"גלי, איפה היה השלט של אבא? רוצה להראות לי?", שואל שגיא את בתו גלי בת ה-3 בהליכה ליד ביתם החדש בקריית גת "ואיפה אבא עכשיו? אבא פה? מה יותר כיף - אבא בתמונה?". גלי אומרת שהיא מתגעגעת לאבא בתמונה: "יותר כיף אבא בתמונה?", הוא שואל בהפתעה, "באמת? אז את רוצה שאני אחזור לתמונה? ואת כל בוקר היית נותנת לי נשיקה ואומרת לי בוקר טוב בדרך לגן? איזה כיף שעכשיו זה אמיתי".
אתה צובט את עצמך שזה קורה או שהתרגלת?
"כן, אי אפשר להתרגל לזה - עברתי מבית קרקע בקיבוץ לקומה מינוס שלוש בעזה לקומה תשע בקריית גת וזה כבר משהו מאוד לא מוכר לי. אבל כל הדברים היום-יומיים - האמת שהם הדברים שהכי מרגשים אותי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ואשתו אביטל (מילי) אומרת: "לא באמת, אני לא מעכלת את זה, בחיי, שאני בריאיון כששגיא יושב פה. תצבטי אותי רגע. אני מתרגשת מדברים מאוד קטנים - מלקום בבוקר, שהילדות הולכות ואני באה ומתחבקת עם שגיא רגע. היה לי רגע שהוא עמד כאן, אני חיבקתי אותו, פקחתי עיניים וראיתי את השלט שעומד מולי, השלט שלו בחוץ. ואמרתי לעצמי אימאל'ה, השלט הזה לפני רגע היה איתי כל יום ועכשיו שגיא פה איתי".
"כל המדינה חיכתה לסיפור מהאגדות"
בחודשיים שבהם חזרו אלינו החטופים ראינו הרבה רגעים מרגשים, משפחות מתאחדות. כולנו רוצים להאמין שאחרי החיבוקים האלו החיים, למרות השבי, פשוט חוזרים למסלולם - אבל המציאות מורכבת ממה שנראה על פני השטח. מילי ושגיא דקל חן הם אולי הראשונים שמוכנים לדבר על זה באופן גלוי.
"כל המדינה חיכתה לפריים המשפחתי, לסיפור מהאגדות של ילדות שפוגשות את אבא שלהן ואת החיבוק הראשון", היא מספרת. "היה לי מאוד קשה לפרסם רגע מאוד אישי ואינטימי ואמיתי של בנות שפוגשות את אבא שלהן לראשונה אחרי, כל כך הרבה זמן. גלי לא הייתה מוכנה לזה, היא פשוט ברחה לנו מהחדר (בבית החולים) ולקח לנו הרבה מאוד זמן - כמעט שבוע שלם - להחזיר אותה למפגש עם אבא. הבהלה הזאת מאבא שהיה שנה וארבעה חודשים בתמונה ורגע, הוא כבר לא בתמונה, הוא פה מולך!"
"זה רגע שאנשים חושבים 'וואי, כמה זה קל, הילדה מחכה לאבא שלה' - לא, היה לגלי מאוד קשה. היה לה קשה שהורידו תמונה שלו בדרך לגן - 'למה אתם מורידים את התמונה של אבא שלי? זו תמונה שכל בוקר אני אומרת לה שלום'. היא כל הזמן מוודאת עם אבא - 'אבא, אתה תחזור לעזה? אבא, אתה לא בעזה? אתה לא הולך לעזה?".
מילי השתנתה?
שגיא: "מילי זה ג'וקר אבל מילי זו אותה מילי, אותה מילי כאישה וכאימא".
את לא מרגישה ככה?
מילי: "לא, בכלל לא".
