"רשמתי ילדה למסגרת חינוכית, כבר שילמתי, ואז ההיא מהרווחה במועצה שלנו אמרה לי, 'למה לא אמרת? אנחנו נעזור בזה'". ש', שחזרה משבי חמאס לחיק משפחתה לפני כתשעה חודשים, חשה הקלה למשמע הבשורה על הסיוע – אך התחושה התחלפה במהרה: "אני רק צריכה לבדוק אם זה אנחנו או ביטוח לאומי', היא אמרה לי – ואני לא יודעת מה להרגיש".
"כל מערכת אומרת לי, 'כל מה שאת צריכה אנחנו פה, ואז אני לא יודעת באמת לאן ללכת'", משתפת ש' בגילוי לב ובעילום שם. "אני לא באמת יודעת מה לעשות, וזה בדברים הכי קטנים, כמו המסגרת הזו לבת שלי. כל דבר דורש טפסים – הנחות בארנונה, למשל. שום דבר לא אוטומטי ועבור כל דבר אני צריכה לפעול. זה לעבוד בזה – יש לי ילדים לשקם בבית, אין לי זמן לעבוד בבירוקרטיה כל היום", היא אומרת ואפילו לא מזכירה את השיקום שלה עצמה – סוגיה שמתברר שגם לה אין פתרון פשוט כפי שנדמה.
אך עוד לפני השיקום, הבירוקרטיה והאבסורד לא מפסיקים להגיח: ש', כך היא מספרת לראשונה, התבקשה לשנות את דרכי יצירת הקשר שלה עם חזרתה מעזה, מהלך שיצר קושי לא צפוי. "החלפתי מספר טלפון כי זה מה שהשב"כ המליץ לעשות. אבל לאט-לאט אני מבינה כמה זה משפיע למשל על כל קרנות הפנסיה, כי אני לא יכולה להזדהות: גם בכל האתרים הממשלתיים זה שולח קוד לטלפון הקודם שלי, ואני לא יכולה להזדהות ולא יכולה להיכנס לדברים שלי".
וכך, במטפורה שהיה קשה אפילו לכתוב מראש, ש' נעולה מחוץ לחלקים מחייה – אלו שהיא מנסה להחזיר למסלולם. "יש דברים שאנחנו זכאים להם, אבל קשה מאוד לרכז את זה, ולפעמים דברים מתפספסים. וזה לא בגלל האנשים, כי האנשים כל כך רוצים לעזור", היא מסבירה. גם בתחום הטיפול הרפואי, לדבריה, "יש הרבה דברים שאנחנו לא חשופים אליהם".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"מרפאה לחטופים? לא סיפרו לנו"
כשהתכנס עם ישראל מול הטלוויזיה לצפות בפעימה הראשונה של עסקת שחרור החטופים הישראלים מידי חוטפיהם בעזה – היה מראה אחד שהיה קשה להישאר אדיש אליו: שחרור החטופים התעכב במשך שעות, ועד שהגיע לבסוף הרכב של הצלב האדום אל מעבר הגבול ברפיח היה אפשר לרגע אחד להבחין בקושי רב – דרך חשכת הלילה וההמולה שמסביב – בפניהן של שש חברות הקיבוץ המבוגרות שסיימו 49 ימים בגיהינום.
מה רבה הייתה ההקלה ברגע ההוא, אבל מיד אחרי שנדמו תרועות השמחה ושככה מעט הילת ההזדהות, התחילו החיים עצמם – והחיים האלו, כצפוי, זוהרים הרבה פחות משידורים בטלוויזיה. שמונה חודשים אחרי אותה עסקה, שבה שוחררו 81 ישראלים, הם – ועוד שבעה חטופים אחרים שחולצו מהתופת בידי צה"ל, וארבעה ששוחררו עוד קודם – כולם נמצאים כעת עמוק בתוך המסע המורכב בחזרה לחיים נורמליים.
"הייתי באיזה כנס לאחרונה, שלא קשור לשבים בכלל, ובמקרה שמעתי שבתל השומר נפתחה מרפאה ייעודית. אבל אף אחד לא סיפר לנו ולא אמר לנו, אז אנחנו לא יודעים על זה שום דבר", אומרת אדריאנה אדר, כלתה של יפה אדר בת ה-85 מניר עוז, אחת מאותן שש קשישות שהיו אז לסמל. זכרו את התלונה הזו של אדר, היא עוד תשוב בהמשך.
