לנגד עינינו ניצבת "מפלצת" שחורה וענקית, ותיקה ומנוסה, שרגילה לשהות בעומק הים ועכשיו עגנה והגיחה אל מעל לפני המים בחוף חיפה. משקלה עומד על כ-2,000 טונות, ולמרות ממדיה הענקיים, עם הכניסה אליה מתגלה: לכל אדם בתוכה מוקצה כמטר מרובע אחד בלבד של מרחב מחיה – 50 גברים יחד בתוך קופסה שנעה מתחת למים, במעמקים, רחוק מהבית, "בין רגלי האויב". כשאתם קוראים את השורות האלה, תספרו סביבכם את הבלטות ואולי תתחילו להבין קצת את השטח הצפוף שיש לכל אחד בתוך הצוללת.
דמיינו שאתם עולים לאוטובוס עמוס נוסעים, ובו אתם נדרשים לדחוס את גופכם ולהתפתל בו עד שתגיעו אל סופו. זו פחות או יותר התחושה כשמסתובבים בחלק מהמרחבים המאוד דחוסים של אח"י דולפין. אלא שלאוטובוס הזה אין תחנות, והנסיעה בו נמשכת שבועות, לעיתים אפילו חודש: בלי חלונות, בלי אור יום, האוויר נפלט ממדחס מיוחד, מי השתייה והרחצה מותפלים בחלקם מהים עצמו, ואם זה לא מספיק – יש נתק כמעט מוחלט מהעולם החיצון, עד לרגע שחוזרים לקרקע מוכרת.
הנהג של ה"אוטובוס" הזה הוא סא"ל י', שבשלוש השנים האחרונות מפקד על הדולפין, הוותיקה שבכליה של שייטת 7, שייטת הצוללות של חיל הים, שפעילה כבר מ-1999. "הכורסה גם הופכת להיות מיטה והמדרגה היא גם מגירה. ואומנם אין מקום, אבל לצד זה יש הרבה מקום", מגלה י'. "אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל יש מקום בחיים כי אתה פתאום מתרגל ל'ביחד' הזה ומתרגל להיות עם כולם, ופתאום לא מרגישים שזה צפוף, לפחות אני לא. כשאני נוסע ברכבת ישראל, צפוף לי. כשאני בצוללת, למרות שלפעמים השטח קטן יותר, לא צפוף לי. אני מרגיש בבית".
"לא יכול להרים טלפון למפקד מהמעמקים"
ה"בית" הזה יכול להפוך בקלות לבסיס נייד וחשאי שפועל ללא ידיעת האויבים, באזורים שהשתיקה והדמיון יפים להם. "זו מכונת מלחמה עצמאית. וזה שונה, איך שלא תסובב את זה. שולחים אותנו למשימה ארוכה ככל שתהיה, ואנחנו בכוחות עצמנו צריכים לחזור לבד", מסביר י'. "דיברנו המון על הניתוק, וזה שאנחנו לא ברשתות החברתיות, ולא מעדכנים את ההורים, אבל יש לזה גם משמעות מבצעית. אני לא יכול להרים טלפון למפקד שלי ולשאול אותו 'מה אתה חושב?"
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"הרגע המעניין הוא דווקא לפני החזרה לקרקע", מודה המפקד. "אחרי שהיית בצוללת, וכשאתה עולה לשטח, אתה רואה את חיפה ונושם אוויר טרי יחסית, שלא עבר במלא מערכות. ואתה יודע שעוד מעט תהיה בבית, תדבר עם כולם, תדליק את הטלפון ותראה מה באמת קרה בעולם בתקופה שנעדרת".
במהלך הסיור בתוך הדולפין מציג סא"ל י' בגאווה את התא הפרטי שלו, שגודלו לא עולה על שני מטרים רבועים. ממיטתו הוא יכול להשקיף על הצוות שמאייש את מרכז העצבים של הצוללות, הנמצא ממש צמוד לתא. אין ספק שהוא אכן חי את תפקידו 24/7. כשאני קורא לכך "רמטכ"ל קטן" הוא קצת פחות נלהב מהדימוי המשדרג, אך מסכים שנסיבות השירות והסביבה המנותקת יוצרות תנאי פיקוד שונים מאלו שיש למפקדים אחרים בצה"ל.
