שירה ואלי אלבג, שבת שלום לכם.
"שבת שלום".
מתי הפעם הראשונה שאתם שומעים בעצם שיש סרטון עם לירי?
שירה: "בשבת בשלוש וחצי בצוהריים קופצת הודעה בטלגרם שסרטון של חטופה הולך להתפרסם. ולי הייתה הרגשה, לא יודעת למה הייתה לי הרגשה, שזו מישהי מחמשת הבנות התצפיתניות. התקשרתי ישר לקצין שלנו ואמרתי לו 'הולך להתפרסם סרטון, תבדקו בבקשה של מי, אנחנו רוצים לדעת כדי שלא נופתע'".
כלומר, את מעדכנת את הצבא.
שירה: "כן, אני מעדכנת את הצבא. אחרי רבע שעה אני שולחת לו 'נו, מה קורה? שלא נופתע'. הוא אומר לי 'בודקים, אנחנו עוד לא יודעים'. רבע שעה אחרי זה אנחנו יושבים פה בסלון, אני מחכה עוד לטלפון מהקצין, והטלוויזיה דלוקה, ואנחנו רואים תמונה של לירי מהסרטון, עם הודעה שהתקבל אות חיים מלירי. אלי לא היה פה בסלון, אלי היה בחדר, אבל אני הייתי פה עם הבנות ועם גיא (אחיה של לירי). ומה שהלך פה..."
"אני נפלתי על הרצפה, אני התמוטטתי. התחילו פה צרחות, לא הבנו, פחדנו גם שפתאום יראו את הסרטון עוד לפני שאנחנו הספקנו לראות אותו, לא הבנו מה קורה. אומנם היה כתוב 'אות חיים', אבל עוד לא ראינו. ישר התחילו גם טלפונים".
"כל יום אני מסתכל על הסרטון"
אלי: "גיא בא אליי בצעקות - 'אבא, אבא, לירי, לירי'. ועכשיו, טוב, מה עכשיו? אני מצפה לאיזו אות חיים, אני לא יודע. משם (מהחדר) עד לפה, זה היה כמו קילומטר ריצה. ואני רואה את הבנות, ואני רואה את שירה, בלי נשימות, מתעלפות - אני לא יודע למי ללכת קודם. ואני מטולטל גם. אני רואה פתאום את לירי אחרי 460 יום - בוקס בבטן, פתאום אתה רואה את המציאות בתוך העיניים, את המציאות של לירי, בתמונה, בפריים".
ואתם מעלים את הסרטון פה על המסך הגדול.
אלי: "כן".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
שירה: "ישבנו פה וצפינו כמה וכמה פעמים. זה היה לי קשה מאוד".
כמה פעמים ראית את הסרטון הזה?
אלי: "כל יום אני רואה אותו. כל יום אני מסתכל עליו. קשה. קשה, אבל עדיין - זה אות חיים, שיש לי את לירי, שאנחנו מחכים לה".
"ראיתי שהיא לא אותה ילדה"
שירה: "אני יכולה להגיד שצפיתי בו רק ביום שבת. מאז לא צפיתי בו. רק הוא בראש שלי כל הזמן. אני לא מתכוונת כרגע לצפות בו גם - אני רוצה לזכור את לירי כמו שאני מכירה אותה ולא כמו שהיא נראתה שם: כבויה, מפוחדת, רועדת כל הזמן. אני יודעת שלירי חוזרת הביתה. אני יודעת, אני מרגישה, אני יודעת שלירי חוזרת הביתה".
"ומצד אחד כולם אומרים לי 'את צריכה לשמוח, זה אות חיים'. נכון, זה אות חיים שכולנו יודעים שתמיד הוא רגעי, כי הכול יכול ברגע להתנפץ לנו בפנים. זה אות חיים וחיכינו לו הרבה זמן, תמיד תהינו איך תהיה התגובה שנקבל את אות החיים ולרגע לא דמיינו את מה שהיה פה. היו לי דמיונות אחרים, שאני אצפה בלירי בסרטון וזה יהיה משהו אחר לגמרי. אנחנו מדמיינים לנו בראש כל מיני דברים והתנפצו לי קצת הדמיונות".
מה כאימא את ראית בסרט שאנחנו לא רואים לגבי הבת שלך?