אדר מספרת כי למיטב ידיעתה כמעט אצל כל השבים המבוגרים, שהיו להם מצבים רפואיים מתמשכים שקדמו לתקופת החטיפה, הבעיות החמירו באופן ברור – אצל מי יותר ואצל מי פחות. ויש כאלה שאנחנו עוד לא גילינו. כן, בהחלט. צריך להביא בחשבון שזה לא בא מיד. יש בעיות בלב, יש בעיות פרקים, הדברים מתרחשים וגם הגיל קובע. זה לא רק הגיל, זו כמות ירידת ההורמונים, שמחת החיים וההבנה הקשה לאן הם חזרו.
"לא לצפות שהחוזרים מהשבי יבקשו"
כיצד אפשר וצריך לטפל בבעיות, במיוחד באלו שנסתרות מהעין? אדר מדגימה: "אם למטופל יש בעיית בריאות, הוא יפנה לרופא ויגיד מה הבעיה. אם יש לו בעיה מורכבת, הוא יופנה להמשך טיפול ויקבל את הטיפול הדרוש, ואם יש תור ארוך, יסייעו לו לקצר אותו – אבל אני לא מרגישה שיש מישהו שמתכלל את כאב הבטן, את קוצב הלב או את הכאב ברגל וגם את הבעיה הפסיכולוגית או הטראומטית שיש, לאיזשהו תיק אחד. אני לא חושבת שלרופא המשפחה יש היכולת והידע הספציפיים שצריך כדי לעשות את זה".
"אצל יפה יש פחות ליווי פסיכולוגי ופסיכיאטרי", משתפת אדר. "יש מי שמלווה אותה, עובדת סוציאלית חמודה ומקסימה, אבל אני חושבת שצריך פה איזה ליווי פסיכולוגי הרבה יותר מעמיק ופעיל, ולא לצפות שהשבים יפנו ויבקשו זאת בעצמם. אני מבינה שבתל השומר יש רופאה פנימית מאוד מאוד טובה, ויש שם פסיכיאטר שמלווה, ויכול להיות שזה צריך להיתמך ברופא משפחה. כי, אתה יודע, לא על כל דבר אתה תיסע לתל השומר. אולי אפשר להדריך, ללוות את רופא המשפחה ואת האחות שמלווה כדי שהיא תבין ותדע יותר במה היא מתעסקת, וגם מתי להפנות ולקשור חוטים, שזה מה שאני מרגישה שחסר – קשירת החוטים".
מקור בכיר במערכת הבריאות מנסה להסביר איך הגענו למצב הזה: "בגלל שהשבים חזרו להרבה מאוד מקומות ובהרבה מאוד אופנים, לא נוצרה – למרות הכוונה שהייתה – מערכת סדורה שנותנת להם את המכלול הרצוי. נוצרה איזושהי מִנהלת שכן מטפלת בצרכים הפיזיים שלהם, אם נקרא לזה כך, ושם אני חושב שהמענה הוא סביר. אבל בכל הקשור למעטה הרגשי והרפואי נוצר קצת בלבול: הכוונה הייתה שהם יגיעו לבתי החולים, יעברו טיפול ראשוני ואחר כך יועברו לטיפול בקהילה. התשתית שיצרו לזה הייתה אמורה לעבוד, והדבר הזה לא קרה, גם בגלל שהקהילה מוצפת וגם כי יש השונות גדולה בין מחוזות ובין ערים. חלק גדול מהשבים עוד במלונות וחלק עברו, אז פשוט יש בלגן".
"הרבה מהשבים שאני איתם בקשר פשוט לא מקבלים שום מענה וגם אין איזשהו פרוטוקול סדור של מה הם צריכים לקבל", מודה המקור הבכיר. "אין פרוטוקול כזה שאומר שהם למשל צריכים לראות רופא אחת לשלושה חודשים או שצריכים לעשות להם בדיקות דם אחת לשבועיים והם צריכים לראות פסיכולוג לסוגי טיפול שונים. אף אחד לא יצר דבר כזה". במטה המשפחות מעניקים טיפול פסיכולוגי וסוציאלי חלקי בלבד, שלטענתו של הבכיר לא מעניק את המענה המלא והראוי: "המטה התכוון לטוב. וגם היה פה גם רצון של הרבה מאוד אנשים טובים להיות בתוך האירוע ולעזור. אבל דווקא עצם זה שהם התחברו לאנשים האלה ניתק את השבים מהמטפלים של המערכת, נקרא לזה, שאולי יכולים לתת מענה קצת יותר הוליסטי".