"ככה נראית אישה שחזרה לחיות"
את המאבק של מילי קשה לכמת לכמה משפטים. שום דבר לא עצר אותה מלהגיע ולדבר בכל מקום אפשרי. גם כשכבר התגבשה העסקה, בינואר 2025, היא בכל זאת טסה לארצות הברית לפגישה עם הנשיא דונלד טראמפ ובכירי ממשל אחרים, ביחד עם הילדות. ב-14.2 שמו של שגיא נכלל ברשימת המשוחררים, והיא הגיבה בדמעות - ובישרה לילדות שאבא חוזר, ואז קפצה איתן על המיטה לאות שמחה. ב-15.2, יום השחרור, הבנות לא הפסיקו להגיד 'היום אבא חוזר'.
"הדלת של הרכב נפתחה, הוא עוד לא פוגש אותי, אבל אני פוגשת אותו, אני רואה אותו, את שגיא", היא נזכרת. בשיחה מנקודת המפגש ברעים לבתה הבכורה בר היא אמרה: "אבא בסדר, הוא בסדר גמור, ראית? הוא יודע שאני מחכה לו והוא יודע שאתן מחכות לו והוא יודע שההורים שלו כאן, הוא יודע שכולם מחכים לו והוא ממש ממש שמח".
"כל כך התרגשתי, אני זוכרת שככה נראית תחושה אמיתית של אישה מאושרת, של אישה שחזרה לחיות, שאהבת חייה כאן, שהוא חזר, זה שגיא, כמו השגיא שאני מכירה", היא מספרת ונזכרת: "אנחנו יושבים במסוק, הבן אדם פצוע ברגל שמאל ובכתף ימין, הוא ניגש לאיזה מישהו ואומר לו 'בוא רגע', מוריד לו את הדרגות ובא אליי. והוא כולו רועד, בקושי מצליח והוא רוצה לשים לי את הדרגות - 'מילי, את, את הגיבורה בסיפור'". והיא שואלת את שגיא שעומד לצידה: "מה גרם לך לחשוב שאני ראויה לדבר הזה?", והוא עונה לה: "לא, את ראויה ליותר".
יש בו דברים מהשבי?
"כן" (צוחקת)
למה את צוחקת?
"אתן לך דוגמה - הוא אומר 'כן, מילי, היו לפעמים ירקות - רבע מלפפון בשבוע זה בסדר, אבל יש ירקות', ואני אומרת 'נראה לי שהפרופורציות קצת השתנו, אה - ללבוש שבוע שלם את אותם מכנסיים ולהגיד לי מה, זה נקי".
בדרך מעזה, לישראלי הראשון שדיבר איתו שגיא אמר "הכול בסדר, אני פיקס" - אבל האמת היא שזה לא לגמרי נכון. שגיא נורה ברגל שמאל ובכתף ימין, יש לו עדיין קליע ורסיסים בגוף. אין ספרות רפואית שיודעת להסביר מה אופן הטיפול הנכון למישהו שבמשך שנה וחצי סבל מתת-תזונה, מחוסר תנועה ומבעיות קשות של היגיינה. הגוף שלו וגם הנפש עוד לא במצב שיכולים לעבור את סדרת הניתוחים שהוא זקוק לה. כשהוא לוקח את התרופות היומיות שלו, הוא מצהיר בחיוך: "אני כמו חדש, באמת - שבע תרופות, ארבעים טיפות ושתי זריקות".
"אני עדיין עצובה, ברור"
בבקרים הם נוסעים להיפגש עם רופאים ומטפלים אחרים ובארבע אחר הצוהריים הם הופכים לאימא ואבא.
עם הבת בר על הספה הוא אומר: "אותו אבא מעצבן, נכון?", והיא עונה: "לפעמים אני כועסת עליך", ומילי מתערבת: "אבא גילה שהיא הרבה זמן בטלפון", ושגיא משיב: "רק שאבא עוד לא מעז לנהל ויכוחים עם ילדה כזאת גדולה וחכמה, הוא מחכה לחפיפה ממילי שתגיד איך מנהלים פה עכשיו את הדיונים ואת הוויכוחים ולמי מותר מה ומתי עושים מה". ואז הוא פונה לבר ואומר: "את גם עכשיו צריכה לחזור להיות ילדה, כי היית שנה וחצי אימא, נכון?"
