בלילה שבין שבת לראשון, בשעה 4:30 לפנות בוקר, ניתן האות. כמאה מטוסי קרב ישראליים המריאו לשמי לבנון. בתוך דקות ספורות הותקפו בו-זמנית למעלה מ-250 מטרות של חיזבאללה ברחבי דרום לבנון. ההתקפה המתוזמנת היטב כוונה למשגרי רקטות, כטב"מים ומחסני נשק המכילים טילים לטווחים שונים. על פי הודעת צה"ל, כ-6,000 פריטי אמל"ח הושמדו במבצע.
התקיפה הנרחבת נועדה לסכל מתקפה מתוכננת של חיזבאללה, שהתכוון לשגר מאות רקטות לתחומי ישראל לאות נקמה על חיסול רמטכ"ל הארגון פואד שוכר (אל-חאג' מוחסן) שלושה שבועות קודם לכן. אלא שמבעד לאיום המיידי חשפה מכת המנע של חיל האוויר טפח ממרוץ ההתחמשות המואץ של ארגון הטרור השיעי – מרוץ שבמרכזו עומד ארסנל הטילים והרקטות האדיר שצבר הארגון בחסות 17 שנות השקט היחסי בגבול הצפון.
"חיזבאללה הוא השחקן התת-מדינתי החמוש ביותר בעולם", קובעת אורנה מזרחי, לשעבר בכירה במטה לביטחון לאומי וכיום חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "ארסנל הנשק שלו גדול פי עשרה ממה שהיה ברשותו במלחמת לבנון השנייה. יש לו מאגר גדול ומגוון של רקטות ארטילריות 'טיפשות', בשילוב טילים בליסטיים, טילים נגד מטוסים, טילים נגד טנקים וטילים נגד ספינות".
מטח של איומים
במלחמת לבנון השנייה שיגר חיזבאללה לשטח ישראל כ-200 רקטות מדי יום. במלחמה כוללת הוא מתכנן לשגר אלפים. אמצעי התקיפה שלו מרשימים ביותר ומציבים אתגר לפני מערכת הביטחון. מדובר בכמות אדירה של 150–200 אלף רקטות, פצמ"רים וטילים, מאות מהם בעלי דיוק גבוה ויכולת הרס רב. בזמן מלחמה יחייב הדבר את ישראל להסיט את מערכות ההגנה שלה לשמירה ממוקדת על תשתיות אזרחיות וצבאיות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לפי הערכות המכון, לחיזבאללה 40 אלף רקטות גראד לטווח קצר, 80 אלף רקטות פג'ר 3 ו-5, ח'ייבר או ראאד לטווח בינוני-ארוך, וכ-30 אלף רקטות רקטות זלזאל או פאתח 110 לטווחים ארוכים, שעלולים לפגוע בכל נקודה בישראל. הארגון גם קיבל מסוריה מספר מצומצם של טילי סקאד C ו-D לטווח של 700 ק"מ.
"כמה מאות מטילי הפאתח 110, הנושאים כ-500 ק"ג חומר נפץ, מצוידים במנגנוני ניווט מדויקים מבוססי GPS והם בעלי פוטנציאל דיוק והרס ניכר", מתאר ד"ר יהושע קליסקי, חוקר בכיר במכון.
אך הארסנל של חיזבאללה לא מסתכם בזה. ארגון הטרור מצויד גם בטילי חוף–ים איכותיים (C802) תוצרת סין וביאחונט תוצרת רוסיה, לצד טילי נ"ט מתוחכמים ומשופרים מסוג קורנט. ארגון הטרור פיתח גם יכולות לשגר פצמ"רים וברשותו מערכות נ"מ כבדות מסוג SA-17 ו-SA-22 המסוגלות לפגוע בכטב"מים ובמסוקים.
חיזבאללה מחזיק ברקטות בורכאן לטווח קצר, הנושאות ראש קרב אדיר ממדים. אלה מוגדרות רע"מים (רקטות עתירות משקל) ויכולות לשאת עד חצי טונה של חומר נפץ.
מיוצר בסוריה, מפותח באיראן
לצד הרקטות, טילי הנ"ט וארסנל הכלים הנוספים שברשותו, חיזבאללה השקיע בשני העשורים האחרונים גם בפיתוח מערך אווירי משלו המבוסס על כלי טיס בלתי מאוישים, חלקם איראניים וחלקם מייצור מקומי. במלחמה הנוכחית הפכו הכטב"מים לנשק התקיפה המרכזי של ארגון הטרור, והם גורמים להרוגים, פצועים, נזק כבד ולא מעט כאב ראש למערכת הביטחון.
