"אני רואה את עומר מול העיניים שלי כל יום, כל היום. הוא גם הוא נותן לי סימנים, פתאום אני רואה פרפר", מספרת אורנה דץ, ובעלה לשעבר משה מוסיף: "אני עוד מחזיק אותו".
אתה מדבר איתו?
משה: "כן, לפעמים כן".
אורנה: "בטח שכן. אני מבקשת ממנו בקשות. אתה לא מבקש ממנו? אני כל הזמן מבקשת ממנו".
משה: "לא. אני רק מתגעגע, אז אני אומר".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ארבעה חודשים אחרי שנפלו עליהם השמיים, כשבנם עומר מת מהתקף אפילפסיה בגיל שלושים, אחד הדברים היחידים שהצליחו להוציא את אורנה ומשה דץ מבתיהם היה ההכנות למופע לזכרו.
"אתה בליבי, אתה הילד שילדתי מאהבה, באהבה / חלמתי לגדל אותך בעולם של שלווה / קיוויתי שתמיד אחסוך ממך דמעה / אתה בליבי, אתה הפרח שמחייך לי בנשמה / אתה זורם בתוך דמי ובכל נשימה / על אור עיניי שמור אלוהים, על ילדיי אשר פורחים / שמור לי אותם, שמור עליהם / כי מה הם חיי בלעדיהם"
"אתה בליבי", אורנה ומשה דץ, מילים: סמדר שיר
"הוא היחיד שהצליח לאחד בינינו"
מאחורי הקלעים בחזרות אומר משה: "אתמול היה לי יום רע. הסתגרתי בבית כל היום. לא יכולתי, כי ידעתי שזה יהיה יום קשה היום - אבל דווקא קמתי כאילו עם כוחות". ואורנה מספרת: "אני מרגישה שכל הזמן עומר פה, עומר איתנו כאילו, כל הזמן הוא אומר 'תעשו את זה, תמשיכו'. הוא היחיד שהצליח לאחד בינינו, המוות שלו, ואני יודעת שזה מה שהוא הכי רצה - הוא הכי שמח לראות אותנו מופיעים ביחד, שרים ביחד".
למה זה כל כך ריגש אותו?
אורנה: "כי אני חושבת שכל ילד להורים גרושים, כשהוא רואה את ההורים שלו ביחד, לא משנה באיזה סיטואציה, זה עושה לו משהו. במיוחד כשאנחנו מופיעים ביחד, שזו העבודה שלנו, אז זה מרגש אותו. עומר היה ילד מאוד רגיש".
"תיקח מה שתיקח / הרבה מזה תשכח / תזכור שילדותך היא לא לנצח / יגיע זמן אחר / תגדל ותתבגר /תזכור שילדותך היא לא לנצח
"מראה של ילד", אורנה ומשה דץ, מילים: חמוטל בן זאב
"כשהקלטנו את השיר הזה, עומר היה בן חודש, קטן, ולא הצלחתי לשיר אותו באולפן", נזכרת אורנה, "לא יכולתי, כי...", ומשה מדגיש: "הורמונים, ילד ראשון, בכור". אורנה מציינת: "אימא, זה פשוט משהו - כשנולד ילד, אז כאימא, זה ישר מציף אותי בדמעות. ולחשוב שאנחנו נשיר אותו 30 שנה אחרי במופע שלנו, כשהוא לא פה... כשהפחד הכי גדול שלנו כהורים, כאימא, זה שיקרה משהו לילדים שלנו, אין פחד יותר גדול מזה. וכשהוא מתממש, אז זה השבר הכי גדול שיש. הכי גדול".
"עומר ייתן לי את הכוח לשיר"
כשעומר נולד, הדצים היו הצמד הכי מצליח בישראל. המופע המשותף שייערך ב-20 באוגוסט בהיכל התרבות בתל אביב מחזיר אותם אחורה במנהרת הזמן אל ימים טובים יותר. "אלה חיים אחרים", אומר משה כשהוא מביט בתמונות. "אני אגיד לך את האמת - כשבת הזוג שלך היא כל כך פרזנטטיבית, בשבילי זה איכשהו שתמיד אני מסתתר - מאחורה, מהצד". ואורנה מביטה ומעירה: "זה האלבום הראשון. זה לפני 40 שנה? לבשתי ג'ינס וטי שרט. 40 שנה אחרי, אני עדיין עם ג'ינס וטי שרט. זה נחמד. כנראה שיש משהו בגנים התימנים שעוזר, נכון משה?", והוא ממהר להסכים: "כן".
"לא שרנו ביחד 16 שנה", היא אומרת לפני שעוד הייתה חזרה, "רק בחרנו טונים כי אנחנו לא מה שהיינו בגיל 20, אנחנו בני 60. אבל אנחנו עדיין..." ומשה מתערב: "אני באותו טון, היא סתם אומרת. אני באותו טון. ירדתי טון בגוף, אבל בשירה אותו דבר", ואורנה מגיבה בחיוך: "אני קצת ירדתי באיזה טון". אחר כך היא מוסיפה בכנות: "הפעם הראשונה שאני אשיר זה במופע המשותף שלנו ויהיה לי קשה אבל הקהל, או במיוחד עומר, ייתן לי את הכוח, ייתן לנו את הכוח לעשות את זה כי אני רואה אותו מול העיניים שלי".
מאז שאורנה ומשה זוכרים אותו הולך, עומר כבר התחיל להופיע. אורנה משחזרת: "מוזיקה ושירה היו החיים שלו מהיום שהוא נולד - אני זוכרת שהיינו מסתכלים אחד על השני, אני ודץ, והיינו אומרים 'וואו, אכלנו אותה, הילד, זה מה שהוא רוצה לעשות. הוא רוצה להיות זמר, הוא רוצה להיות שחקן. איך יכול להיות? איך נוציא אותו מזה?'". ומשה מזכיר: "הוא היה מכריח אותנו להצטלם לטיף וטף. הוא היה בוחר, כשאני הייתי מלחין הוא היה בוחר את השירים שלו".
"ראית את הפחד בעיניים של עומר"
יועד, הבן הצעיר, 26, הוא יוצר סרטונים מצליח ובניגוד לעומר, הוא תמיד אהב את אחורי הקלעים. "עומר הוא היה האלוף בלהגיד 'אני עומר', וככה הוא הציג את עצמו תמיד וככה הוא הציג את עצמו גם בכוכב הבא". והאב משה מוסיף: "הוא מצידו אחרי התוכנית הראשונה המסך עלה, 'קיבלתי הכרה למרות שאתם יודעים שאני עומר דץ' ומצידו זה היה מספיק - זו דרך אגב הייתה בעיה שלו מאוד גדולה, לקבל את ההכרה".
אחרי הכוכב הבא, עומר שיחק קצת בהצגות בהבימה ואז הגיעה הקורונה שהשביתה הכול. יום אחד לפני שלוש שנים אורנה ועומר היו בבית, ואז זה קרה בפעם הראשונה. "היינו ביחד, הוא ניגן על גיטרה, אני הסתכלתי בטלפון ואני שואלת אותו משהו והוא לא עונה לי. ואני מסתכלת ואני רואה ש... חשבתי שהוא מת. ואז גילו שלילד יש אפילפסיה".
אפילפסיה היא מחלה נוירולוגית-כרונית שאובחנה אצל עומר בגיל 27. המחלה יכולה להופיע בכל גיל והיא באה לידי ביטוי בהתקפים שגורמים לפרכוסים. לדברי משה, "הפחד שלנו היה שיום אחד זה יקרה, וזה קרה לו כמה פעמים במקומות ציבוריים: עמד בתור למרשמים, קיבל התקפה אפילפטית ואמבולנס לקח אותו". ואורנה מספרת: "בכל פעם שזה היה קורה, זה היה גורם לו להסתגר יותר או לפחד יותר, כי אתה לא יודע מתי זה יקרה לך". ומשה אומר: "ראית את הפחד בעיניים שלו, של 'וואי, עם מה אני הולך לחיות'. העיניים שלו, כשהוא היה מבין, הפחד היה נוראי".
שבועיים לפני האסון עומר, שבשנים האחרונות הופיע ביחד עם אבא, שר איתו דואט, והתרגש על הבמה באופן שמעט הפתיע את דץ. "בשיר 'כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא', בכל פעם ששרתי 'אימא' הוא שר 'אבא' וחיבק אותי", משחזר משה. "הוא לא 'כאילו' חיבק: הוא חיבק ועשה כמו שהייתי עושה לו כשהוא היה קטן, עם טפיחות כאלה על הגב".
"זו הייתה השיחה האחרונה איתו"
עומר הלך והסתגר יותר ויותר, התקשה להתמודד עם הכדורים והטיפולים, ובאותו בוקר נורא במרץ השנה הוא רצה להישאר בבית כשדץ יצא לאכול עם יועד. ומשה מספר: "אני הייתי איתו באותו בוקר, פחדתי שתהיה התקפה אפילפטית באותו יום. לפעמים ביום של התקפה היה לו הפרעה טונית כזאת. היד זזה פתאום".
זה היה קורה הרבה?
משה: "לא, אבל לפעמים זה היה קורה וכשזה היה קורה הייתי נכנס לסוג של חרדה שזה יכול לקרות. ואמרתי לו 'אני דואג'. הוא אמר לי 'אין לך מה לדאוג. אני נכנס למיטה. הכי הרבה אני במיטה'. זאת הייתה השיחה האחרונה שלי איתו - 'אני במיטה, הכול בסדר".
אורנה: "חצי שעה לפני שזה קרה עשיתי איתו שיחה בפייסטיים ואמרתי לו 'עומר, אני חצי שעה נכנסת לפגישה, נשתה קפה ביחד?' והוא אמר לי 'תצאי מהפגישה ודברי איתי'".
משה: "ובדיוק יועד התקשר ואמר לי 'אולי תבוא לאכול איתי חומוס?'"
יועד: "אנחנו יושבים, אנחנו נהנים ואנחנו מתחילים לצעוד לאזור הגלידריה ואז אבא שם ממש מועד בכניסה לגלידריה. הוא היה ממש ברע, אני רואה אותו ברע והוא אומר 'יועד, אני רוצה הביתה'".
משה: "אני אומר לו 'לא טוב לי, אני רוצה הביתה'. חזרתי הביתה ועליתי ישר לחדר של עומר, והוא היה הפוך עם הראש על הכרית הארוכה".
יועד: "אז הוא אמר לי 'יועד, נראה לי עומר מת'. ככה. ואני שומע את אבא, לאט לאט הטון שלו מתחיל להפוך ליותר חמור, ממש אני שומע 'עומר' בקריאות'".
באותו הזמן אורנה יוצאת מהפגישה שלה ומקבלת שיחה בהולה מדץ. "התקשרתי לאמבולנס ונסעתי לדץ הביתה. אני מגיעה ויש פרמדיק ועוד אמבולנס ואני רצה ואני שואלת והוא אמר לי, הפרמדיק, שהוא נפטר. זה כמו פיגוע בתוך הגוף - הכול שבור, הכול נשבר, הכול מתרסק, חושך, ממש חושך. רק כשעוברים את זה מבינים את זה, לא דקה לפני".
השמועות הזדוניות: "מקומם, מעצבן"
היום כבר יחסית נדיר שאנשים מתים מאפילפסיה וכשעומר מת בגיל כל כך צעיר החל גל שמועות שהוא התאבד.
התחילו שמועות שאני מניח שהגיעו אליכם.
משה: "אף מילה".
יועד: "אף אחד לא דיבר איתי על זה אבל התקשרתי לחבר טוב שלי והוא אמר לי 'מה? אתה רציני? כאילו זה השמועות'".
חברים שלך לא אמרו לך?
יועד: "לא דיברו איתי על זה, כי אני סיפרתי לכל מי שרק רצה את הסיפור".
אף אחד לא אמר - האם הבן שלכם לקח את חייו?
אורנה: "ממש לא".
משה: "אף מילה. 'לקח את חייו' - זה לא שמעתי. דרך אגב לדעתי, אם הוא היה, היו אומרים את זה, לא? אם מישהו מתאבד אז אומרים את זה'".
יועד: "האמת היא שזה לא אאוט אוף דה בלו - עומר היה במצב של דיכאון בשנה וחצי-שנתיים האחרונות לחייו, גם בעקבות המחלה, גם בעקבות האירועים שעברו על העולם וגם בעקבות הדברים שעברו עליו עצמו, אבל זה לא מה שקרה".
משה: "זה מה זה מקומם, זה מה זה מעצבן".
אורנה: "זה חלק אולי מזה שאנחנו עושים את הכתבה הזאת כדי לספר את הסיפור האמיתי".
החזרה הקשה לבמה: "לא מסוגלת"
"השבעה היא באמת איזה סוג של 'ריחוף' וניחום, למרות שזה לא היה", מסביר משה. "זה היה קשה מאוד אבל מתברר שהשבעה הייתה 'ירח דבש' לעומת מה שקורה אחרי זה. אלו יכולות להיות פתאום התפרצויות, בכי שאתה לא מבין מאיפה". ואורנה מציינת: "הבוקר הוא נורא נורא קשה לי, ואחר כך זה עובר בגעגוע, בעיקר בגעגוע. יש געגוע אחר, זה משהו שאני לא מכירה. הזמן מעצים את החוסר ומעצים את הכאב ואת הגעגוע".
כלומר, זה יותר חמור.
"כן, הינה, זה נהיה יותר חמור".
יועד חזר לגור עם ההורים, כל ערב בבית אחר, כי לנסות לעזור להקל את החיים שאחרי. "זה קשה, גם ללמוד אינטראקציה חדשה זה הדבר הכי קשה - אני באמצע, איך לתקשר איתם, ביניהם, זה ממש ללמוד את זה מחדש", הוא אומר בבכי, "זה לא קל". אביו מחבק אותו ואימו אומרת לו: "ואתה עושה את זה מדהים".
בהתחלה שניהם ביטלו את כל ההופעות שלהם. בחודשים האחרונים דץ חזר לבמה, אורנה עוד לא: "רק על הבמה, מכיוון שאני מפחד שחס וחלילה יברח לי איזה בכי, אני נורא נורא מרוכז. זה נותן לי איזשהו אוויר".
אורנה, את החלטת לא להופיע.
"אני פשוט לא מסוגלת לשיר. מבחינתי לשיר זה משהו שמשמח אנשים, זה משהו שנוגע ומגיע לאנשים, ואין לי שום יכולת לעשות את זה פיזית ונפשית".
את כן מנחה.
"אני מנחה כל מיני טקסים, לצערי, של הורים שאיבדו את הילדים שלהם במלחמה. זה אבסורד שאני אומרת את זה - זה כאילו אני מרגישה נוח במקום הזה, מין שיתוף כזה, אני מבינה אותם והם מבינים אותי, יש מין תדר כזה".
השכול הציבורי הזה אופף אותנו בכל מקום עכשיו.
אורנה: "יש משהו במדינה הזאת שהיא עצובה נורא, יש עצב תהומי בכל מקום. זה לא עוזר אבל זה אולי הופך את האנשים ליותר רגישים".
"קשה לי לשחרר אותו"
במופע המשותף הם ישמיעו וילווו את השירים שעומר הקליט בשנה האחרונה, שירים שלא הופצו עד כה ושזוכים כעת לעיבודים של גיא דאן - שירים של עומר שיושמעו בפעם הראשונה לקהל הרחב אחרי מותו.
"זו הצוואה שלו", אומרת אורנה. "אני ממש מרגישה צורך להוציא את השירים שלו, להוציא אותו החוצה, את הנשמה שלו, את הקול שלו, את השירה שלו".
ומשה מודה: "קשה לי לשחרר אותו, להבין שהוא בעולם הבא. אני יודע שהוא שם, אני לא יודע מה זה העולם הבא. אני יודע שהוא לא פה אבל קשה לי להגיד לו 'לך, זה בסדר'. אני חושב שהוא היה נורא גאה בנו על השירים שלו שיוצאים, על המופע הזה".