"אנשים לא מבינים שהשיקום של מילי והבנות הוא לא פחות מורכב", הוא מספר לנו. "היא עדיין מרגישה באיזה תפקיד מסוים ורק מדברת על החלומות של שגיא והטיפול של שגיא והולכים למקומות ואני מצליח לפרוט לאיזה אושר מסוים והיא עדיין עצורה והיא בתפקיד, וכנ"ל הבנות".
את עדיין עצובה?
מילי: "מאוד, מאוד. לא בא לי לבכות אבל כן, אני עצובה, ברור. עצב זה משהו שנבנה במשך שנה וארבעה חודשים והוא לא יכול להיעלם ברגע אחד. אנחנו נפגשים, מאושרים, שמחים, מדברים - ושעה אחר כך בוכים ולא מבינים מה קרה כאן, ורגע אחר כך אני במצב רוח לא טוב וברגע שני שגיא במצב רוח לא טוב, מנעד הרגשות הוא כל-כך גדול במהלך יום אחד".
"חלק מהעניין שאני רוצה לגונן על שגיא ולשמור עליו, זה עד כמה אני חלשה לידו. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים לא יכולה להתפרק ולא יכולה לשתף, אבל ברגעים שאני לבד עם שגיא, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים, מבלי לשלוט בזה מתפרקת, כי באמת זה הנושא שהכי קשה לי: הרגע שאני אומרת לשגיא 'אני מצטערת, אני מבקשת ממך סליחה'. שגיא אומר לי 'מה את מצטערת? על מה את מבקשת סליחה? אני לא רוצה שתבקשי ממני סליחה' - אבל אני לא יכולה שלא לבקש ממנו סליחה, כי אני מרגישה שלא הצלתי אותו מספיק בזמן".
"והתחושה הזאת כל הזמן מלווה אותי. ואני מנסה להסביר לשגיא שבאותה שבת בממ"ד כשהוא אומר לי 'מילי, אני יוצא לנסות להגן עליכם' ואני נותנת לו את האישור לצאת, לא מתווכחת איתו, כי הוא אומר לי 'אם הם נכנסים, זה נגמר'. ואמרתי לשגיא 'אם לא היית חוזר, לא הייתי מסוגלת לחיות עם התחושה שאני נתתי לך לצאת. לא הייתי יכולה לחיות עם התחושה שלא אמרתי לך - אז נמות כולנו, תישאר איתי, ונתתי לו לצאת. והעובדה ששגיא היה צריך לסבול כל כך הרבה בשביל שאני אחיה כאן, בשביל שאני אהיה בבית הזה עם הבנות שלי ואמשיך בזמן שבאמת-באמת הוא שורד כל שנייה שם - ואני מרגישה שעדיין לא עשיתי מספיק".
כן, את כל הזמן מדברת אשמה, למרות ש...
"כן, כן, איך מעלימים את זה?".
אני רוצה לשאול אותך, מה את צריכה?
"אני צריכה, באמת אני אגיד לך, שכולם יחזרו, כדי שאני ושגיא נוכל לחיות. אנחנו לא נצליח לחיות".
"באיזו זכות אני פה וחברים שלי לא"
בבוקר שגיא יורד לחזק את המפגינים: "טוב לראות אתכם ותמשיכו בעשייה ובמלחמה". אחר כך הוא מספר: "אני פה בשבילים בבוקר לוקח את הבנות ופתאום רואה נשים שכולות של החברים הכי טובים שלי, חברי ילדות, ומחבק אותן כל בוקר חיבוק שאתה אפילו לא יודע מאיפה להתחיל את המילים, וזה כל פעם מזכיר לך את הכאב ואת הצער".
