הבית של פסי, המקום שהפך בעל כורחו לסמל הקרבות שהתרחשו בבארי בבוקר 7 באוקטובר, עמד על תילו במשך שנה שלמה - לפחות מה שנשאר ממנו. עדות אילמת לזוועות שקרו כאן כש-40 מחבלים עמדו מול כוחות משטרה וצבא, כשבידיהם 15 בני ערובה. במשך שש שעות נמשכה שם הדרמה, והערב ב"אולפן שישי" הבאנו תיעוד נדיר שלה, דקה אחרי דקה, כפי שהוקלטו בזמן אמת בידי השב"כ – עם תיעודים חדשים מהסיפור שכבר חשבנו ששמענו בו הכול.
רגע לפני שהבית נהרס, המשפחות הגיעו להרגיש את יקיריהן במקום שבו נשמו נשימות אחרונות. רק שתי נשים שרדו וסיפרו את הסיפור, השמיעו את זעקת הנרצחים שעולה מקירות הבית. במשך שנה שלמה הם דרשו בכל דרך לקבל תשובות, להבין איך זה קרה להם ולכל מי שהיה בבית. התחקיר הצה"לי אומנם הסתיים, אבל הרבה שאלות נותרו מרחפות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"מדברת יסמין, אני נמצאת פה בקיבוץ בארי עם 50 בני ערובה יחד עם חבר'ה פלסטינאים, כולם פה נורא בוכים. הם רוצים לקחת אותנו איתם לעזה". השיחה הזאת של יסמין פורת למשטרה היא רק אחת מתוך שעות ארוכות של הקלטות מאירוע בני הערובה בבית של פסי בקיבוץ בארי. חלק מההקלטות פורסמו לראשונה בעיתון "הארץ" וכעת הן מתפרסמות במלואן.
יסמין פורת ברחה יחד עם בן זוגה טל מהמסיבה בנובה לבארי כדי להסתתר בקיבוץ - אבל מהר מאוד הם מצאו את עצמם בתוך שדה קרב מסוג אחר, יחד עם 13 בני ערובה שהמחבלים אספו לבית של פסי.
יסמין: "לא טוב - יש אחד פצוע ממש קשה, מתחיל כבר להרגיש לא טוב, אחד הרוג. הם לוקחים אותנו ככה או ככה, או בחיים או לא בחיים"
חסן: "אני כרגע בבארי, יש איתי 50 אנשים בני ערובה. אני רוצה לצאת יחד עם ה-50 לעזה. מה זה עניינך השם עכשיו? תקשיב להנחיות שלי עכשיו ותניח לעצמך, כדי שאני לא אתחיל לרצוח אותם. יש לך עכשיו חמש דקות שאני אצא מהיישוב ואקח אותם לעזה. כל ניסיון התערבות מחיל האוויר, לוחמים, טנקים וכלים - אני ארצח את כל ה-50"
פורת משחזרת: "הם ראו שאני לא מספיק לחוצה, שאני מדברת יחסית בקור רוח, ואז כשלא שיניתי את טון הדיבור שלי פתאום ראיתי... הילדים (האחים חצרוני), פתאום הם התקרבו אליי וצעקו לטלפון".
לבקשת המחבלים?
"כן".
ליאל חצרוני: "בבקשה, אני מבקשת..."
ינאי חצרוני: "בבקשה, בבקשה, בבקשה, אנחנו כלואים פה, בבקשה תבואו"
חסן: "אני אומר לך, זאת טובה ממני - אם הם ייצאו ויילכו איתנו לעזה, אני מבטיח לך שכולם ישוחררו דרך מעבר ארז"
נציג השב"כ מנסה למשוך זמן: הוא מבקש מהמחבלים 20 דקות נוספות כדי לעדכן את הכוחות בשטח. המחבלים לא מחכים - ומתחילים להוציא החוצה בני ערובה כדי להעלות אותם לג'יפים לכיוון עזה - אבל אז מגיעים אל"ם במיל' שלמה פריינטה וכמה לוחמים שאיתו: "אני מגיע ממש לכאן, פתאום מתרומם פה מחבל ואני מזהה שני אנשים קשורים. אני מרים את הנגב למצב כזה, אני שחררתי צרור".
חסן: "הצבא הגיע אליי, הינה הצבא הגיע אליי"
השב"כ: "תגידו לצבא שיפסיק לירות, אני אומר להם עכשיו"
ופורת מספרת: "כל הזמן, המחבלים השתמשו בי לצאת החוצה לכביש. הייתי עולה איתם ועומדת איתם על הכביש, עם המחבלים. ואז לא ידעתי מה מתרחש בבית כי אני איתם שם למעלה".
