כותרות מלחיצות בתקשורת העולמית שוב מדברות על "מחלה מסתורית" בסין עם קצב הדבקה גבוה, כאילו לא עברו חמש שנים מאותו היום שבו אלמוני בשוק של העיר ווהאן שבסין אכל עטלף, או ליטף פנגולין, או שבכלל הווירוס יצא ממעבדה אלמונית – הרי לעולם לא באמת נדע: זה היה האירוע שהצית את מה שנודע בשם המדעי קוביד-19, על שם השנה שבה נכנס הנגיף הזה לחיינו וטלטל אותם. בחודש הבא נציין חמש שנים לצו הראשון שניסה לבלום את המגפה, לחולה מספר 1 בישראל – מאיר כהן מ"הפיראט האדום" – ולהדבקה הראשונה בתוך ישראל.
אין עוד אדם, אולי, בישראל שחי את המגפה ההיא כמו הווירולוגית פרופ' גליה רהב, שאפילו השיאה משואה בהר הרצל בשיא ימי המגפה. היא הייתה שם כשהכול התחיל: בבית החולים שיבא, שבו היא עובדת, היא קיבלה את פני נוסעי "ספינת הקורונה" שהגיעו מיפן (זוכרים?) ועוררו כאן בהלה עצומה, והיא גם הייתה שם בראשיתו של "הסוף", כשהייתה השלישית בישראל שקיבלה את החיסון המפורסם של פייזר. קדמו לה רק ראש הממשלה בנימין נתניהו ויולי אדלשטיין, שר הבריאות אז, שהוזרקו באופן תקשורתי למדי.
ופרופ' רהב אכן חיה את הקורונה, תרתי משמע. הריאיון איתה נקבע זמן רב מראש, אך ימים ספורים לפני התאריך המיועד היא נדבקה בקורונה. תוך כדי בידוד שכפתה על עצמה – הרי חובת הבידוד על הנדבקים כבר הוסרה מזמן – התקיים הריאיון כרגיל ובמועדו בזום, אף שפה ושם הבליעה שיעול קל. ולא רק היא עצמה חלתה: תחילת הריאיון התעכבה בכמה דקות, כי רהב נדרשה לשיחה דחופה עם עמיתה לעבודה בנוגע לעמיתה אחרת, שלישית, שחלתה גם היא. דרך הטלפון מצווה רהב לבת שיחה לערוך "חקירה מהירה". כן, כן, הכוונה כמובן לחקירה אפידמיולוגית – עוד מושג שכבר כמעט נשכח.
אך כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של רהב, ובניגוד למה שאנחנו אולי מעדיפים לחשוב, הקורונה עוד כאן. "יש מלא חולי קורונה בארץ עכשיו, מלא", מעידה הפרופסור, המשמשת יו"ר האיגוד הישראלי למחלות זיהומיות. "יש עכשיו התפרצות. קורונה היא עדיין מחלה. כן, זה לא מה שהיה קודם, ברור, זו אופרה אחרת לגמרי, וברור שאנחנו חיים במקום אחר לגמרי. אבל כשאני אומרת שיש לי קורונה, מסתכלים עליי כאילו לא יודעת מה. יש הרבה חולי קורונה". רהב שולטת בנתונים, אבל אתם כנראה פחות: מצב המאומתים, הבדיקות והמחוסנים כבר מזמן לא פותח מהדורות – אך המידע עדיין נאסף וחולים חדשים מתגלים, וגם מתאשפזים.
"חזרנו לנקודת האפס"
"אני כרגע גם עובדת גם בתור הרופאה הראשית ברשת של בתי אבות, אז אני רואה בגריאטריה מה קורה. יש גם חולים קשים, חלקם מתאשפזים. ויש חולים שנפטרים", מעידה רהב. "אז בהחלט יש לא מעט קורונה, למשל 25% ממאושפזי הקורונה היום הם מדוכאי חיסון, בכל גיל שהוא. וזו בעיה קשה. ודווקא עכשיו משרד הבריאות מפסיק לממן את כל מה שקשור בקורונה – כלומר, לא יהיו יותר חיסונים לנגיף על חשבון משרד הבריאות, וגם לא תרופות. בדיקות קורונה כבר אין, ועברו לעשות רק בדיקות אנטיגן, במקום PCR. אז זה מה שקורה, כאילו זה לא חשוב ואיננו". (תגובת משרד הבריאות – בסוף הכתבה.)