"כשיש לך משימה אתה צריך לפרש אותה לאור ההנחיה, ואחר כך כשתחזור תיתן דין וחשבון על הדרך שבה שפירשת אותה. אולי זה קצת נעלם במאה ה-21 ובדרך שאנחנו מקבלים בה החלטות. יש בזה כיף, יש בזה גם הרבה אחריות. לא תמיד כל ההחלטות ברורות, ולפעמים אתה בצומת דרכים, לפעמים אתה מקבל החלטה בהתאם למה שאתה חושב שהוא נכון, ואחר כך צריך להציג אותה".
חוץ מהסגן שלך, אין לך בכלל עם מי להתייעץ?
"במקרה של תקלות טכניות יש ראשי צוותים מנוסים ומפקדי מחלקות מנוסים, וכולם עברו הכשרות ארוכות. אז אני תמיד מתייעץ, ותמיד יש שיח, אבל בסופו של דבר, כמו בהרבה מקומות בחיים, צריך לקבל החלטה, ועם החלטה יש אחריות. אנחנו מקבלים את ההחלטה ואחר כך נצדיק אותה".
המברק בישר ללוחם: הקרובים שנחטפו שוחררו
להיות מפקד של צוללת זה גם להיות אומן. אומנות ניצול המקום, אותה כבר ציינו, אבל גם אומנות ההסתפקות במועט – כשרק מקלחת אחת עומדת לרשות הצוות ורק לקצינים יש הפריווילגיה ליהנות מתא שינה פרטי. זו גם אומנות ניהול כוח האדם: משני צידיו של הסולם שמוליך מבטן הצוללות החוצה, לעולם הנורמלי, ניצבים שני דפים. האחד הוא מחירון השק"ם של הצוללת. כן, יש דבר כזה. אנשי צוות הצוללות משמשים גם חנוונים בשעת הצורך.
מהצד השני תלוי דף שמכיל את כל הידיעות החדשותיות שנאספו בתשדורת האחרונה שהגיעה מהיבשה. אם תרצו, העיתון של הצוללת – מהנעשה בימים אלו בחזיתות הלחימה השונות ועד לתוצאות משחקי הכדורגל האחרונים. את תחזית מזג האוויר לא מצאנו שם, זה פחות רלוונטי כשאתה 20 אלף מיל מתחת למים.
אז אנשי הצוות גם ממלאים את התפקיד שלנו, העיתונאים. ותפקידם כנראה חשוב במיוחד בימים כמו אלה, שבהם החדשות הן לפעמים קשות ודרמטיות. הדולפין אולי משייטת לה אי-שם במעמקים, אבל גם בניתוק הזה קשה שלא לחיות את המורכבות של המצב בארץ. "היה לי פקוד שב-7 באוקטובר חטפו בני משפחה שלו. אחר כך, במבצע אחר, הוא עודכן במברק שהם הוחזרו", מציין סא"ל י'. "זה היה עניין חזק לצוות. הוא כבר השתחרר מאז".
איך מנטלית אתה יכול להחזיק צוות בסיטואציה כזאת?
"מה שחזק באנשים שפה סביבך הוא שהם כולם מצד אחד משימתיים מאוד, יודעים להשיג את מה שצריך ואחראים, ומצד שני הם חבר'ה שממש יודעים לתמוך ולהסתדר אחד עם השני".
היציאה לים ב-7.10 ל"זמן לא ידוע"
בצוהרי היום הנורא ההוא, יחד עם צה"ל כולו שהוזעק להגן על הגבולות, יצאה גם הדולפין ללב ים. "הוקפצנו כמו הרבה אזרחים במדינת ישראל. בשש וחצי בבוקר רצנו כולנו לבסיס, יצאנו לים מעט לאחר מכן וחזרנו הרבה לאחר מכן. כמו כל האזרחים, לא בדיוק הבנו ביציאה מה קורה סביבנו במדינת ישראל. ואז אתה חוזר אחרי קצת יותר משבוע ואתה באמת מגלה שוואו, משהו השתנה. אתה מנסה להשלים כמה שיותר מהר, ותוך כדי כך אתה כבר מתכונן לפעם הבאה שאתה יוצא. לכולנו, כל מי שהיה בצוללת, היה צורך כל הזמן לנסות להבין מה קורה סביבנו, מעבר לחדשות, מה התחושות במדינה ולאיזו מציאות אנחנו חוזרים בכלל".
