נוריה בן-ארצי התחיל לפקוד בחודשי המלחמה הראשונים את כיכר החטופים בתל אביב. כמו ישראלים רבים גם הוא חש את הזעזוע העמוק וההזדהות עם סבלן של המשפחות. אלא שבמקרה הפרטי שלו החיבור היה בכל זאת קצת שונה, קצת יותר עמוק. "מעולם לא פגשתי אנשים שעברו סיפור דומה לשלי. עד שהכרתי את משפחות החטופים", אומר בן-ארצי. "זה החזיר אותי לעבר שלי. לגעגוע, לכאב, לזיכרונות, לחסכים מהילדות שלי ללא אבא".
שם, בספריית בית אריאלה שצמודה לכיכר בתל אביב, ישנו חלל גדול שכבר תשעה חודשים סגור לציבור הרחב. זהו חלל המשפחות, שם קרובי החטופים מוזמנים להעביר בשקט ובפרטיות את השעות הרבות בין ההפגנות והאירועים בכיכר. רק למעטים התאפשר לעבור את הדלת ולהיכנס אל אותו חלל. בן-ארצי הוא אחד מהם.
"החוויות הקשות שלי גיבשו תפישת עולם שלפיה אני חי ובאמצעותה אני מנסה לרכך את הכאב של הבריות ולסייע בהתמודדות עם אתגרים מורכבים", הוא משתף, "אני מצליח להעלות חיוך על פניהם, להפיח תקווה ולחזק ברגעים קשים".
אומנם ההשוואה בעייתית מעיקרה, ובכל זאת גם הוא בעבר נאלץ לחוות את הטלטלה הרגשית ואת חוסר הוודאות שהיא היום מנת חלקם של בני משפחה של 120 איש שנמצאים שם בעזה. שלוש שנים תמימות - מאז שהיה בן 11 ועד גיל 14 - היה אביו חטוף, מנותק לחלוטין מהעולם ונתון למניפולציות רגשיות קשות בדירה קטנה בטבריה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מאז אותו ביקור ראשון שלו בכיכר חזרו ובאו ביקורים רבים נוספים, ובן-ארצי עצמו נעשה למעין מנטור, או יותר נכון חבר לצרה, עבור שלוש משפחות - אלו של עומר נאוטרה, אליה כהן ואלמוג סרוסי. "פעם ראשונה בחיים שבכיתי בהרצאה, זה היה בהרצאה שעשיתי במטה החטופים. נתתי להם המון כוח, כי גם הם לא שמעו סיפור כזה של חטיפה. יש בסיפור שלי תקווה למרות הכאב הרב וזו המטרה שלי - לחזק ולהתחזק".
"הם היו לכאורה חסידיו"
משפחת בן-ארצי היא מהמשפחות הבולטות במושב תלמים בחבל לכיש, במרחק של 7 קילומטר מהגדר. ששון בוכריץ, סבו של נוריה ואבי אביו, ניר, היה עוד בתוניסיה בעל קשרים בתנועה הציונית ושימש פעיל עליה. עם הקמת המדינה עלה ארצה בעצמו והקים את המושב עבור בני האי ג'רבה. אז גם עיברת את השם לבן-ארצי.
הבן ניר שנולד ב-1957 עבד שנים רבות כקבלן עבודות עפר, משלח יד נפוץ במושב: רק בשנות השלושים המאוחרות לחייו החל ניר להתגלות כבעל יכולות "על-טבעיות". כנהג דחפור יוחסה לו, למשל, היכולת לאתר צינורות תת-קרקעיים בטרם החל לחפור.
ניר בן-ארצי נהפך במהרה לרב נחשב. "בתחילת הדרך שלו הוא התחיל לקבל קהל דרך הטלפון. אנשים מחייגים אליו, והוא מייעץ להם", מספר נוריה. "זה מפה לאוזן כי מבינים שיש פה אדם שיש לו יכולות לראות דברים שאחרים לא רואים. זה רץ כמו אש בשדה קוצים ואז הוא הבין שטלפון זה לא מספיק והוא הלך ופתח משרד קטן בחנות של של דוד שלי עמיקם באשקלון. חדרון של שני מטר על שניים".