חיזבאללה משגר כטב"מים לתחומי המדינה כמעט על בסיס יומי, מתוך הבנה שיש להם יכולת גבוהה יותר להתחמק ממערכות ההגנה האווירית (הגנ"א). הכטב"מים קשים יותר ליירוט ממגוון סיבות, ובהן ממדיהם הקטנים, נתיב הטיסה שלהם והמרחק מפני הקרקע. פעמים רבות הם משוגרים ממרחבים סמוכים מאוד לגבול, מה שמקצר את זמן התגובה שיש למערכות ההגנה האווירית של ישראל ליירטם.
לא בכדי רוב הרקטות מתוכנית הנקמה של חיזבאללה יועדו לצפון הארץ, בעוד הכטב"מים יועדו ליעדים אסטרטגיים במרכז. "הארגון הזה בחר לפעול בשני מאמצים מקבילים", מסביר טל בארי, ראש מחלקת המחקר של מכון עלמא לחקר אתגרי הביטחון בצפון. "המאמץ הראשון היה מאמץ הסחה, שבו הם ירו מאות רקטות – ולא אלפים – לעבר צפון הארץ. במקביל המאמץ המרכזי היה ניסיון לפגוע במטרות במרכז הארץ. מה שמפתיע הוא שהם בחרו להשתמש בכטב"מים ולא בטילים מדויקים למטרה הזאת".
אותם טילים מדויקים, שיכלו לספק את התגובה ה"מושלמת", הם חלק מהמערך האסטרטגי הרגיש של חיזבאללה. "זו בחירה אסטרטגית מעניינת, שמראה שהם מנסים לשמור על הנשק היקר והמדויק שלהם למקרה של הסלמה משמעותית יותר", סבור בארי. "להערכתנו, המערך הזה פרוס במזרח הבקאע, ממזרח לבעלבכ, או בביירות. שימוש בו היה מסכן את חשיפתו ומזמין תגובה ישראלית חריפה, מה שיכול היה לדרדר למלחמה. לכן הם החליטו להשתמש בנשק מדויק אומנם, אבל לא בטילים. הם בחרו שלא להעלות את הרף לנשק חדש שלא שימש אותם עד היום".
קליסקי מציע הסבר אחר לגמרי לבחירה של חיזבאללה שלא להשתמש בטילים מדויקים. "להערכתי האישית", הוא אומר, "הסיבה היא שהם ידעו שהנזק שייגרם למטרות הטילים המדויקים שלהם יהיה נזק שולי, אם בכלל. אני מעריך שהנזק היחיד שהיה נגרם מזה הוא משברי כיפת ברזל או שברי המיירטים של מערכת חץ. מערכות ההגנה האווירית יודעות להתמודד הכי טוב דווקא עם טילים ארוכי טווח. חץ 2, חץ 3 וקלע דוד מיועדות בדיוק לרקטות האלה".
לדברי מזרחי, ארגון הטרור הלבנוני השיג בסך הכול את מטרותיו, אם כי לא במלואן. "חיזבאללה רצה ליצור מתקפה חריגה אבל מצומצמת, שלא תפגע יותר מדי ושישראל תוכל להכיל אותה. יכול להיות שהוא התכוון שהפגיעה תהיה קצת יותר קשה, אבל הוא לא רצה להוביל להידרדרות של ממש".
אומנם חיזבאללה היה מוכן למתוח את גבולות הסיכון מבחינתו, אלא שכלל לא בטוח שהוא התאמץ להסתיר את כוונותיו. "הוא כנראה לא הסתיר יותר מדי את המועד", אומרת מזרחי, "עובדה שבהרבה מקומות ידעו מראש שזה הולך לקרות וגם צה"ל הבין שזה הולך לקרות". לדבריה, "יש לארגון שורה ארוכה של שיקולים שמשפיעים עליו והוא לא גורם מתאבד. הוא מפחד מתגובה שתפגע בו קשות ולא רוצה שלבנון תסבול פגיעות קשה בשל לחץ פנימי. בנוסף, איראן לא רוצה במלחמה אזורית והאמריקנים מפעילים לחץ באזור".