שירה: "שהיא לא אותה ילדה. היא מפוחדת מאוד. העיניים שלה חלולות, כבויות. נכון שהיא מדברת, היא אומרת את כל מה שצריך להגיד וזה סרטון ארוך, שלוש וחצי דקות, אבל זאת לא לירי שלי. לירי שלי תמיד עם ביטחון עצמי, נחושה, חזקה - אני ראיתי שהיא חיוורת נורא, אני ראיתי שהיא איבדה המון מהמשקל, גם עם זה שאומרים 'היא נראית טוב' - לא, היא לא נראית טוב. אני ראיתי את השחור מתחת לעיניים, אני ראיתי שהיא לא ראתה אור יום הרבה זמן. ראיתי הרבה דברים".
זה סרטון מפרק. היא נפוחה.
אלי: "היא נפוחה מתת-תזונה, הנפיחות בפנים. ואתה רואה שהיא לבנה, שהיא לא רואה אור יום. ביקשנו גם מהצבא שיבדוק את המצמוצים, את הראייה, את כל מה שקשור, שיהיו לנו קצת סימנים על מה היא עוברת".
"היא בת ערובה, גם של הממשלה"
כל מי שהיה שם ונאלץ לצלם סרטון כזה אומר שחמאס אמרו לו מה לומר. עד כמה אתם מרגישים שזה משהו שאמרו לה? ועד כמה אולי אתם מרגישים שזה משהו שיצא ממנה?
אלי: "אני חושב שאת הרוב אמרו לה. אבל יש משפט אחד שהיא אמרה משהו כמו 'זה גיהינום, אנחנו בעולם מטורף'".
שירה: "'במסע מטורף', אלה מילים של לירי".
אלי: "אלה מילים של לירי, וזה בטוח שלירי אמרה את זה מעומק ליבה. והיא אמרה עוד - 'תחזירו אותנו, אני רק בת תשע עשרה', וזה גם לירי".
קיבלתם שיחות טלפון - ראש הממשלה, הנשיא, שר הביטחון. מה אומרים לכם?
שירה: "אני התחננתי לראש הממשלה. ממש התחננתי ובכיתי - שיחזיר לי את לירי, שיחזיר את לירי הביתה, מגיע לה להיות בבית, היא רק בת תשע עשרה, כמו שהיא אמרה בסרטון. היא צריכה להיות בבית, היא צריכה לחיות את החיים שעוד לפניה, אבל היא צריכה כבר להיות בבית. ואני מתחננת לכולם, אני כל הזמן מתחננת - זה בידיים שלהם. אני ילדתי את לירי, אבל היום היא בידיים שלהם. היא בת ערובה גם של הממשלה שלנו, גם של מדינת ישראל שלא עושה הכול כרגע בשביל להחזיר אותם. ועד שהיא לא תחזור, מבחינתי, במבחן התוצאה, לא עושים הכול".
אלי: "ראש הממשלה אומר שבשלה העת והוא יעשה הכול כדי להחזיר את כל החטופים".
"מבצע? אוי ואבוי, שתחזור רק בעסקה"
אני אשאל אותך בכנות - אתה מאמין שהוא עושה הכול כדי להחזיר את החטופים?
אלי: "עכשיו כן".
שירה: "במבחן התוצאה, לא. כל עוד הם לא בבית, אז במבחן התוצאה אף אחד לא עושה הכול בשביל להחזיר את החטופים. עד שהם לא יהיו פה, אז הם לא עושים הכול".
אלי: "תשמע, אתה יודע, אני אומר שגם הזמן עושה את שלו, זה כבר 15 חודשים. העם רוצה עסקה. הצבא חיסל את סינוואר, חיסל את היכולות של חמאס. אז נשארו טרוריסטים, כן. טרוריסטים יש ויהיו. גם בזמן הזה שאנחנו מדברים נולדו עוד טרוריסטים. מה לעשות?"
אתה אומר שראש הממשלה אמר לך "בשלה העת", מה אתה אמרת לו?
אלי: "שהגיע הזמן להביא את כולם, להתחיל ולא לסיים, עד אחרון החטופים".
ואם יהיה איזה מבצע לחלץ את כל החטופים?
שירה: "ממש לא, אוי ואבוי. הרי אנחנו יודעים באיזה הוראה חמאס יצא לשובים - להרוג את החטופים ברגע שהם מבינים שצה"ל מתקרב. לירי צריכה לחזור בעסקה, לירי וכל החטופים צריכים לחזור בעסקה. רק בעסקה, אחרת? אני לא רוצה להגיד. לחלץ בחילוץ הרואי את הגופות שחולצו אתמול - מבחינתי זה לא לעשות הכול, כי הם היו בחיים, אוקיי? והם לא חזרו בחיים. אז אני מצפה שלירי והחטופים החיים יחזרו בחיים, ואני מצפה שיעשו הכול בשביל גם להחזיר את החללים, ולאו דווקא במבצעים הרואיים שמסכנים את החיילים שנופלים ונהרגים".
הקידוש המרגש - והמסר המפתיע שהתקבל
"אני חייבת לספר שאנחנו כל התקופה הזאת לא חשבנו לעשות ארוחת שישי, לא עשינו קידוש, אני לא הייתי מסוגלת שנה ושלושה חודשים", מוסיפה שירה. "ביום שבת, דרך אגב, היה לגיא יום הולדת 16, ולפני כשבועיים נהרג נתנאל פסח, שהתמונה שלו פה על השולחן. אנחנו שמענו, אנחנו לא מכירים את המשפחה ואנחנו לא הכרנו את נתנאל, אבל שמענו שהמשפחה אימצה את לירי - שכל משפחה מאמצת חטוף והיא שמה כיסא, וכל שישי-שבת בארוחה לירי נמצאת איתם והם מתפללים על לירי".
"אלי נסע לשבעה וישב עם המשפחה, והם ביקשו ממנו שנעשה ארוחת שישי גם עם נתנאל וגם עם לירי בשולחן, והחלטנו שבשישי הזה אנחנו נעשה ארוחה גם לכבוד גיא ליום ההולדת וגם ללירי - ובאמת ישבנו ועשינו ארוחה. היה לי קשה, היה לי מאוד קשה לשבת בשולחן כשאני לא יודעת מה קורה עם לירי, אבל עשינו את זה. ישבנו פה בשולחן ועשינו קידוש והתפללנו, ודיברנו כל המשפחה. זה לא קרה הרבה זמן שישבנו כולם ביחד".
אלי: "15 חודשים שלא ישבנו".
שירה: "ופתאום באותו יום שבת לקבל אות חיים, זה היה וואו. מצד אחד זה היה הדבר הכי משמח בעולם, וביחד עם זה זה נורא קשה".
"לירי תחליט אם להוציא את הסרטון"
למה בעצם החלטתם לא להוציא את הסרטון הזה?
אלי: "קודם כל לשמור על לירי".
שירה: "לירי חוזרת. אני יודעת שלירי חוזרת. והסרטון, ברגע שנאשר אותו לפרסום, הוא יצוץ כל הזמן. והוא יהיה לה תזכורת כל הזמן למה שהיא עברה ואני לא רוצה, אני רוצה לשמור עליה. אני יודעת שיש לה עוד עתיד מזהיר ואני רוצה להגן עליה. אני חושבת שזה שלה ואם היא תחזור והיא תחליט שהיא רוצה להוציא אותו, אז זה שלה. כרגע אני שומרת על לירי".
"אני יודעת שביקשנו שהסרטון לא ייצא, אבל אני כן מצפה מכל מקבלי ההחלטות ומכל מי שיושב בממשלה שיצפה בסרטון. אתמול שמעתי את דודי אמסלם שאמר שהוא לא צפה בסרטון, וכנראה עוד אחרים שנוח להם לא לצפות בסרטון כי לא אישרנו אותו לפרסום. אז נכון שלא אישרנו אותו כי אנחנו שומרים על לירי, אבל מהם הייתי מצפה מאוד שיצפו בו. לפני שהוא הולך לישון בלילה במיטה, שייקח את הסרטון ויצפה בו וידמיין את הבת שלו, גם את הבן שלו, שם יושב במנהרות בחושך. ואז שינסה לישון, נראה אם הוא יישן טוב בלילה".
אלי ושירה, אני מקווה שבקרוב לירי תחזור.
אלי: "היא תחזור".
שירה: "היא חוזרת. היא חוזרת בחיים. היא חוזרת והיא תהיה פה לספר את הסיפור שלה".