"גם אז זה רץ מפה לאוזן: בהתחלה אימא שלי הייתה רושמת לו את התורים והוא היה מקבל שלושה אנשים ביום, אחר כך חמישה ואז עשרה וזה גדל והתפתח. והאנשים האלה אמרו לו 'אנחנו רוצים לעבוד אצלך, רוצים ללמוד ממך, אפילו ללמוד שיעורי תורה ביחד'. לאט לאט הקשר ביניהם לבינינו התהדק. אבא סגר את החנות באשקלון ופתח את הישיבה בתלמים ואז עוד מדרשות, בתי כנסת וישיבות ברחבי הארץ וזה צמח וגדל. אימפריה מאוד מאוד גדולה, אבל אבא שלי הוא אדם מאוד פשוט".
הגרעין הראשוני הזה שמתאר נוריה, זה שבעידודו ובתמיכתו פרחה האימפריה ששמה ניר בן-ארצי, הוא זה שממנו צמחה החבורה המצומצמת שמניעה את סיפורנו: שמעון קטורזה, שמואל שוקרון, מיכה פטיטו וצבי ויצמן. ארבעתם, שהיו לכאורה מחסידיו, העתיקו מגוריהם לתלמים והיו במהרה לאנשים הקרובים ביותר לרב, אולי אף קרובים יותר מבני משפחתו, שלאט לאט השתלטו על חייו.
"כל מי שמעורב בסיפור הזה זה אנשים של פעם, תוניסאים ג'רבאים. זה בנאדם שאם תיקח אותו לתל אביב, הוא לא יבין מה אתה רוצה ממנו. אנשים של פעם שחיים את הפשטות שלהם - לא מתעסקים בכסף, לא מתעסקים בכבוד. אנשים שכולם כבר מהיום שאני מכיר אותם אנשים שהם נתינה ושל חסד, והאנשים האלה ראו את הכסף, ועשו קנוניה ביניהם. התחברו ביחד ארבעה שותפים לפשע".
והוא מוסיף ומספר: "ארבעתם עבדו אצל אבא שלי. אחד מהם היה נהג שלו, אחד העוזר שלו, אחד משמש (עוזר אישי לרב - י.כ.) שלו ועוד אחד קובע תורים. זה קרה עשר שנים אחרי שהם בעצם כבר נכנסו למשפחה שלי - עד אז הם לא עשו שום דבר לא תקין. לפני כן הם היו באים לאבא שלי בשבתות וחגים, מבלים ביחד ונוסעים ביחד נגיד לבית מלון בטבריה. אבל מדובר בדברים שנבנו בתהליכים של שנים - התאוריה שלי היא שאחד התחיל לגזול והם פשוט הדביקו זה את זה".
"פגעו בקרובים להם ביותר"
"הם לא פגעו רק בנו. הם בגדו במשפחות שלהם, בקרובים להם ביותר", אומר נוריה. "הם השתמשו בהם ושיחקו בהם כדי לקחת מהם כספים בשם אבא שלי. הם היו באים למשל לאדם מסוים, שיש לו אמון עם הרב, ואומרים לו 'הרב אמר שאם אתה לא תיתן לנו סכום של כסף הבן שלך ימות'".
"זה לא משהו שמתרחש ביום אחד שאבא שלך נעלם. בהתחלה הרב נוסע ללילה אחד ואז נוסע לשני לילות. למה? כי יש לו הרצאה באילת, והוא עושה למען עם ישראל. ואז הוא התחיל את העניין של לטוס לחו"ל. - לונדון לשלושה ימים ואז מסעות לשבוע וחצי לארצות הברית ואז למקסיקו ומשם לבלגיה. אלה דברים שנבנו לאט עם המון זמן שבו הם תכננו את כל האסטרטגיה הזאת. הם פשוט ישבו במשך שנים וכתבו תוכנית איך להתעלל במשפחה שלי. יש איזה 400 דפים של פרוטוקולים שהם כתבו, הם הכינו תוכנית לכל דבר, מה לעשות ואיך".