"הם לא יעזו להשתמש בזה"
איום הטילים המדויקים של חיזבאללה נולד אחרי ההתעצמות המואצת בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה. ארגון הטרור השיעי הגיע לידי מסקנה שהוא נמצא ברוויה מבחינת כמות הטילים, והחל לרכז מאמץ במה שכונה "פרויקט הדיוק" – הניסיון להפוך חלק מהרקטות ה"טיפשות" לטילים מונחים מדויקים. "הם מנסים להפוך את הנשק מ'סטטיסטי' לאמצעי שמאפשר לפגוע ישירות במטרות אסטרטגיות – מפקדות, בסיסים, תחנות כוח וריכוזי כוחות", מסביר קליסקי.
בראשית הדרך עוד פעל חיזבאללה בניסיונות להבריח טילים מדויקים בשלמותם מאיראן דרך סוריה ללבנון, אך רבות מפעולות אלו סוכלו. בשלב הבא השתנה דפוס הפעולה מהברחות טילים מדויקים להסבת רקטות לטילים מדויקים במרכז סרס (CERS) למחקר מדעי בסוריה. ישראל זיהתה את התהליך ותקפה על פי פרסומים זרים עשרות פעמים מתקנים שונים של המרכז. לכן החליט חיזבאללה להבריח את רכיבי הדיוק לתחומי לבנון ושם להרכיב אותם על טילים לא-מדויקים, שכבר נמצאים ברשותו.
"גם היום הרבה רכיבי נשק מיוצרים באיראן עצמה ומועברים בחלקים או בשלמותם, תלוי באופרציה ובאפשרויות שלהם, לחיזבאללה", מציין בארי, "אבל הם בפירוש חסכו לעצמם הרבה מאוד לוגיסטיקה ואופרציה בכך שהם עושים את זה בסוריה עצמה, על בסיס תשתיות התעשייה הצבאית הסורית של אותו מכון. כשאתה מעביר נשק מאיראן במרחק של 1,800 קילומטר, אתה חושף את עצמך לתקיפות אפשריות".
פעמיים בשנים האחרונות נחשפו בפומבי אתרים לדיוק טילים של חיזבאללה בלבנון, על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו: הראשונה בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם ב-2018, שבו חשף שלושה אתרים; והשנייה – בנאום מוקלט לעצרת האו"ם ב-2020, שבו חשף מתקנים נוספים, לרבות מחסני רקטות בלב שכונה אזרחית בביירות.
"טילים קצרי טווח במשקלים לא גדולים אתה יכול להעמיס על טנדר או על משאית, להחביא אותם בחצר בית ולירות במטחים", מסביר קליסקי. "טילים ארוכי טווח הם כבר סיפור אחר לגמרי. פג'ר למשל שוקל כמה טונות טובות וקשה לתפעול. לכן חלק גדול מתושבי הדאחיה נמלטו מבתיהם, כי הם יושבים על חבית חומר נפץ וישנים ליד נמר רדום שנקרא מפקדות חיזבאללה".
בניגוד לדעה הרווחת, קליסקי מסרב להתרגש מאיום הטילים המדויקים. לטענתו, מערכות ההגנה המתקדמות של ישראל, כמו חץ וקלע דוד, מסוגלות לספק מענה הולם לאיום זה. האיום האמיתי, לדעתו, טמון דווקא ברקטות הכבדות קצרות הטווח. "פרדוקסלית, דווקא הפשטות שלהן אלה היא שהופכת אותן לכלי הרג יעיל במיוחד. הן זולות יחסית לייצור, קלות לתפעול וכמעט בלתי ניתנות ליירוט בגלל הטווח הקצר שלהן".
החוקר הבכיר מעריך גם כי הסבירות שחיזבאללה ישתמש בטילים מדויקים שלא במסגרת מלחמה כוללת שואפת לאפס: "הם יודעים בדיוק מה המשוואה והם לא יעזו. חוץ מדברי הרהב שלהם, הם לא יעזו לעשות את זה כי הם יודעים מה הם יקבלו בתגובה. אני בכלל לא מוטרד מהדבר הזה".