בשלב הזה סוהיב אבו עאמר, נהג אוטובוס ממזרח ירושלים שנחטף משטח המסיבה כדי לשמש מתורגמן למחבלים, עולה על הקו.
סוהיב: "אני גם מבני הערובה, אני מירושלים, מבית חנינא - הייתה מסיבת טבע ואני נהג אוטובוס זעיר, אני מהבוקר בורח, לא יודע איפה להתחבא"
השב"כ: "אני צריך להבין אפה אתם נמצאים עכשיו כדי שאני אעדכן את הכוחות שלא יירו בכם"
חסן: "די לשטויות. או שאתה מעדכן את הגורמים או שנמות יחד איתם. הבחור הלך להביא את הרכב - אם יקרה לו משהו, אני אהרוג את יסמין. אני מחזיק את יסמין ביד, אני אחזיק אותה עד עזה ככה ביד"
יסמין: "בבקשה, תצילו אותנו"
חסן: "חמש דקות אם החברה לא ייצאו, אני אירה בראשון. אני נותן לך עוד חמש דקות, אני אירה בשני. אתה תישאר על הקו ותשמע אותם מתים. שהצלפים ייסוגו, תביא לי אקדח - אלה לא מבינים חוץ מאשר בדם, הם לא מבינים עד שאני אהרוג מישהו כדי שייתנו לדברים לזרום"
איש השב"כ: "לא, לא, אבל אני לא אוכל לעזור לך אם תתחיל להרוג אנשים"
חסן: "אם אני אהרוג מישהו, הינה אני אומר לך, אם אני אתחיל אני אהרוג לך את כולם. אנחנו רוצים למות, לא אכפת לנו. אל תגרום לי להגיע למצב שאני הורג אנשים. אני רוצה להשמיע לך את הילדה הקטנה שחבל שהיא תמות"
ליאל: "אתם יכולים לבוא בבקשה לקחת אותנו? אנחנו מבקשים. אני ילדה, יש לי בית ספר מחר, אני צריכה עזרה!"
השב"כ: "תירגעי, תירגעי, חמודה. אנחנו מטפלים בזה, אתם תהיו בסדר"
חסן: "לעזה, בעזה את לא תבכי, בעזה אף אחד לא ייגע בך"
השב"כ: "כן, כן"
חסן: "אם הצבא שלכם יעמיד את חיי הלוחמים בסכנה זה ייחשב שהצבא הרג אותם ולא אנחנו. יותר ממאה אנשים כבר בעזה"
המחבלים כבר יודעים שיש למעלה ממאה חטופים בעזה, ועומדים לצאת עם בני הערובה. השעה כבר ארבע אחר הצוהריים, ובדיוק עכשיו מגיעים בג'יפים כוחות ימ"מ, מתמקמים מול הבית. הם עדיין לא יודעים שזה הבית של פסי, שמוחזקים בו בני הערובה, ושחלקם מבני הערובה נמצאים מחוץ לבית, חשופים לאש.
יסמין: "פתאום הגיעה המשטרה, עמדנו ככה, לא הבנו מה קורה, הגיע פתאום עוד ג'יפ ועוד ג'יפ"
חסן: "שאף אחד לא יירה על הצבא! הם מכתרים אותנו כרגע! הצבא הגיע אליי"
שב"כ: "מי הגיע אליך?"
חסן: "יצאתי עכשיו עם יסמין, הינה הג'יפים שלכם עומדים מולי"
איש השב"כ: "אל תצא! אני יודע שיש שם כוח שלא הגענו אליו"
כוח הימ"מ שיבש למחבלים את תוכניות החטיפה לעזה: המחבלים ברחו פנימה עם יסמין להסתתר מהאש והשאירו שישה בני ערובה בחוץ. הם קראו להם "מגינים אנושיים".
חסן: "אלה מגינים אנושיים, שהצבא יהרוג אותם, אנחנו לא נהרוג אותם. תקשיב, אהבת את מה שקרה? מה ששמעת זה חילופי אש בינינו לבין הצבא שלך".
השב"כ: "מה קרה? היו חילופי אש בינך לבין הצבא?"
חסן: "תסיג את הצבא שלך!"
יסמין: "תצילו אותנו, יורים פה, אנחנו עומדים למות, אתם לא נורמלים – צה"ל יורה עלינו!"
השב"כ: "צה"ל יורה עליכם? אתם נמצאים בתוך הבית או בחוץ?"