הוא בן 29, הצעיר בארבעה אחים, ונולד למציאות שבה אביו הוא כבר רב מוכר. "נולדתי למציאות של סבל", הוא אומר. "הם היו כמו אבא בשבילי. אני הייתי מנשק להם את היד, הם לימדו אותי להניח תפילין ואם הייתי הייתי צריך כסף הייתי הולך אליהם. ישנתי בבתים שלהם. כך הם שיחקו לנו בראש". בתקופה ההיא התגורר נוריה בן ה-11 לבד עם אימו, כשאביו עסוק בלהתעופף ברחבי העולם. שלושת אחיו הגדולים בשלב זה כבר מנהלים חיים עצמאיים והיו חשופים פחות למסכת ההתעללות הרגשית שעליה הוא מספר, זו שהחלה עוד זמן רב טרם החטיפה. מטבע הדברים, במוקד עמדו הוא והאם - ששקעה עם הזמן בדיכאון.
"את האחים שלי הוא גידל, אבל לי לא הייתה ילדות. אין אבא בקניון, אין כלום. את אבא שלי הכרתי באמת רק אחרי גיל 25, רק אז הצלחנו להביע רגש וקרבה ושל חיבוק של אהבה. עד שהייתי בן 11 בערך אבא שלי היה מגיע הביתה פעם בכמה חודשים. היו לו מפגשים שבועיים בארצות הברית, שבועיים בלונדון ושבועיים בטבריה. היינו רגילים למציאות שאבא לא נמצא בבית. זה היה תקין, זה היה הנורמלי. מה שאני ידעתי זה שלאבא יש לו ישיבות, שזה כמו בתי מלון. יש לך שם חדרים וטבחים שמבשלים ומגורים. מבחינתנו אבא שלי כל היום מקבל קהל, עוזר לאנשים ומלמד".
"זה דחק אותם לפינה"
"ככל שהם גזלו יותר, ככה הם הבינו שכדי לשלוט בנו עוד יותר הם צריכים להפריד את אבא שלי עוד יותר ואותם אחד מהשני, כדי שהם יוכלו לקחת עוד", הוא מסביר. "כשהייתי בן 11 אבא שלי היה בארצות הברית, הוא קיבל שם קהל, ושם הוא עלה עליהם שהם עשו גזל בשמו. סיפור של מרמה בהיקף של 100 אלף דולר. היה מישהו שבא להתייעץ עם הרב והם השתמשו בשמו כדי לקחת כסף. ארבעתם היו מלווים אותו לכל מקום, ושם בארה"ב הוא ראה את זה בעיניים שלו פעם ראשונה בחיים".
התגלית של האב הובילה לצעד דרמטי: "אבא שלי חזר לארץ ואיך שהם הגיעו לנמל התעופה הם קשרו אותו עם אזיקים בידיים וברגליים, פתחו לו את הצורה במכות ולקחו אותו לטבריה. שם הם שמו אותו שלוש וחצי שנים בדירה עם כיכר לחם ומרגרינה. בלי שירותים, בלי מקלחת. הם הפכו אותו להיות עבד שלהם. הם היו מאלפים אותו, מרעיבים אותו כמה ימים. קודם הם היו מנשקים לו את היד וסוחבים לו את הדברים לכל מקום - כל הזמן היו אומרים 'הרב, הרב, הרב, הרב' אבל ברגע שהוא עלה עליהם ודחק אותם לפינה, הם השתנו בשנייה. הם סיפרו לכולם שהרב בתיקון עם ישראל. זה דבר שהוא נורמלי, לגיטימי. זה לא עכשיו שמחר לוקחים את אבא שלך בבוקר ואתה לא מוצא אותו. אנחנו רגילים כבר 20 שנה קודם שאבא שלי הוא נע ונד בעולם, הולך מפה לשם, נפגש עם אנשים ומקבל קהל",
במהלך תקופת החטיפה, מספר נוריה, התנהלו החיים בתוך מצג שווא מקביל: מצד אחד, הציגו ארבעת החוטפים בפני הרב החטוף והחלש מנטלית עלילה כאילו אשתו נטשה אותו ואף נישאה מחדש וכי ילדיו מתנכרים לו. מהעבר השני, מכיוון שממילא התנהלו החיים במשפחת בן-ארצי עוד טרם החטיפה במציאות שבה האב לא נמצא בבית זמן רב והקשר שלו עם בני המשפחה הקרובה מתקיים בתיווך אותם מקורבים, הם בנו מסכת שלמה של שקרים בכדי לתרץ את היעדר אב המשפחה.