"איכשהו יוצא שדווקא נקודות הקצה של האושר מחזירות אותי באיזה פלאשבק לאיפה הייתי לפני חודש, ובהקשר הזה של באיזו זכות אני פה וחברים שלי עוד לא פה. זה אחד מהדברים היותר כואבים לי כרגע בשיקום, לפחות בקטע המנטלי. הקטע הפיזי הוא ברור מאליו. בקטע המנטלי אני מגלה שמה שאני הכי סוחב איתי זה את העובדה שאני פה ואחרים עוד לא פה, וזה מלווה אותי וזה מדכא אותי - ומי כמוני מבין? האמת שרק אני מבין מה זה להשאיר את אותם חבר'ה שם מאחור באותם רגעי הפרידה האלו".
"יש לי עוד את הריח של מישהו אחר שעזבתי רק לפני חודש, וביום שבת פגשתי את אשתו ואת הבנות בגן שעשועים, ואני גם מסתמס איתה וכל הזמן מנסה להחדיר בה את האופטימיות ואת התקווה. מצד אחד אני נורא רוצה לשתף אותה בחוויות שלו, ומצד שני אני אומר לה 'תקשיבי, הוא עוד רגע פה, הוא יספר לך את הסיפורים. אני לא שליח של שום מכתב פרידה - חכי, הוא עוד רגע פה'. אני מנסה להחדיר בה את זה".
שגיא מדבר כאן על דוד קוניו: הם בני אותו קיבוץ, שהיו יחד חודשים ארוכים בשבי. הוא לא מספיק לסיים את המשפט וסילביה, אימו של דוד, מצטרפת להפגנה בכיכר. "את סילביה לדוגמה אני מפחד לפגוש, יש דברים שאני מפחד לעשות - אין לי את האומץ, זה גדול עליי עדיין".
אתה האחרון שראה את דוד, קשה, זה משקל כבד.
שגיא: "גם זה יבוא".
"באמת רוצה שנתניהו יבוא לניר עוז"
היה לכם חשוב לשמוע את התחקיר על ניר עוז?
שגיא: "היה לי קשה לשמוע את התחקיר על ניר עוז. קצת התחרטתי אפילו כששמעתי את זה, זה היה לי מוקדם. ובגלל זה גם בחלקים יצאתי, וחלקים מסוימים ביקשתי שיריצו קדימה, כי זה מידע שאני באמת לא רוצה לראות או לשמוע. אני עדיין מפחד להגיע לניר עוז, אני עוד לא שם. אפילו בסיפורים שאנשים מספרים לי, אני לפעמים חותך אותם באמצע ועושה להם מין פרצוף של 'אני עוד לא באמת רוצה לשמוע אתכם מספרים את זה' וגם בכתבות אני מוצא את עצמי מעביר קדימה על דברים כאלה".
כי זה מחזיר אותך ליום ההוא, או כי זה אובדן ענק על מקום שמאוד אהבת?
שגיא: "זה פשוט לחזור לאותן תחושות של אותו בוקר נוראי ואותם רגעים שבהם אני מוצא את עצמי בוכה. יורדות לי דמעות, כי אני סופר לוויות".
אז למה הצעת לראש הממשלה לבוא איתך לראות את השבילים המדממים של הקיבוץ?
שגיא: "לא הזמנתי אותו בשביל להוכיח שהוא מסרב. הזמנתי אותו כי אני באמת רוצה שהוא יבוא. אני מאמין שהוא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה המלחמה הזאת תסתיים: זה לא הזמן עכשיו להתחיל להתווכח על מי צודק".
אז למרות שאתה מתאר כזה פחד וחשש לחזור לניר עוז, אם הוא אומר לך "בוא" אתה הולך בכל זאת? אתה מתגבר?