יסמין: "אני בתוך הבית, אני שוכבת פה על הרצפה, אני מתה מפחד. המחבלים בכל מקום, הם לידי, הוא נתן לי את הטלפון - הם מלא, הם איזה 40, הם בכל מקום. התחילו לירות אז אני נכנסתי, וחלק אני עדיין חושבת בחוץ"
אפשר לשמוע שהכאוס וחוסר התיאום בין הכוחות היה גדול: מצד אחד נציג השב"כ שעל הקו מבין את תמונת המצב המלאה, אבל נמצא בחמ"ל רחוק מבארי. מהצד השני הכוחות שנמצאים בקיבוץ - ומסיבה לא ברורה, לא מקבלים את כל המידע. גם אחרי שיסמין מסבירה לנציג השב"כ שיש בני ערובה בחוץ, בהם טל בן זוגה, המידע לא עבר ללוחמים בשטח והם ממשיכים לירות לעבר הבית.
חסן: "תגיד לצבא לחזור כדי שהדברים לא יסתבכו - הנה אני מחבק את יסמין, אם אני אמות..."
סוהיב: "אבו עלי (חסן) אומר שהוא לא רוצה לדבר איתך. הצבא לא נכנס, הם מכתרים את הבית, נפלנו במלכודת. הם הודיעו שאני נעדר? נכון או לא? כן. החיילים יורים עלינו ויש ילדים קטנים"
זה הקטע האחרון שבו נשמע סוהיב לפני מותו.
בשלב הזה מגיע הטנק המפורסם, מתמקם מול הבית, נערך לירי.
חסן: "יש טנק שהגיע - יש אצלי פצועים מהצד שלכם ויש פצועים מהצד שלנו. ציוד? איך תביא לי אותו?"
ופריינטה משחזר: "פתאום אני שומע - 'זהירות, רשף לאחור, ירי נ"ט'. אני מתרומם ככה, אני רואה פה, בפינה, את אחד מאנשי הימ"מ פותח לאו לכיוון השמאלי של הבית ואז הוא ירה עוד אחד".
חסן: "הנה אתה יורה. הנה, אתה פגעת בבית שיש בו בני ערובה, הינה יש פצועים מצד בני הערובה מהצד שלכם – אנחנו לא ירינו, אתם אלה שיריתם"
השב"כ: "אנחנו ירינו? טיל לתוך הבית? תבטלו את הטילים שלא יירו, זה הבית שלהם – רגע אחי, אני מדבר איתם כדי שלא יירו לעברכם טילים, רגע"
המחבלים מאבדים סבלנות. טל כץ, בן זוגה של יסמין שנמצא בחוץ כמגן אנושי, נשמע זועק לעזרה בהקלטות שפרסמנו לראשונה הערב.
חסן: "אני נותן לך לדבר עם זה שאני עומד להוציא להורג – תגיד לו מה שמך, בוא, בוא, תגיד לו מה שמך"
טל: "אנחנו רוצים שבבקשה תבואו להציל אותנו – מה קורה איתכם פה במדינה הזאת? תבואו להציל אותנו"
הירי בין הצדדים לא נפסק, ומתפתח ריב בין קבוצות המחבלים שבתוך הבית בשאלה כיצד לפעול. בשעה ארבע וחצי, חסן "אבו עלי", המחבל שדיבר עם השב"כ, מחליט להיכנע - למרות שיתר המחבלים רצו להמשיך להילחם ואיימו עליו שלא ייצא.
חסן: "אני רוצה להסגיר את עצמי"
שב"כ: "בסדר, אם אתה רוצה להסגיר את עצמך אין בעיה, תן לכל בני הערובה לצאת החוצה ואף אחד לא יירה לעברכם. אם אתה מסגיר את עצמך, אתה צריך לצאת ללא נשק".כל אחד שמסגיר את עצמו – לא יירו עליו"
חסן: "לא, לא, רק אני לבד. אחר כך אני מדבר איתם במיקרופון כי הם לא מסכימים"
שב"כ: "אתה חייב לשכנע אותם כדי שכולם ייצאו. יאללה צא. תוריד את כל הבגדים, קח איתך שניים. אתם אתה יכול לקחת איתך עוד מישהו זה טוב. קח את הילדה הקטנה שדיברתי איתה, שנתת לי לדבראיתה. קח גם אותה איתך. לא יירו עליך. אתה יכול לקחת את הילדה הקטנה גם?"
חסן: "אני לא רואה אותה, יש עפר"
שב"כ: "קח איתך כל הבנות שאתה יכול לקחת ואף אחד לא יירה עליך, אבו עלי, מילה שלי. כמה אנשים יש איתך? יסמין ומי עוד?"