"עוד לפני זה הם היו צועקים עלינו, בועטים בנו, פה ושם סטירה. מכות שהן עדינות. זה היה בינינו, הילדים, לבינם - לא קשור לאבא שלי, וגם לא לאימא. גם על אחותי הבכורה הם הפעילו מניפולציות קשות ואמרו לה שאם היא לא תתלבש צנוע הבן שלה ימות. אחותי התרחקה מהדת לפני ארבע שנים. היום היא כבר בת 47, ויש לה ילדים גדולים ונשואים. לכל האחים נשארו צלקות מאוד גדולות".
"אמר לי שאבא שלי לא יחזור בגללי"
הלחץ הפסיכולוגי שעליו מספר נוריה, ושליווה את חייו וחיי אימו עוד טרם החטיפה, הלך והתעצם אחריה. "הם עבדו איתנו ואיתו בשיטתיות של 'מחר הרב חוזר, מחר הוא חוזר'. הם גם היו עושים דרשות בבית כנסת, בעיקר בשבתות, ומספרים איך הם מתגעגעים לרב ואוהבים את 'הרב שלנו' וכל הזמן הם היו מדברים על 'הרב, הרב, הרב'. ומבחינתנו בשלב הזה הם האנשים הכי טהורים בעולם.כשהתחלנו לשאול שאלות האשימו אותנו בזה שאבא שלנו לא חוזר הביתה בגללנו. בגיל 11 התקשר אליי אחד מהם אמר לי בצעקות 'נוריה אתה פושע. אתה עבריין, ואבא שלך לא יחזור הביתה בגללך, כי אתה עושה עבירות. אתה מבייש אותו והוא צריך לתקן את המידות שלך'. בכולם הם שלטו במניפולציות והכול בשם הדת".
ובאמת, מה כל הסיפור הזה גרם לך לחשוב על כל הנושא הזה של סגידה לרבנים?
"מבחינתי שום דבר. אתה רוצה להיות מחובר לרוחניות, לאלוהים? תאהב את אלוהים ותבין שהוא חבר. הוא רחמן וסלחן, ולא דיקטטור. מי שלוקח את אלוהים ואת הדת והופך אותה לדיקטטורה הוא דיקטטור בעצמו. צריך לכבד רבנים כל אדם ואדם באשר הוא, לא משנה מה המעמד שלו, אבל לא להפוך אותו לאיזה משהו שמעליך".
"האנשים האלו התפללו כל הזמן ושמו תפילין על כל הידיים. אבל עשו דברים כמו שהם עשו. אז מה המדד, אחי? אומרים שיום כיפור זה יום הכי חשוב בשנה. אני לא מאמין בזה. אנשים כל השנה מרשים לעצמם לרמות, לפגוע, לזלזל ולהתגאות על אחרים. ואז מגיע כיפור. ההגדרה לאדם דתי מבחינתי זה לא לשים כיפה, לא להתפלל, או לא לשמור שבת. דתי זה דרך ארץ קדמה לתורה, תיקון המידות ויראת שמיים".
"איפה הבעיות מתחילות? כשאנשים כופים על אחרים את הדרך שלהם. אל תהיה בעל הבית של העולם, כל אחד יש לו את האמת שלו, הדרך שלו ואתה צריך ללמוד לחיות בשלום ואהבה", הוא מצהיר. "למדתי דוגמה אישית מאבא שלי. למה אני סלחתי להורים שלי על מה שעברתי? למה חזרתי להיות בקשר איתם? בגלל דבר אחד. כי הם קיבלו אותי בכל דרך שהלכתי. לא שמרתי כיפור ולא שמרתי שבת. עשיתי את העבירות הכי קשות שבעולם. כאילו לקחתי ספר של עבירות ואמרתי לעצמי 'נוריה, מה לא עשית לאלוהים היום?' אבא שלי אמר 'נוריה, אל תהיה דתי, אל תשמור שבת, תעשה מה שאתה רוצה בחיים שלך, אתה הבן שלי. אני אוהב אותך'. הוא לא ויתר עליי, ובגלל זה אני חזרתי".