ומבחינה חברתית, בגיחה הספציפית הזאת של 7 באוקטובר, הרגשת באוויר, בצוות, משהו שונה?
"כולם יצאו בתחושה שזו שעת מבחן שלהם והם צריכים לעשות את הכי טוב באותו רגע בכל הצוותים. אני מאמין שגם כל מי שהוקפץ באותו יום לגמרי יצא בתחושה הזאת. היום עושים הכי טוב, ונעשה מה שצריך בשביל לשמור על הבית. באותו יום התחדדה ההבנה שאנחנו צריכים עכשיו להיות בתצורה הכי טובה שלנו, ולהספיק לעשות את המשימה בצורה הכי טובה, כדי שמהצד שלנו, מהצד של הים, לא יהיו עוד הפתעות באותו יום. ככה יצאנו".
הציגו לפניכם כל מיני תרחישים חדשים שלא הכרתם קודם?
"כן. בבוקר הייתי בבית, בצוהריים כבר הייתי בתדרוך אצל מפקד הבסיס וישר יצאנו לים לזמן לא ידוע, מוכנים להרבה תרחישים. אגב, בחזרה דיברנו בצוות – החלטנו שאנחנו חוזרים וקודם כול מכינים את הצוללת ליציאה נוספת, לפני שפותחים טלפונים ולפני שכל אחד שומע מה קרה במדינה ואצלו בבית. קודם כול מכינים את הצוללת ליציאה נוספת, כי אנחנו באמת לא מבינים מה יכול להיות. יכול להיות שיקראו לנו שוב אחרי יום, או אפילו אחרי שעה. רק אחר כך החלטנו שאנחנו מדליקים טלפונים יחד ומשתפים. כל אחד מספר את החוויה שלו, ואם למישהו יש משהו משמעותי, הוא משתף את כולם במה שהיה באותו שבוע".
ממש היה טקס הדלקת טלפונים כזה?
"כן, לגמרי".
ובכל הימים הראשונים הללו, כשאתם שם, אתם חושבים על הרגע הזה של החזרה? כמה זה מעסיק?
"מצד אחד זה תופס את כל תשומת הלב, כי אנחנו מבינים שמשהו קרה ואנחנו לא יודעים הכול. ומצד שני יש קצת ניתוק בחוויה הזאת. היו הרבה חבר'ה שדווקא בגלל שעברו עליהם אירועים קשים בבית בעקבות 7 באוקטובר, דווקא בגלל זה היה להם חשוב לצאת לים. הם אמרו: 'פה יש לי מציאות שהיא אולי לא כל כך אמיתית, אבל יש לי קרקע יציבה עם האנשים שאני אוהב'".
אז יש גם ערך בניתוק.
"כן, לגמרי".
"קשה למצוא ניתוק כזה במציאות שלנו"
אם כבר דיברנו על טלפונים. כמה קשים בעידננו החיים בלעדיהם? לשיחה מצטרף ע', מצעירי צוות הצוללות, צוער בקורס חובלים שסופח לפני כמה חודשים לדולפין כחלק מהקורס. "הדור שלנו גדל עם טלפונים, אני בטוח שנסתכל פה על השעות שכל אחד מעביר בטלפון, למרות שאנחנו מפליגים, ונראה שזה תופס חלק גדול מהיום", אומר ע'. "הניתוק בצוללת והאפשרות להיות בלי טלפון – זה יתרון ענקי. אני באופן אישי רואה את זה גם כזמן להתעסק בו בדברים אחרים, למשל כשאתה לא צריך לעשות הסמכה מסוימת. יש לך זמן פנוי לקרוא ספרים, לדבר עם החבר'ה, לשמוע מוזיקה. במציאות הנוכחית שלנו אין לך את זה בהרבה מקומות אחרים, גם אם תרצה שלא להיות בטלפון, בסופו של דבר הוא מונח על השולחן לידך, כשיש צפצוף אתה תפתח אותו. והינה אנחנו פה קיבלנו אופציה שנדיר למצוא במציאות שלנו".