חסן: "אני רק עם בוקסר, יורים עלינו"
שב"כ: "אמרתי להם לא לירות עליך. תסגיר את עצמך. תעצור את האש, הוא רוצה לצאת, הוא ערום, הוא עם בוקסר"
חסן: "הנה יצאתי, אני בדלת"
שב"כ: "אתה בדלת? צא, צא, לא יירו בך. זו המשטרה שם, צא עכשיו, עכשיו"
חסן: "לצאת עכשיו?"
יסמין: "טל, אתה בסדר?"
חסן: "הנה אני, איפה אתה?"
השב"כ: "איפה אתה, לקחו אותך החיילים?"
יסמין: "לא לירות"
חסן: "הידיים שלי למעלה"
ואז מתקבל האישור מהלוחמים שחסן חבר אליהם: "הראשון אצלנו, יסמין אצלנו. יצא לבד איתה".
הימ"מ תופס את חסן. הוא ויסמין עוברים תחקור בשטח. אז חסן כורז במגאפון, מנסה לשכנע את יתר המחבלים להיכנע: "חבר'ה, צאו, צאו, יתייחסו אליכם בכבוד. חבר'ה, כמו שאני יצאתי בשלום, הינה הם שומרים עליי ומטפלים בי - חבר'ה, צאו, יטפלו גם בפצועים".
אבל חילופי האש נמשכים והמחבלים לא נכנעו. הטנק ירה שני פגזים והימ"מ נערך לפריצה לתוך הבית. בסוף האירוע 13 בני ערובה נהרגו - חלק מבני הערובה שבחוץ נהרגו מחילופי האש, חלקם נרצחו בידי המחבלים. עדי, בעלה של הדס דגן, נהרג מרסיס של ירי הטנק.
"זה מוציא אותי מדעתי - במיידית הם תוחקרו והמידע שהם נתנו על בני הערובה שנמצאים שם בחוץ לא עבר אל הכוחות שמסביב", זועמת הדס דגן. "זה לא עבר אל האיש שיושב בטנק ולוחץ על יציאת הפגז. איך זה? איך זה יכול להיות?"
"פסי זו אימא שלי, היא הייתה אישה צנועה שלא אוהבת להתפרסם ואוהבת את השקט שלה", סיפר בנה שי לפני הריסת הבית, "אוהבת את המשפחה, את הנכדים. היינו פה מתכנסים כל המשפחה, היינו יושבים פה בחדר האוכל המפורסם. אין ברירה, צריך להוריד את הבית - הזיכרונות עדיין יישארו, אבל בשביל שנוכל באמת לחזור ולגור בבארי ולשקם...".
נועם בן עמי, שאימה נרצחה בבית, הוסיפה: "אני חושבת שאנשים ששומעים על הבית של פסי אז זה איזשהו סיפור שהוא רחוק עבורם, הוא סיפור של מישהו אחר, זה כמו לראות סרט או משהו כזה, אבל בשבילנו זה החיים שלנו, משהו שיהיה איתנו עד יומנו האחרון, הכאב הבלתי אפשרי של מה שקרה פה". חנה כץ, אימו של טל שנרצח, ליטפה את הקירות לפני ההריסה ואמרה בבכי: "טל, אני לא אשכח את זה לעולם, חיים שלי. הלב שלי נשרף כל יום. כל יום".
ועמרי שפרוני, ששלושה מבני משפחתו - ובהם התאומים ינאי וליאל - נרצחו בבית, אמר: "אתם רואים הריסות, אני רואה פה חיים. איילוס הייתה בן-אדם כל כך אוהב, גידלה את הילדים האלה בכל כך הרבה אהבה - הם היו פה כל כך מעט זמן, 12 וחצי שנים. ההריסות בלב שלנו יישארו לתמיד, ואת ההריסות של הבית המחורבן הזה צריך להעיף".
הדס, בחרת לא להגיע ליום הזה שהרסו את הבית של פסי.
"נכון", משיבה דגן, בת הערובה השנייה שניצלה.
למה?
"חסר משמעות, בעיניי. הוא היה מקום ששם נגמרו חיי בערך. הם חסרי צבע, חסרי טעם, גם קצת חסרי משמעות מבחינתי. אבל החיים ממשיכים. בית. ייבנה אחר. גם בארי היום, בארי בשבילי זה היום כלום. משהו ננעל בפנים - הזיכרונות נעולים, אני לא נותנת להם לפרוץ כי הם כל כך מכאיבים".