"התרגשתי, התגעגעתי, אבל בפנים הייתי מאוד עצוב. אני כבר סחבתי שנתיים אשמה על זה שאומרים לי שאבא שלי לא חוזר הביתה בגללי. אז עשיתי כל השנתיים האלה עד הבר מצווה את כל המצוות שבעולם. הייתי לומד גמרא שש שעות ביום כדי לתקן את העבירות שלי. ואחר כך כששחזרתי עם השנים מה אני עושה לא בסדר, איזו עבירה, הבנתי שהעבירה היחידה שעשיתי כל השנים זה לרוץ במגרש כדורגל בלי כיפה. אבל זה לא משנה כי כשאין לך עם מי להתייעץ ואתה חסר ביטחון ומאשימים אותך כל הזמן, אז אתה מקבל את כל האחריות עליך.ברגע שמאשימים אותך בזה שאבא שלך לא חוזר הביתה בגללך, אין לך גם עם מי להתייעץ. וגם אימא שלי נכנסה לדיכאון כי הם זייפו תעודות גירושים ונישואים ואמרו לה שאבא שלי התחתן עם מישהי אחרת בטבריה. במקביל, גם אמרו לאבא שלי שאימא נשואה למישהו אחר בתלמים".
"סיכמו שהוא חוזר משוגע או מת"
במהלך התקופה בת שלוש השנים שבהן נעלם בן-ארצי האב מעיני הציבור, העבירו אותו ארבעת החוטפים מדי כמה חודשים מדירה לדירה בבניינים כמעט נטושים בשכונות מצוקה בטבריה. הוא נותר בדירות בבגדים מינימליים ואוכל בצמצום רב. בכדי להתחמם בחורף, חרף הלבוש המינימלי, היה רץ מסביב בתוך הדירה בכדי להתחמם. הדירות עצמן היו מרושתות מצלמות מעקב: לשכנים סיפרו שבדירה מתגורר נרקומן בגמילה. כל זה הצליח להם כאמור מעל לשלוש שנים. עד ליום שבו בזכות שכנה סקרנית אחת נפתחה בפני ניר בן-ארצי הדרך חזרה לחייו הקודמים.
"הם סיכמו ביניהם שלתלמים הוא חוזר משוגע או מת", אומר נוריה. "בשנה השלישית של הכליאה הם העבירו אותו לבניין אחר, שהבניין המקביל אליו היה חשוף אל החלון. אישה מבוגרת בת יותר משמונים שגרה שם הייתה שומעת אותו כל הזמן בוכה ומתפלל. היא הייתה רואה אותו מהחריצים של הסורגים. ואז יום אחד היא יצרה איתו קשר ואמרה לו 'עם כל זה שאתה אומנם נרקומן בגמילה, אבל אין לך משפחה? אף אחד לא בא לבקר אותך?' הוא התלהב שמישהו מתייחס אליו בכלל ואז הוא ביקש ממנה שתתקשר לדוד שלי, חי".
את דבר המפגש בין הרב החטוף לשכנה גילו החוטפים בדיעבד בזכות המצלמות ואמצעי ההאזנה שהתקינו בדירה. הם העבירו את הרב לדירה אחרת בעיר, ובינתיים הדוד שיתף בסוד רק את ניקול, בתו הבכורה של בן-ארצי. שניהם החליטו יחד עם בעלה של ניקול - גיסו של נוריה - לחפש את הרב בטבריה והגיעו אליו לבסוף אל דירת המסתור ושם ניקול התאחדה עם אביה לראשונה.