לפרופ' רהב אין ספק שישראל נמצאת כעת במצב של שאננות יתר. "נכון, זו הפסיכולוגיה שלנו, אנחנו לא רוצים לזכור דברים קשים. יושב ראש ארגון הבריאות העולמי היה אומר בכל שנה שאנחנו לא ערוכים לפנדמיה, וצריך לעבוד כדי לשפר את זה. אבל אף אחד לא עושה דבר, עד שפתאום חטפנו אותה, וכולם עבדו אז קשה. ועכשיו חזרנו לנקודת האפס – זה שוב לא מעניין אף אחד. יודע מה, אפילו אני בעצמי לא בסדר. אני שואלת את עצמי איך אני מעיזה לבדוק חולים בלי מסכה, ואני עושה את זה לעיתים קרובות. 'איך את בלי מסכה? תסבירי לעצמך'. אני יודעת על כולם, אבל גם אני לא בסדר".
ולמרות שהיא עצמה, עיניכם הקוראות, לעיתים מחפפת בכך, באפריל 2022 אמרה רהב בריאיון: "יש מצבים שהייתי שוקלת לחייב מסכות לכל החיים". ומה היא חושבת כעת? אותו דבר. "לא כל הזמן, ובטח לא בצורה גורפת, אבל בטח כשחולים בתקופת החורף. כבר שנים שאני מטפלת בחולים שמשתעלים ואני לא מבינה בדיעבד למה אני לא עם מסכה. ברור שזה מעצבן, אבל מנגד הגיוני כשיש לך מחלה נשימתית שתהיה עם מסכה. בהחלט כן".
ועדיין, גם היא מודה, להיות חולה קורונה ב-2024 זה לא להיות חולה קורונה ב-2020. "ברור, ברור. גם הפחד אחר, אני זוכרת על עצמי, הפחד שלי ב-2020 להידבק היה גבוה מאוד. המחלה היא באמת אחרת לגמרי, אין מה להגיד. אחרי כל כך הרבה חשיפות לנגיף, מערכת החיסון שלנו פועלת אחרת לגמרי, ועדיין לא בצורה מושלמת". מאז, הסירו דאגה מליבכם, רהב החלימה וחזרה לעבודה.
"הסברתי לסטודנטים: זה הסיוט שלי"
מה הפך דווקא את הסוג הזה של קורונה, שנקרא קוביד-19, למפלצת שהוא נהפך להיות?
"עוד הרבה לפני הקורונה הייתי מסבירה לסטודנטים לאפידמיולוגיה מה הוא הסיוט שלי. אז ככה: זה וירוס שקודם כול עובר בדרכי הנשימה – כי זה הכי מידבק – וירוס חדש, שלגוף שלנו אין בכלל חיסוניות אליו", מסבירה רהב. "ועוד דבר נוסף, המחלה הנגרמת היא א-סימפטומטית. כי מה הייתה הבעיה אז? אם חלק מהחולים שמדביקים הם א-סימפטומטיים, קשה מאוד להפסיק את זה. וזה בדיוק מה שקיבלנו בקורונה".
החיסוניות הזו – בין שהושגה בצורה טבעית ובין שכתוצאה מקבלת החיסון – תימשך לנצח, או שאולי אנחנו בהפסקת אש עם הנגיף?
