הנתון שמוכיח: הילדים שלנו פשוט לא מעניינים אף אחד

אם יש משהו שיש לגביו תמימות דעים, הרי זו העובדה שמשרד החינוך צריך פינוי-בינוי או לפחות תוכנית תמ"א רצינית. כדי שיהיה אפשר להתמודד בכלל עם שאלת האתגרים, אבחר חמישה נושאים שהטיפול בהם דחוף במיוחד. לכם יש רעיונות נוספים? זה מובן לגמרי, הרשימה ארוכה. חושבים שסדר הדברים לא מדויק? אתם כנראה צודקים. קשה מאוד להחליט מה להציב בראש סדר העדיפויות.

• קריסה בהישגים: התוצאות המחפירות של תלמידי ישראל במבחן פיז"ה

ועכשיו נעבור לחמשת האתגרים החינוכיים המונחים לפתחה של הממשלה הבאה:

1. האתגר הגדול ביותר של החינוך הוא המשרד המופקד עליו. מדובר במפלצת בירוקרטית שאינה מחוברת לשטח, שמנחיתה 70% מההחלטות שחלות על בתי הספר ושאת חלקן אי אפשר ליישם. במדינות ה-OECD, אגב, רק 30% מההחלטות מגיעות מהממשלה. משרד החינוך בישראל תקוע בדפוסים ישנים ולא יודע איך לצאת מהם, כמו עכביש שכלוא בקור ענק שטווה לעצמו. מטה הניהול של משרד החינוך נפוח וכבר לא מורכב רק מאנשי חינוך פורצי דרך, אלא גם מהרבה "יס-מנים" של השר. השר הנוכחי וגם קודמיו הגיעו לכהונה קצרה, ניסו לשנות, לא ממש הצליחו, וכך שוב ושוב ושוב.

   

   
   מה צריך לעשות? שלושה דברים. ראשית, צריך להקים גוף חינוך בלתי תלוי. רשות ממלכתית שבה יישבו אנשי מקצוע וידונו במהות. מה צריכים להיות לימודי הליבה, למשל. איך מלמדים דמוקרטיה וציונות לצד מתמטיקה ומדעים, שמתאימים לעידן המודרני. איך משפרים את הקיים. נוסף על כך, יש להעביר חלק מהסמכויות לרשויות המקומיות. ראשי הערים (שהוכיחו את עצמם בקורונה) מחויבים לתושבים, שאותם הם הרי מכירים היטב. תאמינו לי שאם זה היה תלוי בהם, אף גן לא היה נסגר ברבע לשמונה בבוקר כי אין כוח אדם. לכל ילדי הגיל הרך היו מסגרות עם מטפלות שהוכשרו על ידיהן, והיה הרבה יותר פיקוח. בעיקר בכל מה שקשור לגיל הרך – הרשויות היו מצילות את המצב.
   ושלישית – לתת כוח למנהלים ולמנהלות כדי שיוכלו לקבל החלטות מהותיות. מה למשל? לא ללמד את כל השיעורים במתכונת של "כיתה". לפצל, לקצר שיעור, לאחד כיתות כשמתאפשר, להשתמש אחרת באנשי הצוות שנמצאים בבית ספר. גם היום זה אפשרי, אבל בעומס הקיים אין להם זמן לחשוב ולקבל החלטות. הם צריכים זמן או לחלופין איש מקצוע שיקבל כסף כדי שיישב ויחשוב ויתכנן איך עושים את הדברים אחרת.

   

2. משבר כוח האדם בחינוך הממלכתי. מנהלות בתי הספר מרגישות שהפכו להיות מחלקת משאבי אנוש או חברת כוח אדם. כך כותבת מנהלת בית ספר: "שלושה חודשים שאני מנסה לאתר מחנכות ומורות מקצועיות, ללא הצלחה. פשוט אין כוח אדם. המצב חמור הרבה יותר ממה שהמשרד מודה. הוא מנסה להסתיר. המנהלות חוות ימים קשים מאוד, לילות ללא שינה, סטרס, התקפי חרדה. אומרים למנהלים 'תהיו יצירתיים!' נגמרו הרעיונות. אני מול שוקת שבורה. אני שוקלת ברצינות להתפטר בעצמי, לוותר על הזכויות שצברתי ולחזור לשפיות".
   מעבר למחסור במורים, חסרים גם מאות מנהלים. אם בשנים האחרונות היו פותחים מדי שנה בממוצע 700 מכרזים לניהול בתי ספר, השנה ישנם אלף.