"אבא שלי קלט את אחותי שהתחילה לבכות וניסתה לתקשר איתו, לדבר איתו. אבל הוא נבהל. למה הוא נבהל? כי כמה שעות קודם הם היו אצלו, האנשים האלה, ואיימו עליו עוד יותר. אז אבא שלי פשוט לא דיבר מילה עם אחותי. אחותי מספרת שהוא השפיל את ראשו ורק סימן להם בידיים שיילכו. הם היו שם והתחננו שהוא בכלל יסכים לדבר איתם".
"ניקול ובעלה הגיעו לתלמים, ישבו עם ארבעתם (החוטפים, י.כ.) וסיפרו 'היינו עכשיו בטבריה, ראינו את אבא בדירה בשכונת מצוקה, הוא מפוחד. מה קרה לו?' בהתחלה הם אמרו את מה שאמרו תמיד, שהרב בתיקון על עם ישראל. אבל הם התחילו להישבר כשגיסי התערב ואמר להם 'חבר'ה משהו פה לא תקין'. היינו צריכים את גיסי שבא מבחוץ, שלא היה קשור לקהילה ולמושב, כדי שיתעמת איתם, שבכלל יעז לדבר איתם. עד אז הם היו בתלמים דיקטטורים. עד היום אנשים שעבדו בעמותה של אבא שרוטים מהעבודה איתם".
זו הייתה למעשה הפעם הראשונה, אחרי למעלה מעשור, שמישהו מסביבתו של בן-ארצי התעמת עם אותם ארבעה ועם דרכי הפעולה שלהם. החומה התחילה להיסדק. כשהגיס כבר איים לפנות למשטרה הם נעתרו להשיב את בן-ארצי חזרה מטבריה אל המושב ואל משפחתו, כדי שימשיך לכאורה את התיקון שלו בתלמים, אך גם בשלב הזה מסכת העמדת הפנים נמשכה.
"אז הם הוציאו את נשק יום הדין שלהם. וזה היה להגיד שלאבא שלי יש הפרעות מיניות והוא התחתן עם מישהי אחרת בטבריה, לכן הם עוזרים לו לעשות זיכוך הנפש. בעולם החרדי-דתי יש עניין של הסתרה: שלא יידעו, שקט, אסור אסור ואסור. על הגיס שלי זה לא עשה רושם. הוא אמר להם שאם בתוך שבוע הרב לא חוזר הביתה, הוא הולך למשטרה. בתוך שלושה ימים קיבלנו מכתבים אישיים - כל אחד במשפחה - מכתבים יפים כאלה. ושם נכתב שהרב סיים את התיקון על עם ישראל והוא חוזר הביתה".
"חזר ובמשך שנה לא דיבר מילה"
האב חזר, אך הכול היה שונה: "במשך שנה הוא לא דיבר מילה. לא על החטיפה, לא על הכליאה. שום דבר, הם גם באו על בסיס יום-יומי לסחוט אותו. בכל יום הם היו באים אלינו הביתה בבוקר, פותחים את הדלתות של הבית, נוגעים לנו בסירים ויושבים לאבא על השולחן - הכול כדי להראות 'הלו, אנחנו פה'. בשנה הזאת הוא בעצם מבין שהם עבדו עליו, שאנחנו לא עבריינים כמו שמכרו לו, אלא שאנחנו מסכנים ושאימא שלי לא התחתנה עם מישהו אחר. רק אחרי שנה שהוא התחזק גם מבחינה נפשית ומבחינה פיזית, בפורים אחרי שנה הוא איחד את כל המשפחה ואת כל החברים הקרובים וסיפר שחטפו אותו. כלאו אותו, התעללו בו ועשו את כל הדברים האלה. ואז באותו רגע נוצר פיצוץ אדיר והכול נהיה הרבה יותר ברור".
באיזה שלב של חייך אתה מבין שגדלת במציאות מאוד לא נורמלית?
"רק בפיצוץ. רק בגיל 17".
אביו שב לחייו של נוריה היישר לגיל ההתבגרות הסוער. עוד קודם לכן, בשל הקושי שנקלעה אליו המשפחה, נשלח לפנימייה: בתקופה שסמוך לחזרת אביו הביתה כמעט ולא למד. הוא ניסה להתקרב מחדש למשפחה שהלכה והתאחדה שוב. אבל הוא, שכבר יצא מהבית והתרחק, התקשה להכיל את הגילוי. ואז, בגיל 17, התנתק לחלוטין ממשפחתו וגם מהדת.