"החיסוניות היא לנגיף הנוכחי, על כל הווריאנטים שלו. כרגע איכשהו אנחנו מחזיקים מעמד. אבל מי יודע, אולי יהיה שוב וריאנט חדש שיהיה שונה לגמרי. הכול יכול להיות. אם מסתכלים על נגיפים אחרים, זה תלוי בכמה דברים –בעטלפים יש אין-סוף סוגים של נגיפי קורונה, וכמו שזה הגיע מהעטלפים, יכול להיות שנראה עוד נגיפים, מי יודע. ולך תדע – מה קורה בסין? מה קורה בשוק ההוא? האם סגרו אותו? מה פתאום. הם בודקים? אף אחד לא יודע, זו סין. אם לא תהיה התגייסות גלובלית של כל העולם לנושא הזה, לא יקרה כלום".
מאז הריאיון עם פרופ' רהב שוב חזרה סין לכותרות, אך בישראל מרגיעים שמדובר במחלות מוכרות – דלקת ריאות, שפעת, RSV, HMPV – ומציינים שלא נרשמו היקפים חריגים של תחלואה קשה או מוות בעקבותיהן. ובכל זאת ממש לא מאוחר להבין מה קרה לנו אז ומה נכון לעשות בפעם הבאה שנתמודד עם איום דומה לזה שהשבית פה את המדינה.
"חסינות עדר? אין ולא הייתה"
"האם הווירוס יחזור אלינו במוטציה חדשה שתהיה יותר אלימה? זה לא מתאים לביולוגיה ולהיסטוריה", קובע פרופ' דרור מבורך מבית החולים הדסה עין כרם. מבורך, שניהל את מחלקות הקורונה בבית החולים, מסביר: "המוטציות אפשרו את המצב שבו הנדבקים ימשיכו להדביק, אבל הוא לא הורג את הנדבקים ולא גורם להם לתחלואה קשה. לכן הסיפור, בבסיס שלו, מאחורינו".
אחרי קרוב לחמש שנים, מבורך סבור שהסגר הראשון והכה טראומטי, שהוטל בחודשי האביב של 2020, היה מוגזם בעוצמתו. "בזמן אמת לא כל אמצעי הוא הנכון בהכרח. אתה עושה ככל שאתה יכול לעשות, אבל אתה לא באמת יודע מה צריך לעשות. לדוגמה, הסגר הראשון היה בזמן שמספר הנדבקים עוד היה נמוך יחסית. הייתה איזושהי נאיביות להאמין שאם נעשה סגר, המחלה לא תתפשט. היום אנחנו יודעים שזה לא נכון, כי בדיעבד לכל התפשטות הייתה עלייה וירידה, והירידה לא נבעה דווקא מהאמצעים שאנחנו נוקטים, למעט החיסונים שהגיעו בהמשך. אבל ירידה ועלייה בתחלואה קורות בכל מקרה. ומהבחינה הזאת, הסגר הזה היה קשה מאוד, ואולי קשה מדי בשביל מספרי החולים שהיו שם. מצד שני, זה היה הסגר הראשון, אנשים היו צריכים לנקוט איזושהי פעולה והעדיפו להיות יותר זהירים".
בין 2020 לראשית 2022 סגר רדף סגר, אנשים טיפסו על הקירות, הכלכלה חטפה מכה קשה ובין סגר אחד למשנהו עלה במערכת הבריאות רעיון אחד, למעשה הפוך מטבעו: במקום להפריד בין בני אדם כדי לצמצמם את ההדבקה, דווקא לעודד הדבקה כדי להשיג את מה שדובר עליו אז – בימים שקדמו לחיסון – "חסינות עדר", מונח נוסף שכבר הספקנו לשכוח. ממרחק השנים, מבורך לא נלהב גם מהמהלך הזה.
"אין לנו חסינות עדר ומעולם לא הייתה", קובע הפרופסור. "זו תיאוריה מאוד מעניינת וגם הגיוניות. אבל העולם לא הגיע לחסינות עדר, בין היתר בגלל השינויים בווירוס עם המוטציות השונות. והעובדה היא שאנשים עדיין נדבקים. את התיאוריה הזו צריך לבדוק מחדש. נכון שרוב האוכלוסייה נחשפה לנגיף, ורוב האוכלוסייה גם חוסנה, ולכן לרוב האנשים עם מערכת חיסונית סבירה יש תנגודת בסיסית שנמצאת בהם כרגע. אבל גם נכון שיש ירידה של רמת הנוגדנים, אחרי זיהום ועוד יותר אחרי חיסון. ולכן יצאה ההמלצה להתחסן בכל שנה. בכל אופן היום יש כמעט לכל אחד מאיתנו בארץ איזושהי תנגודת בסיסית לנגיף".
"אי אפשר לכלוא אנשים ככה"
פרופ' עידית מטות, שהתפרסמה בשיא המגפה כחלק מעבודתה בצוות הקורונה שהקים בית החולים איכילוב, היא דמות מאוזנת: מצד אחד ב-2020, בעיצומה של הקורונה, אמרה בריאיון כי ההחלטה לסגור את המדינה הייתה חשובה בעיניה וקנתה לישראל זמן התארגנות ניכר. מצד שני, לקראת סוף תקופת המגפה ב-2022, אמרה הרופאה כי הפחד מזן האומיקרון שהשתולל אז מוגזם ומוביל להגבלות מיותרות. מהשיחה איתה נדמה כי היא שומרת על אותה עמדה מאוזנת גם כיום.
"אני חושבת הרבה על האוכלוסייה המבוגרת – כלאו אותם. פשוט כלאו אותם", משחזרת מטות. "היום יודעים לעשות הרבה רפואה מרחוק ואפשר להפעיל שירות שמאפשר לאנשים להישאר בבתים במגבלות מצומצמות כלשהן, אבל לא בסגירה מוחלטת – אגב, בדומה לילדים שהיו אמורים לצאת וללמוד ובסופו של דבר עברו כולם לזום, שאנחנו יודעים כמה הוא נורא, למרות שהתחלואה אצל ילדים חלקית מאוד. במדינה חמה כמו שלנו בוודאי היה אפשר ליצור מערכת חינוך אלטרנטיבית, ואני זוכרת שיפעת שאשא-ביטון (ראש ועדת הקורונה של הכנסת באותם ימים – י"כ) נלחמה על זה, אבל בסופו של דבר זה לא קרה. אלה דברים שאנחנו חווים את התוצאות שלהם עד היום".
"בכל אופן, עבור המבוגרים היה צריך בהחלט לאפשר למשפחות לבקר, במרחק מסוים. האפשרות הזאת כן לחבק ולהביא חמלה – פשוט לא להיות באותו חדר, אבל כן בחדר ליד, ולא לקחת את הדבר הזה לקיצוניות ולהגיד פשוט 'אסור להיכנס'. לא נתנו לאנשים להיכנס לבתי הורים. לא נתנו להיכנס לשום מקום. זה ממש מוגזם".
היה צריך לאפשר לחולים מבוגרים פשוט לצאת החוצה?
"בוודאי. אם אתה יוצא החוצה, אתה לא חייב לשבת בסרט יחד עם עוד 50 איש. פשוט אי אפשר לכלוא אנשים, חייבים ללמוד מזה".
"אנשים מתו לבד, הייתה הגזמה"
גם פרופ' מבורך מצביע על קשיחות יתר שננקטה בכל הקשור לבידודם של החולים. "אחד הדברים שהיו חדשים לנו אז הוא פתאום לראות אנשים שמתים לבד, בלי להיות בקרבת בני משפחתם. הכנסנו מחלימים מהמחלה כדי שאנשים לא ימותו לבד. מסתכלים על רופא רק במובן של איך הוא מטפל ומה הוא למד – למדנו שגם למות צריך בכבוד ובצורה תומכת ונתמכת, ואני חושב שהדבר הזה ישליך מאוד גם על העבודה שלנו במחלקות הפנימיות בעתיד. ההבנה הזאת שמוות הוא לא כישלון רפואי אלא חלק מהחיים, וצריך ללוות את האדם ומשפחתו גם אל המוות – זה דבר שאני חושב שהרופאים מבינים היום טוב יותר".
"הייתה הגזמה מסוימת בדרישות מהאוכלוסייה הכללית", מודה פרופ' מבורך, מומחה לרפואה פנימית ולמחלות אוטו-אימוניות. "למשל, אחת התמונות שאני זוכר היא שהוציאו איזה מתרחץ בים, כי הוא הפר את הצו שאסר להגיע לחופים. זו הייתה איזו תמונה שמעידה שבאמת הגזמנו, בסך הכול מה בן אדם בים כבר יכול לעשות? ובתקופה כזאת קשה, טוב שאנשים עושים פעילות גופנית. ודאי שהיו מעשים מוגזמים, אני חושב שהם היו במסגרת הסביר להבנה שהייתה לגבי המחלה, והיום אני חושב שהיינו ניגשים לזה הרבה יותר במתינות מאשר אז".
מי שהוביל רבים מצעדי המנע שנקטה המערכת מתוקף תפקידו, "פרויקטור הקורונה", הוא פרופ' נחמן אש, שבשלהי ימי התפשטות המגפה מונה למנכ"ל משרד הבריאות. "בדיעבד הייתי שמח אם כמה דברים היו נעשים אחרת", אומר לנו גם אש, ובוחר דווקא בקו של החמרה בדיעבד: "למשל הכותרת הזאת של 'מחדל נתב"ג' ליוותה אותנו לכל אורך הדרך, כי באמת לא ידענו לעצור את הכניסה בנתב"ג כמו שצריך. אז אם היינו יכולים לנקוט צעדים משמעותיים יותר בכניסה לארץ, כמו הקפדה יתרה על בידוד של אנשים שחוזרים, אז נראה הייתה פחות תחלואה גם בארץ. אבל הכול מורכב מאיך מתנהגת האוכלוסייה וכמה אתה יכול לאכוף. בקיצור, אנחנו לא ניו זילנד".
יש צעדים שלגביהם אתה חושב שאולי דווקא הייתה הגזמה?
"יש דבר אחד שלגביו לא הצלחנו, ולכן אני חושב שיכול להיות שהיה אפשר לוותר עליו, אבל גם על זה צריך לחשוב קצת יותר: הסגרים המקומיים שעשינו. זה התחיל בבני ברק, אחרי זה גם בלא מעט יישובים ערביים. זה לא היה כל כך מוצלח, אני לא יודע כמה זה באמת הגביל תחלואה, ויכול להיות שעל זה היה צריך לוותר או לפעול בדרך אחרת".
"אמירות קיצוניות כלפי הלא-מתחסנים"
"השיח היה יכול להיות טוב יותר, וההסברה יכלה להיות טובה יותר – עם יותר הקשבה מאשר ההפחדות", אומר אש. "התו הירוק היה מוצדק מבחינת ההגנה שלו על מי שהתחסן, אבל לגבי השיח והאמירות לגבי מי שלא התחסן, אני באופן אישי מאוד לא אהבתי ולא אוהב את האמירות האלה – אתה יכול לנסות לשכנע, אתה יכול להסביר. היו אמירות קיצוניות ולא מוצדקות מצד אנשים במערכת, וגם לא נכונות בראייה של מנהיגות שצריכה להוביל אוכלוסייה שמתמודדת עם קושי גדול. אני מבין שזה נבע מהרצון להביא לכמה שיותר מתחסנים ולגמור עם הסיפור הזה כמה שיותר מהר, אבל אני חושב שזה בדיוק העניין. במצבים קשים מנהיגות צריכה לבחור את הדרך שבה היא פועלת בצורה יותר מכבדת".
הקמפיין של מתנגדי החיסונים הצליח לחלחל גם לחיסונים אחרים, שאינם קשורים לקורונה?
"כן, יש ירידה בשיעור המתחסנים, בעיקר בילדים הקטנים. אני לא מכיר את הנתונים היום, אבל לפני שנה-שנתיים, בסוף תפקידי כמנכ"ל, בהחלט היינו מוטרדים מהירידה במספר החיסונים, ואין לי ספק שזה מחלחל. בסופו של דבר, מתנגדי החיסונים – זה לא דבר חדש כמובן. היו אתגרים כאלה, נניח במבצע חיסון הפוליו שהיה לפני כמה שנים. אבל בקורונה הייתה קפיצת מדרגה, בין השאר בגלל הטכנולוגיה החדשה וחוסר האמון בתהליך המהיר שהחיסונים האלה פותחו באמצעותו, וזה זולג גם לחיסונים אחרים".
זה לא כישלון של המערכת?
"אתה לא עושה את החשבונות האלו, שאולי בעתיד אנשים יתחסנו פחות, אבל אין ספק שהשיח עם הציבור היה צריך להיות טוב יותר. אני לא יודע אם זה היה משנה כלפי האוכלוסייה של מתנגדי החיסונים. זה לא קשה לשכנע נגד החיסונים – כאיש מקצוע אני לא יודע להסביר את זה, את הפן הפסיכולוגי ולמה זה יוצר כזאת התנגדות".
"ברור לכולם שחלק מהפעולות בעייתיות"
"היום, בפרספקטיבה של ארבע-חמש שנים, אפשר להבין מה היה נכון ולא נכון בטענות כאלה או אחרות שקשורות לחיסון ושבזמן אמת זה היה קשה יותר להבחין בהן", אומר פרופ' מבורך. "אני דיווחתי לראשונה על דלקת שריר הלב שנגרמה כתוצאה מהחיסון, למשל. דלקת שריר הלב בגברים צעירים היא אירוע נדיר, אבל משמעותי מאוד. עקרונית, כשאתה נותן חיסון לבן אדם, אתה צריך להגיד לו שזה מה שצפוי. אם היו שואלים אותי, ולא תמיד שואלים – לאדם שאתה מפרט בפניו את הסיכון הזה והוא מסרב, הייתי נותן חיסון אחר, שפחות גורם לדברים האלה. החיסונים פורסמו בהתחלה ללא כל תופעות לוואי, או מעט תופעות, וזה לא היה נכון. היום אנחנו יודעים שיש תופעות לוואי. אבל זה לא אומר שלא צריך לתת חיסונים, זה מחייב אותנו ביידוע הציבור ובחיפוש אחר אלטרנטיבות למי שבקבוצות הסיכון".
יכול להיות שיש פה יוהרה של מערכת הבריאות?
"שאלה מצוינת. יש יוהרה של מערכת הבריאות, ושל הרפואה בכלל, שכביכול יודעת מה טוב בשביל אנשים. אבל מצד שני, צריך להבין שתפקיד משרד הבריאות, או גופים כמו ה-FDA וה-CDC בארצות הברית, הוא להחליט מה טוב לאוכלוסייה ומה לא טוב", משיב מבורך. "בשעת חירום כזאת הם נוקטים הרבה פעולות שברור לכולם, גם למערכת, שהן בעייתיות. הרי לכל החיסונים נתנו אישורי חירום, הם לא פותחו במסלול הרגיל. כשאתה מאשר חיסון בתוך שנה, ברור מצד אחד שתפספס כמה רגולציות שיכולות לזהות בעיות, אבל מצד שני חסכת מאות אלפים של מקרי מוות".
"היוהרה באה לידי ביטוי בהרבה דרכים – למשל בזה שאפילו אחרי שהמערכת כבר יודעת ממני ומהמחקרים שעשיתי, היא עדיין לא תגיד שהחיסון צריך להישקל לגבי גברים צעירים ושיש ליידע אותם שזה עלול לגרום לדלקת שריר הלב. במקום זה הם יגידו, 'יש מקרים נדירים בלבד, אבל זו לא צריכה להיות סיבה שלא להתחסן'. מקבלים את ההחלטה עבורך. אז אנחנו הרבה פעמים יהירים במקום לספק את המידע ולאפשר מרחב סביר של החלטה".
גם היום עניין התו הירוק ואמירות קשות שהושמעו נגד לא-מתחסנים עדיין מוצדקים בעינייך?
"היום זה פחות מוצדק בעיניי. אבל צריך להבין את ההקשר. אז היה רושם שלא-מתחסנים גורמים להתפשטות המחלה, מה שעלול להסתיים במוות – כי המחלה הייתה אז קשה. אנשים שלא רצו להתחסן ואמרו שזו מחלה קלה לא היו במחלקות ולא ראו מה שאני ראיתי. עם זאת, יש פה סוגיה לא פשוטה מבחינת הדמוקרטיה וזכויות הפרט. באמת היה מסע גדול נגד האוכלוסייה שלא רצתה להתחסן ואיימה לכאורה על שאר האוכלוסייה. הייתה באמת קיצוניות, משני הצדדים, לדעתי. אבל השאלה היותר חשובה היא מה היינו עושים היום".
"חשבו שבאתי ממאדים"
ובמלאות חמש שנים להלם ההוא שנחת על העולם, ובעיקר על מערכות הבריאות שבו, שאלנו את המומחים שהתראיינו לכתבה מה אנחנו כבר יודעים היום, ושהלוואי שרק היינו יכולים לדעת אז. רהב ומבורך מצביעים על היבטים קליניים של המחלה החדשה והמסתורית שהגיעה לפתחם. "אני ראיתי כבר בהתחלה את העניין הזה שהנגיף פוגע במערכת קרישת הדם וחשבו שבאתי ממאדים כשדיברתי על זה", עונה רהב. "רופא בכיר אצלנו בשיבא אמר לי, 'השתגעת לגמרי, מה פתאום'. היום הוא בעצמו נותן תרופות לעניין הקרישה לחולי קורונה".
מבורך מתמקד ב"לונג קוביד", התחלואה לטווח ארוך הנגרמת מההידבקות בנגיף, שנדמה שבכל הקשור לה אכן עדיין רב הנסתר על הגלוי. "חלק מהתופעות האלו לא בטוח שהן קשורות בכלל לזיהום עצמו. בנוסף אנחנו יודעים היום שהזיהום בנגיף גרם גם לכל מיני תופעות שלא צפינו אותן בצורה ברורה, כמו עלייה במחלות אוטו-אימוניות, והרושם של החוקרים הוא שיש קשר לתקופת הזיהום בנגיף. אנחנו מכירים תופעה כזו גם מווירוסים אחרים".
לעומתם, מטות מתמקדת דווקא בצד האפידמיולוגי ומצירה דווקא על אחד ממהלכי המניעה שבדיעבד אכן נראים די מגוחכים. "אם אתה זוכר, לא היה אפשר לגעת בידיות של העגלות בסופר או בכפתורים של המעליות. זה היה ללא ספק מוגזם, אבל קשה לשפוט במבט לאחור. צריך להיזהר מזה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
תגובת משרד הבריאות
משרד הבריאות עודנו מספק לקופות ולבתי החולים חיסוני קורונה ותכשירי קורונה, בניגוד לנטען בשאלתכם. הטיפול ניתן למטופלים לפי מצבם הרפואי בידי הרופא המטפל. לצד זאת, משרד הבריאות פועל לכך שהחל משנת 2025 מתן התרופות ורכישתן ייעשו במנגנונים המקובלים במערכת הבריאות, כך שלא יחסרו תרופות קורונה.
החל מיולי 2023 קופות החולים מבצעות בדיקות קורונה למבוטחים בהתאם לשיקול דעת רפואי, לרבות לצורך מתן תרופה לטיפול בחולי קורונה, כאמור. בהקשר להיערכות משרד הבריאות למגפות עתידיות, המשרד פועל במישורים רבים:
- הוקם מערך מודיעין בריאות – יחידה חדשה שמטרתה לזהות בזמן אמת סיכונים לבריאות הציבור (במדינה ובעולם)
- חיבור של כל המעבדות בישראל למשרד הבריאות לדיווח בזמן אמת
- בחינת פתרונות חדשניים לזיהוי אירועים חריגים בזמן אמת, גם אירועים ממחולל שאינו מוכר
- עבודה צמודה עם משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה לשיתוף מידע בזמן אמת במסגרת בריאות אחת
- בחינת טכנולוגיות מתקדמות לבדיקות אבחנתיות בזמן אמת
- המשך עבודה ברשת בין-לאומית לשיתוף מידע קבוע