ע' הוא רק אחד מכמה צוערי חובלים, שאת עיקר שירותם מעבירים באח"י דולפין. בימים אלו שוב נמצאת הצוללת בבסיס הבית, בחיפה. ביום ביקורנו התמרק הרציף לקראת טקס סיום קורס החובלים שנערך בו למוחרת: המחזור שסיים בשבוע שעבר מונה 46 בוגרים, שישה בלבד מהם מיועדים להשתבץ בשייטת הצוללות ולהעביר את שירותם בתנאים הקשים והלא שגרתיים הללו. מה מוביל בחור צעיר, בקושי בן 20, לקבל עליו צורת חיים מאתגרת כל כך, כשמנגד עומדת האפשרות ליהנות מהאוויר הפתוח ומאשליות על רומנטיקה של חיי מלח שמציעים הסטי"לים, ספינות הדבורה ושאר כלי המשחית של חיל הים?
"לקורס החובלים הגעתי אחרי הפנימייה הצבאית והכרתי אותו מבוגרים של הפנימייה, והאמת היא שאף אחד מהם לא היה צוללן", אומר א', גם הוא צוער בקורס החובלים המשרת בדולפין. "סרן מ' (סגן מפקד הדולפין – י"כ) היה המפקד שלי בקורס, ודרכו נחשפתי לעולם הצוללות. זה היה מושך, והבנתי גם שהעשייה של היחידה שונה".
ומה משך אותך שם?
"אני לא משרת בסטי"ל, אבל אני כן יכול להגיד שהדברים שראיתי ושאותי משכו הם גם העיסוק של היחידה ואופי המשימות – עד כמה שנחשפתי אליהן בשלב הראשוני – וגם השיח בין האנשים והדינמיקה, שנראו לי מתאימים. מתחת לפני המים או מעליהם – זה הבדל משמעותי. ובסופו של דבר גם להיות חובל על המים, לא משנה באיזה תפקיד, זה גם לא בהכרח פנאן יותר, והדברים לא תמיד כיפיים ונוחים".
"לפני 17 שנה, כשהייתי בקורס חובלים ומיינו לצוללות, רציתי להגיע לצוללות", נזכר סא"ל י' לנוכח חניכיו הצעירים. "למה? כי ידעתי שזו יחידה שנמצאים בה באמת ביחד. אני יכול להסביר את זה בעזרת אותה סיסמה של מייסד שייטת הצוללות, ששאל פעם 'מי האדם הכי חשוב בצוללת?' אתה יכול לענות 'המפקד', אתה יכול לענות 'הטבח', אתה יכול להגיד שזה הצ'יף שאחראי למערכות הטכניות. אבל הוא ענה שהאדם הכי חשוב בצוללת הוא הצוות כולו. זו סיסמה, אבל זה נכון. יש לי קצת ניסיון גם במקומות אחרים בחיל, שירתי גם בסטי"לים, ופה באמת לכל איש צוות יש היכולת להטביע את הצוללת וגם לגרום להצלחה מלאה ולהציל את המשימה. אז זו לא סתם סיסמה".
"אתה לא באמת 'לא במשמרת'"
הדינמיקה החברתית שונה כמובן. איך זה בא לידי ביטוי בסיטואציות קיצוניות?
"גם על ספינה כולם נלחמים ביחד ורחוק מהבית לגמרי. פה יש מידה של אחריות שהיא פשוט עצומה לכל לוחם ולוחם, שגם אין שום דרך להפעיל עליה ביקורת בגלל קצב האירועים ובגלל המקצועיות שנדרשת מכל אחד", עונה מפקד הצוללת. "ואז אתה יודע שגם ב-7 באוקטובר, כשאתה קופץ למבצע ואתה לא יודע כלום, אז גם המכונאי שעכשיו אחראי למנועי הדיזל צריך לדאוג שלא תהיה תקלה טכנית, כי שרפה בצוללת זה מאוד לא נעים וזה גם אומר שהצוללת לא תמלא את המשימה שלה. ולכן יש אחריות מלאה על כל אחד ואחד פה".
ומה לגבי הבדידות?