"עברתי למרכז, גרתי אצל כל מיני חברים, היו מערכות יחסים וכל מיני דברים, כל דבר שרק היה יכול לגרום לי טיפה להתנתק מהמציאות של המשבר והסבל", מספר נוריה. "הייתי מחכה שרק יגיע שבת כדי לחלל אותה. ביום כיפור הייתי לוקח סיגרים ופסטלים ומטגן ושמח, הכי שמח, 'דווקא', להחזיר לאלוהים על מה שעברתי. כל זה עד שהגעתי כבר למצב של חוסר אונים, הרגשתי כבר את השיגעון בחיים שלי. בערך בגיל 25-24 הגעתי למצב של בין השפיות לשיגעון. ממש שכבתי על הרצפה והתחלתי לדמיין דברים מאוד קשים, מזעזעים. אבל בחרתי בחיים, בחרתי לסלוח ולשקם את חיי".
גם בקרב שאר בני המשפחה, השיבה הביתה של הרב לא הייתה בהכרח גם חזרה מהירה לחיים תקינים. אימו של נוריה, איריס, שתתה כמות של חומר הדברה ואושפזה תקופה ארוכה. עד היום היא מתקשה לתפקד בעקבות אותו נסיון התאבדות שכשל - כשבמקביל ההליך הפלילי שמתחיל מעמיס על המשפחה עוד יותר ומצריך אותה לשוב ולדוש באותה טראומה שרק עכשיו הם סוף סוף מתחילים לצאת ממנה.
"הגיעו איתם להסדר טיעון"
"אבא שלי היה במצב שכל פעם שהוא היה חוזר מדיון, או עימות איתם. הוא היה חוזר אחורה בצורה מאוד קשה. עו"ד ששי גז (שייצג את משפחת בן-ארצי - י.כ.), אדם קצת מנוסה, הבין את המצב. במקום 4-3 שנים של דיונים עדיף שייקחו אחריות על מעשיהם, וזה הדבר החשוב ביותר. אבא השתוקק להתחיל כבר את החיים שלו חזרה. אז הגיעו איתם להסדר טיעון, ומעל הכול הם קיבלו אות קין על המצח. ברגע שהם הודו בהכול, המשפחות שלהם, הילדים שלהם, הנכדים שלהם - כולם עזבו אותם. המשפחות גם באו לבקש סליחה, קיבלנו אותם".
אך לא היה בכך די: "אני איבדתי אמון בהורים שלי, לגמרי. האשמתי אותם בהכול. האשמתי את אלוהים, והאשמתי את האנשים האלה. נפגעתי מהאנשים הכי קרובים אליי. ואז אתה כבר לא סומך על בני אדם. אני רק הכרתי עולם של אלימות, של צעקות. אז ברחתי - מהדת ומההורים".
לפני כשנה, במסגרת הפיוס עם הוריו, הוא אף שב והתגורר בתלמים, מרחק קצר מאוד מבית המשפחה והשתלב בפעילות העמותה שמנהלת את ענייניו של הרב. בשנים האחרונות החל גם ללמוד באוניברסיטת בר-אילן קורסים בפסיכולוגיה וטכניקות טיפוליות נוספות, במטרה לרתום את ניסיון החיים הקשה שצבר למי שעולמו קורס עליו, כפי שהוא עושה כמה חודשים עם משפחות החטופים.
ומה מצבו של אביך היום?
"מצבו מדהים. אבא הכי שמח שבעולם, הכי אוהב שבעולם, הכי נעים שבעולם, כל המחסומים ירדו ואומנם לקח הרבה זמן אבל היום זה שם. והיום הוא אפילו יותר חזק, יש לו יותר כוח בעשייה שלו, בעבודה, בחיים. זה נתן לו בוסט אדיר. הוא מקבל קהל שיעורים וברכות 24 שעות ביממה. לא מעניין אותו שום דבר אחר".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv