, במסגרת טיולים של חאפרים ומקורבים לקצינים בצה"ל ובצד"ל. חברי קיבוצים, ועדי עובדים וקבוצות שונות – הם היו מגיעים לסיורים ששיאם היה בעלייה לבופור, אותו מבצר צלבני מרהיב ליד העיירה נבטיה, שהיום אנחנו זוכרים אותו בעיקר כמוצב צה"ל ברצועת הביטחון וכיעד לתקיפות של מחבלים. במשך תקופה קצרה היה הבופור פשוט נקודת חובה לכל חובב גיאוגרפיה. ואם אוכל, קניות ונוף לא הספיקו, היה אפשר לנסוע לח'לוואת אל-ביאדה – המקדש המרכזי לדרוזים, מקום שבו ניהלתי כמה מהשיחות המעניינות ביותר בחיי על המרחב שאנחנו חיים בו.
כך נראה אז יום בדרום לבנון: יכולת לשוחח עם מוסלמי בביירות, לפגוש את המנהיגים הדרוזים בהרי השוף ולסיים בארוחת דגים (כשרה! אחרי ששכנעתי את בעל המסעדה לפתוח אגף מיוחד) באגם קרעון. תמיד היו עוד זווית מעניינת, עוד מקום לבקר בו, עוד מישהו לפגוש – מקום של ניגודים ומגוון גדול בארץ קטנה.
דרום לבנון הנוצרית והדרוזית לא הייתה אזור עוין במיוחד לישראלים. מובן שהקשרים הטובים ביותר נרקמו עם חיילי צד"ל, שלחמו לצד צה"ל בארגוני הטרור, ובני משפחותיהם. בהיותי כתב בצפון זכיתי להכיר מקרוב את מפקדי צד"ל ולשמוע את סיפוריהם. את מייג'ור סעד חדאד, מי שהקים את צד"ל והיה למפקדו הראשון, פגשתי בפעם האחרונה בביתו במרג' עיון, ימים ספורים לפני מותו מסרטן. "תתפלל עליי", הוא ביקש ממני מפני שידע שאני דתי, "ותדאג שהיהודים כולם יתפללו לשלומה של לבנון".
את מחליפו בתפקיד, הגנרל אנטואן לאחד, כבר העזתי להזמין לחתונה שלנו. זו הייתה מחווה של נימוס וכבוד, אבל מר לאחד קיבל אותה ברצינות: אחרי שבירר מה נוהגים היהודים להביא כמתנת חתונה (מישהו אמר לו שסט סכו"ם הוא המתנה האולטימטיבית) הוא דאג לקנות מערכת כלים יוקרתית בעיצוב מיוחד באזור ג'זין והתייצב לחתונה שלנו בטבריה עם פמליית אבטחה מרשימה.
הסיפורים האלו נראים קצת מופרכים, אבל הם לא בלעדיים לגבול לבנון. הוותיקים בעוטף עזה יוכלו לספר על ימים שבהם הסתובבו בשוק של עזה, וישראלים רבים עוד זוכרים טיולים ליריחו ושכם ובית לחם. לעומת זאת, אנחנו יכולים לנסוע ולבקר (לפחות בימים רגועים יותר) בדובאי ובבחרין, ואולי בעתיד הלא רחוק גם בסעודיה ובעומאן, כלומר – המציאות דינמית, ומזה אפשר לשאוב עידוד. ביום העצמאות השנה לא חסרו לנו רק שמחה וחגיגות, אלא גם עצמאות: קשה לדבר על המושג הזה כאשר אנחנו פליטים בארצנו, נמצאים באיזו גלות פנימית. מזל שיש לנו מספיק זיכרונות לדעת שיום אחד נוכל להביט אחורה גם על התקופה הנוכחית ולומר לעצמנו: "העיקר שעברנו את זה".