בינתיים חיזבאללה שומר בקנאות על המידע בנוגע לארסנל שלו ומשאיר למומחים להעריך את יכולותיו. רוב המידע הפומבי בנושא מגיע מהצהרות הארגון ומנהיגו חסן נסראללה, שטוען שאנשיו השתמשו רק ב"חלק קטן מהנשק שלנו" במתקפות מאז 8 באוקטובר. "אם אתה מחפש להבין אילו טילים יש לו, אתה יכול לצפות במצעדים שהחות'ים מקפידים לעשות לאור היום כל הזמן, לראות איזה נשק יש להם ולהבין איזה נשק הגיע לחיזבאללה עוד לפניהם", אומר בארי. "יכול להיות שאת חלק מהנשק האיראני הוא לא חשף בפומבי, אבל הנחת העבודה היא שהוא בידיו".
"המפלצת גדלה והתעצמה"
מערכת הביטחון הישראלית השקיעה לאורך השנים מאמץ רב במניעת הצטיידות חיזבאללה בטילים וברקטות מדויקים, אך נמנעה מלגבש לעצמה קווים אדומים ברורים בכל הקשור למיזם הדיוק שלו – אף שמדובר באיום קונבנציונלי (מוסכמי) שעלול להגיע לממדים חסרי תקדים. התוצאה ידועה: ארגון הטרור השיעי האיץ את התעצמותו וישראל לא יצאה למתקפת מנע כדי לשלול את היכולת מידיו.
"אין לי ספק שהאפשרות נשקלה והייתה אחת מהאופציות שנבחנו", אומרת מזרחי. "בכל פעם החליטו לשים אותה בצד ולחכות לראות מה קורה מתוך תחושה שאנחנו יכולים להתמודד עם זה, שעדיף השקט, שצריך להימנע ממלחמה רחבה וכדי שהאשמה לא תוטל על ישראל. המוטיבציה להפר את השקט באופן יזום הייתה נמוכה מאוד".
בדיעבד, מודה מזרחי, ההחלטה הזו אפשרה ל"מפלצת" – כפי שהיא מכנה את הארסנל של חיזבאללה – לגדול ולהתעצם ללא הפרעה. "אני תמכתי לפני 7 באוקטובר ברעיון של פעולה נגד הטילים המדויקים, אבל החשש היה שזה יוביל להידרדרות למלחמה רחבה. זו הייתה תפיסה שלא יוצאים למלחמות כשיש ברירה. עושים רק מלחמות של אין ברירה ומתקפת פתע רק על יעדים שהם בלתי קונבנציונליים".
מכת המנע בתחילת השבוע, והיירוטים בעקבותיה, שיבשו וסיכלו את רוב יכולת השיגור שהקצה חיזבאללה למבצע. אך האם לארגון השיעי נגרם נזק אמיתי בתקיפות? לפי מכון עלמא, התקיפה כוונה למטרות בקרבת 27 כפרים בדרום לבנון, הן מדרום לליטני והן מצפון לאותו נהר. באזור זה פרוסים רקטות וטילים המסוגלים להגיע לטווח של עד 200 ק"מ, חלקם ממוקמים באזורים פתוחים ואחרים מוסתרים בתת-הקרקע או מוסווים בצמחייה. המכון גם מצביע על קיומה של תשתית תת-קרקע נרחבת של מנהרות אסטרטגיות מדרום לג'זין, אזור שסמוך לו בוצעו חלק מהתקיפות.
"ישראל תקפה בעיקר מדרום לליטני, ברצועת ההגנה הראשונה", מתאר בארי. "באזורים האלה עיקר המערך הרקטי הוא לטווח קצר. מצפון לנהר כבר יש אופציה לזלזאלים, וגם שם פגעו. לכן הפגיעה הייתה ברקטות ובטילים שהם כנראה בטווח של עד 200 ק"מ. במקרה הטוב פגעו באלפים בודדים של רקטות וטילים מתוך 65 אלף. זה עדיין לא כל המערך".
ואכן, בצה"ל מדברים על פעולת שיבוש מוגבלת מול איום ספציפי של חיזבאללה. לכן לא ראינו כאן תקיפות בעומק לבנון אלא רק במרחב הדרום. זו הייתה פעולה נרחבת, בעזרת מודיעין מדויק שאפשר פגיעות ממוקדות, אבל כזו שלא מתוכננת להביא לידי הסלמה. היא אפשרה לישראל ולחיזבאללה להרגיע את הרוחות ולחזור ל"שגרת הלחימה", אבל השאירה את ישראל עם איום אסטרטגי שלא טופל במשך שנים – ועם קו אדום שדהה עד מאוד.
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.