"מנקודת המבט שלי, זה אירוע שיחסית מנוהל לפי הרגשות", עונה הצוער א'. "אם אני מרגיש שאני טיפה יותר עמוס וצריך שנייה להוריד את הפאניקה, אז אני יודע שנייה להתנתק עם עצמי ואחר כך לחזור לעניינים, מן הסתם לא תוך כדי סיטואציה מבצעית שצריך שכולם יהיו ממוקדים בה. מהצד השני יש מצבים שאתה מרגיש שאתה כביכול יותר לבד וצריך את הבן אדם לשתף איתו ולפתוח את הלב, לשבת על איזו שיחת נפש. וגם זה קיים. בגלל שהקשרים קרובים ומשמעותיים, זה תמיד מתאפשר, וגם עם אנשים איכותיים. קורה שהשיח מגיע לרמות עמוקות והלבד הזה מתפוגג".
"יש עוד עניין פה, העובדה שאתה באמת נטול הסחות דעת", מבקש להעיר סרן מ', סגן מפקד הצוללת. "בגלל שהשגרה שלך ביום-יום מרוכזת במשהו מסוים, במטלה הספציפית שלך, וכל אחד מרוכז לעשות את התפקיד שהוא מבצע בצורה הטובה ביותר ואתה כל כך כל כך מרוכז במשימה, וזה לא משנה מה היא – המעבר לזמן הפרטי שלך הוא חד. כשאני לא תופס משמרת, ואני רוצה לשבת באיזשהו מקום, אני לא יכול לשבת בשום מקום בצוללות שבו איכשהו לא אהיה קשור למשימה. גם אם אין אירוע קיצוני שמצריך אותי בעמדה שלי, אז אתה כל הזמן מתעסק בזה. זה היקום שאנחנו חיים בו. אתה לא באמת 'לא במשמרת', כי תמיד שומעים את הדיווחים. תמיד אתה מבין מה אנחנו עושים עד הסוף. ל-י' יש משפט שהוא תמיד אומר לבת הזוג שלו, שלפקד על צוללת זה כמו לחיות במשחק מחשב. זה ממש כך".
במילים אחרות, אין לך לאן לברוח, התפקיד הצבאי נכפה עליך 24/7.
"'נכפה' אתה אמרת. אני אוהב את זה. אתה פשוט כל כך חלק ממשחק המציאות הזה, שזה מעסיק אותך בראש כל הזמן. אתה סקרן מה קורה ואתה זה כל הזמן באווירה. הרגע הזה שאתה נכנס למיטה, סוגר את הווילון, שומע את הקשר קצת פחות ומנסה להירדם. והדקות האלה הן הזמן הכי מזוקק שלי, לפחות עם עצמי. הרבה תובנות על החיים הגיעו דווקא שם, תובנות שאתה לא יכול לקבל בבית כשאתה נרדם מול הספר או מול הטלוויזיה. אתה שואל את עצמך איפה אתה נמצא, מנסה להתנתק רגע רגשית מהסיטואציה ולהתחבר לרגש הפנימי. אני יכול להעיד עליי שאת ההחלטות היותר טובות בחיים בשנים האחרונות קיבלתי לא כשאני בבית. זה הזמן היחידי שאני מצליח לחשוב בו על הדברים החשובים בחיים ולשאול את עצמי הרבה שאלות, שלא משנה כמה אני מנסה לדון בהן בחוף – כרגע הזמן הכי טוב שלי בשבילן הוא כשאני בים, בלי הסחות דעת".
היעדים הרחוקים והמשימות: "פעלנו הרבה"
דווקא בתקופה כזאת – ובמלחמה כזאת, שצה"ל נמצא בה בעזה, בלבנון, בסוריה, במיליון מקומות, וחיל האוויר בשמיים כל הזמן – התחושה לגבי צוללות היא "מה אתם קשורים עכשיו לאירוע הזה? מה אתם חלק מהמלחמה עכשיו?"
"כשהצוללת הראשונה הגיעה לחיל הים, לפני הרבה זמן, אמר מפקד חיל הים: 'ניתן לכם כלי יקר ותפתחו אותו, תטפחו אותו, למען יעמוד במלחמה'. נשים את הציניות בצד, ואת הצחוקים: כולנו מאז 7 באוקטובר קמים כל שבוע וחושבים איך אנחנו יכולים לתרום במדינת ישראל באמת ומה אנחנו עושים יותר, ואיך אנחנו מפעילים את הכלי הזה. ואנחנו לא יכולים להרחיב, אבל הוא פעל, ופעל הרבה בשנה וחצי האחרונות בכל מיני זירות, רחוק מהבית. יש לו יתרון שאין לכל כלי אחר, שהוא יכול להיות בשטח אויב הרבה זמן. הרבה זמן. צה"ל פועל בכל החזיתות, וכל אחד עושה את שלו בשביל לתרום כמה שיותר למערכה. אני יכול להגיד בלב שלם על שייטת 7 שבשנה וחצי האחרונות פעלנו לתרום, כמה שיותר לתרום".
ואיך אתה יודע לתרגם את היתרון הזה, של להיות המון זמן בשטח האויב, לדברים שהם, בוא נגיד ככה, בעומק היותר אסטרטגי שלנו?
"היכולת שלנו להגיע באמת, כמו שהראיתי לך על המפה (מצביע על מפה שתלויה על הקיר ומציגה מרחב שנע בין חופי הודו והאי סרדיניה) – איפה שלא תסתכל סביבנו, לאויבים שלנו יש ים, והיכולת להגיע לשם ולשהות ולפעול ממש קרוב אליהם... אותי זה היה מטריד מאוד אם הייתי יודע שיש פה צוללות שעושות מה שאנחנו עושים בטווחים האלה: לאסוף מידע, לעשות כל מיני פעולות אחרות. זה הרבה מאוד".
כשחיל האוויר מפציץ בתימן, לא מפסיקים לדבר על איזו אופרציה כרוכה בעניין. העומק האסטרטגי שאתם יכולים להגיע אליו גדול לא פחות, ואפילו גדול יותר, ונראה שגם נדרשת לו השקעה פחותה יותר.
"אני לא יודע אם ההשקעה פחותה יותר, בסופו של דבר זה יקר, יש לך 2,000 טונות, כמו שראית, שיכולות לפעול בחשאיות ובכל מקום שיש בו ים. מאז 7 באוקטובר מלווה אותי תחושת אחריות כבדה לביטחון מדינת ישראל, בחלק שלי, לגמרי בלי ציניות. ובכל שבוע אנחנו חושבים מה אנחנו יכולים לעשות כדי לתרום למערכה הכוללת. יש לנו נשק יקר, ואנחנו צריכים לשמור עליו. המלחמה הזאת התחילה בעזה, ונפתחה בצורה מסוימת, ולנו יש הרבה משימות אחרות ביעדים אחרים, ואנחנו צריכים להיות מוכנים לזה".
כשגם השרימפס "מוחאים כפיים" לצוללת
השירות בצוללת מבצעית הוא לא רק מבצעים חשובים לצד בדידות, ניתוק ותנאים קשים. הוא גם הרבה הווי והנאות קטנות שמציע הים הגדול. למשל כשפותחים את הפריסקופ ומגלים שיש בים גם דולפינים אמיתיים, לא כאלו העשויים ממתכת. "יש מלא דולפינים בים התיכון", אומר סא"ל י'. "בעיקר שומעים אותם, והם עושים מלא רעש. זה גם בעייתי לפעמים בסונאר של הצוללת. מתחת למים אתה שומע את הקולות של הספינות ושל מי שעוד נמצא שם, והרבה שרימפס שעושים רעש כאילו הם מוחאים כפיים. או שאתה רואה מראות ממקומות אחרים שהם שונים מאוד מפה. אבל יש לנו סיטואציות מצחיקות אחרות, עיקר הצחוקים זה דווקא בתעלולים. ראית איך נראות החדשות פה – אז כמו שהן נראות, אפשר גם לזייף חדשות".
יש פייק ניוז?
"כן, אפשר לעבוד על השף שמחפשים אותו, שמחכה לו חקירה כשהוא חוזר, ועכשיו הוא צריך להתבשל עם זה כמה ימים בצוללת. כל מיני דברים כאלה. אפשר גם ללחוץ על כפתור הבקרה של המים ולעצור למישהו את המים החמים באמצע המקלחת. לצוללנים יש מסורת ארוכה של לעבוד אחד על השני. אבל אנחנו נשאיר את זה מסווג כמו שאר הדברים, לא כולם צריכים לדעת".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.
תגובות