   

   
   ניהול בית ספר הפך למקצוע בירוקרטי: למלא טפסים, לדווח על היעדרויות ועל שעות מחלה ולטפל בדרישות המשתנות של משרד החינוך. מנהל לא יכול לפטר מורה לא טוב, לא יכול לתמרץ מורה מצוין, לא יכול לקחת תוכנית חינוכית שהוא מאמין בה אם היא לא במערכת "גפן", המוכתבת בידי משרד החינוך. אין למנהלים זמן לנשום ובגלל זה הם גם לא מצליחים ליזום ולשנות. תתארו לכם כמה מתסכל לחלום על ניהול משמעותי ובסופו של דבר להיאלץ להסתפק בעבודת מחשב סיזיפית.
   המדינה, אגב, לא עושה דבר כדי להיות נחמדה קצת יותר לאנשי החינוך. אפילו את יומני השנה המשמימים הם מקבלים מארגוני המורים, וכך גם את השי לחג. מה הם כן מקבלים ממשרד החינוך? תלוש שכר מעייף. שום יחס אישי.

   

   
   צריך לשנות את כל חוקי הפורמט. לשלם משכורות ראויות יותר, להעלות קמפיין שמציג לציבור מורות וגננות פורצות דרך, לתת לצוותים חופש פעולה לחלום חלומות וליישם אותם בכיתות ובעיקר – לתת להם גיבוי. שלא ירגישו שהם לבדם, שיידעו שהם מנהלים את הכיתה ולא שום הורה או גורם פוליטי שמחליט להתערב.
3. אנחנו, מדינת ישראל, מחוללים נזק יום-יומי לפעוטות חסרי ישע. הגיל הרך, מגיל כמה חודשים ועד 3, הוא החוליה המוזנחת ביותר במערכת החינוך בארץ. הינה לכם נתון שמטריף את הדעת: רק 2% מתקציב משרד החינוך מגיע לגיל הרך. 2 מיליארד שקל בלבד. בואו נצלול עוד קצת למספרים – כאן בארץ היחס הוא מטפלת אחת על כל שישה פעוטות בקבוצת הגיל הכי צעירה. בשאר מדינות העולם המפותחות מדובר באחת על כל שלושה. קבוצות בישראל יכולות לכלול 20 תינוקות – בשאר העולם עד שישה.
   מחצית מהמטפלות בישראל לא למדו לעבוד עם הגיל הרך בכלל. גם במעונות המפוקחים וגם באלה הפרטיים עובדות מטפלות חסרות הכשרה מקצועית. לעיתים, גם אם לא בכוונה, הן גורמות נזק. ויש כמובן גם מקרים קשים יותר שבהם מדובר ברוע טהור. מדי יום מתפרסמים מקרים איומים. תינוקות בוכים במשך שעות מאחורי דלתות סגורות והמטפלות לא שם. עסוקות בשלהן. תינוקות סופגים עלבונות והשפלות איומים, שלא לדבר על פגיעה גופנית.

   

   
   דווקא בשנים שבהן המוח עובר את התהליכים הקריטיים ביותר, הילדים נמצאים שעות ארוכות עם כוח אדם שלא יודע מספיק. זו החמצה של חלון זמן קריטי להתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית שלהם. למשרד החינוך, שנאבק כדי שהאגף לגיל הרך יעבור אליו ממשרד העבודה, הייתה תוכנית טובה, אבל כרגיל היא קוצצה ומעט מאוד נשאר ממנה. האחוז הזעום מהתקציב שמוקדש לגיל הזה משקף כשהוא לעצמו כמה הילדים שלנו לא מעניינים איש.
   אגב, כמו שאמרתי בסעיף 1, תנו לרשויות את האחריות המלאה לגיל הרך – הן יידעו להכשיר מטפלות, הן יידעו לפקח עליהן, הן לא ייתנו לזה לקרוס ככה.
4. תלמידים חכמים ומוצלחים מסיימים כאן 12 שנות לימוד ולא ברור מה בדיוק השיגו. הם לומדים לשנן את החומר ולנחש מה הבוחן של משרד החינוך שואף לקרוא בבחינת הבגרות שלהם. השיטה הזו של הבגרויות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בישראל, נוראה. נכון, צריך מבחנים, כדי שיהיה מדד אחיד לכל התלמידים, והבגרויות הן בסיס הקבלה להשכלה הגבוהה, אבל הן הפכו לתכלית של הלימודים בתיכון, מטרת-העל של מערכת החינוך.