"חלק מלחזור לחיים זה לסגור את הפצעים. אז הדבר הזה יצטרך להיסגר ואני אצטרך ללכת לבתי העלמין של חברי ילדות ולראות קברים של תינוקות. נגיד, הכתבה על הלידה (של שחר) - אני לא העזתי לראות אותה להרבה זמן. החזקתי באמונה גדולה שהן בחיים, אז לאורך כל הדרך אני מדמיין לעצמי חיי זוגיות ואבהות בשלמותם. ומן הסתם ידעתי מה התאריך הצפוי ללידה, וזו גם הייתה לי תקופה מאוד קשה להבין שהיא הולכת לעשות את זה לבד".
מילי מסבירה ששגיא כועס, והוא מסכים: "כן, זה לא הוגן כלפי הילדה וכלפי אף אחד מהמשפחה שהיה פה בתוך הדבר הזה. אז אי אפשר לצפות ממני עכשיו לראות את זה, ואני לא יכול לשנות את התחושות שהיו. אבל בלילה כשאני אתחבק עם מילי, אז מעבר לחיבוק על געגועים מטורפים זה גם רגע לנסות לפצות אותה על כל הסבל שהן עברו, וכך גם עם הבנות".
מה אתה אומר על בחירת השם של שחר?
שגיא: "אני מאוד אוהב את המשמעות שמאחורי שחר - גם מה אומרת המילה עצמה, ובטח ההקשר של זה ליוני, תמרי, שחר, ארבל ועומר (משפחת קדם סימן טוב ז"ל), אז אני שמח שיש חלק מהם איתנו להמשך החיים".
וגם כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
מילי: "ממש".
שגיא: "זה שיר שהייתי שר לעצמי הרבה שם".
"מה שמחזיק אותך בחיים זה התקווה"
השבוע, כשהלחימה התחדשה, שגיא אמר מדם ליבו: "אתם מדברים פה כל הזמן על ההשלכות של החזרה ללחימה, על הרעה בתנאים שלהם - כן, זה נכון. מדברים פה על הסכנה הביטחונית שאם הם ייפגעו... כן, זה נכון, היינו שם באזורי לחימה, היינו מרגישים את כל הבומים, טנקים עוברים מעליך והחול מתפורר לך על הפרצוף. כל זה אמיתי. אבל אחרי תקופה כל כך ארוכה שהייתי שם בחוסר האונים הזה, אתה מבין שמה שמחזיק אותך בחיים זה התקווה שלך".
"אחרי שהם הבינו שיש הפסקת אש ארוכה, אחרי שהם הבינו שחברים שלהם יצאו הביתה, אולי אפילו ראו את החברים שלהם יוצאים הביתה - הם ראו את האור ועכשיו פתאום שוב זה חושך. ואני מפחד שאין להם יותר כוחות, אני מפחד שהם יאבדו תקווה, אני מפחד שהם חושבים שוויתרו עליהם ולא ויתרנו עליהם, אף אחד פה לא מוותר עליהם, אנחנו חייבים אותם חזרה אצלנו בבית".
אבל יש סיכוי שזה מה שעובר להם בראש.
"ומזה אני חרד".
הכול עכשיו קורה להם בעוצמות גבוהות. שגיא רק השתחרר מבית החולים וכבר יצא לאיצטדיון טרנר. מחיאות הכפיים היממו אותו עד שנשבר. הוא הסיר את השלט משער היישוב גבעות בר, שבו יש לו ולמילי עסק משותף. שגיא מחייך, מחבק, שר, מספר ומדבר על הכול, כמעט. יש קופסה שחורה שעדיין נעולה: על הימים בשבי שגיא מתקשה בינתיים לדבר.
"תגידי מה את מבקשת", הוא שר למילי. מבחינתה יש לה כבר כמעט הכול, אבל אין לה את סוף הסיפור - הם צריכים שייכתב הפרק הבא שבו כולם חוזרים הביתה.
תחקיר: עדי שוורצמן, עריכת וידאו: פיליפ ריזנפלד-צור
תגובות