   

   
   הבגרויות לא עוזרות במה שהכי חשוב, במה ששוק התעסוקה מחפש. בעידן של מהפכות צריך לטפח בוגרים סקרנים, שואלי שאלות, מטילי ספקות, כאלה שיהיו יצירתיים מאוד. הרי התשובות מחכות בצ'אט. צריך להכין את התלמידים לעתיד מלא תהפוכות. הבגרויות לא תורמות לזה דבר וחצי דבר.
5. לימודי ליבה. בלתי נתפס שבישראל 2026 לא כל הילדים לומדים לימודי ליבה. שיעור הילדים החרדים במערכת החינוך מתקרב ל-25% מכלל תלמידי ישראל. בעוד 20 שנה יהיה חלקו היחסי של מגזר זה באוכלוסייה גדול באופן ניכר מכפי שהוא היום. אם לא יחול שינוי דרמטי, יהיה כאן פלח אוכלוסייה גדול שאינו מחזיק במיומנויות הבסיסיות – אנגלית, מתמטיקה, אוריינות טכנולוגית – ולמעשה נוצר נתק בין שתי חברות שונות: אחת יצרנית וטכנולוגית, ואחת נתמכת.

   

   
   איך ממשיכים מכאן כשאין שפה משותפת? איך ממשיכים כחברה לטווח הארוך? נוצר מצב שבו תהיה "ישראל המחוברת" ו"ישראל המנותקת". ללא "ליבה אזרחית" וללא חינוך משותף, תישחק היכולת של החברה הישראלית לתפקד כגוף אחד, במיוחד בעיתות משבר. אני עצובה על הילדות שלי שיצטרכו לשלם מיסים אדירים כדי לממן אוכלוסיות נתמכות שרחוקות מהן מכל בחינה מרחק רב. לימודי הליבה הם למעשה תנאי הכרחי להמשכיות שלנו כמדינה.

אבל יש גם חדשות טובות. כל מה שמתואר כאן הוא דינמי. אין אלה גזרות גורל, אבל דרוש כאן אומץ. על שרי החינוך יהיה להניח את האגו בצד ולוותר על חלק מהכוח שלהם. להקים גוף מקצועי ולתת לו את המנדט לריב, להתווכח ולהחליט מה יהיה עמוד השדרה החינוכי שלנו. שר החינוך האמיץ יגיד לראשי הרשויות, "קחו, תחליטו אתם. אתם כנראה תצליחו בזה יותר, הינה, אני משחרר לכם חלק מהתקציב".

למזלנו הרב, קורה פה משהו שלא קרה במערכות בחירות במשך שנים ארוכות. יש נשים וגברים שמשתוקקים להגיע למשרד החינוך. הם סימנו את זה כיעד נכסף, למדו את השטח ומגיעים עם תוכנית אמיתית. יש אנשים טובים שרוצים לתקן. זה מעורר תקווה.

שנת מבחן – פרויקט מיוחד של כתבי N12:

לשבור את הגושים: המהלך הגדול שישנה את הפוליטיקה בישראל | דפנה ליאל

במלחמה הרב-זירתית של ישראל, רק מטרה אחת הושגה | ניר דבורי

ההתרעה כבר נמסרה לנתניהו: האם השטח בדרך לפיצוץ? | אוהד חמו

"מלחמת עולם": האיום האמיתי על האוטונומיה החרדית | אלי הירשמן

בין גן עדן לסיוט: למה הכלכלה במצב כל כך מתעתע | יובל שדה