"אבודים, נופלים בין הכיסאות"
כך או כך, המציאות המבולגנת אחרי החיים בשבי מראה כי אין איש יודע כיצד נכון לטפל ב-92 השבים הישראלים, רפואית או נפשית. מקרה שכזה לא היה מעולם, וספק גם עד כמה מקרים דומים מהעבר נכונים לסיטואציה המורכבת הזו הרובצת לפתחה של מערכת הבריאות. גם חודשים רבים לאחר חזרתם, וכשכולם בישראל מייחלים לחזרת החטופים שנותרו בעזה, עדיין לא נכתבה התורה המלאה לקליטתם. כעת עולה הדרישה להקים לטובת המטרה גוף ייעודי שירכז את הטיפול בחטופים השבים ובבני משפחתם הקרובים ויידע לתת את המענה הייחודי הדרוש להם.
"המשפחות אומרות לי, 'אנחנו רוצות גורם מקצועי שיודע להגיד לנו מה אנחנו צריכות ומבצע הערכה מיוזמתו'", אומר פרופ' חגי לוין, שמשמש ראש מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים במקביל לתפקידו כיו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל. "הן בעצם באות ואומרות, 'שלא יפילו את זה עלינו. אנחנו לא יודעות באמת מה אנחנו צריכות. אני רואה מקרים שיש חוסן בלתי רגיל, אבל לא מעט מהשבים לא מקבלים טיפול בכלל. אולי כי הם לא רוצים, אבל הם לא מקבלים טיפול נפשי ארוך טווח ולא מקבלים את כל מה שהם יכולים לקבל. ואלו מתקשים לחזור לחיים, לעבודה או ללימודים. אני רואה גם עימותים בתוך המשפחה סביב מתחים ואתגרים מאוד גדולים: חלק מהם מרגישים קצת אבודים ונופלים בין הכיסאות, למרות הרצון הטוב לעזור להם. אני לא רוצה להגיד ששכחו אותם, כי מה שהם מבקשים הם מקבלים, אבל הרבה פעמים אומרים להם, 'מה אתם צריכים?'"
בחודש יוני, במסגרת דיון בכנסת, העלה פרופ' לוין לראשונה את הצורך האקוטי בגוף מתכלל לטיפול בחוזרים מהשבי – וכעת הוא מפרט מה צריכה לכלול המסגרת הזו, שעדיין לא קמה. "למשל, צריך להתייחס לנושא של הפעילות הגופנית – לדאוג ממש למאמנים, כי חלקם היו מושבתים מפעילות לזמן ארוך, ההרגלים שלהם השתנו, צריך לעבוד על האינטראקציה החברתית וכמובן על נושא הנפש. צריך להתאים להם את חבילת הטיפול על בסיס ידע מקצועי".
"בנובמבר נפגשנו עם שר הבריאות ומנכ"ל משרדו והצבענו לפניהם על הצורך בתוכנית שיקום ארוכת טווח. איך בדיוק עושים את התוכנית הזאת?" יש דרכים שונות. אותה מנהלת (המנהלת בראשותו של גל הירש – י"כ) יכולה לפעול ממקום כזה או ממקום אחר – יכול להיות שזה דרך קופות החולים או דרך משרד הבריאות, ויכול להיות שזה דרך משרד הרווחה, ואולי בכלל גוף חדש, או עמותה אזרחית. יש אפשרויות שונות". (תגובת מנהלת החטופים ומשרד הבריאות – בסוף הכתבה)
מה קרה לאופיר הנער שחזר מעזה
כל קשיש ישראלי חווה את תלאות המערכת ומטולטל מרופא לרופא ומבדיקה לבדיקה. את התלאות האלו שואפים לוין ומומחים אחרים, יחד עם בני המשפחות, לחסוך ממי שחוו את התופת בגיל הזה. "אני יודעת גם מהורים של ילדים ושל מתבגרים ששבו, שבאמת בכל שני וחמישי צץ משהו", חולקת אדר. "אני משערת שיכולות לצוץ בעיות פוריות, למשל. יש גם בעיות של שיקום מערכות היחסים ובכלל של חזרה לחיים הרגילים, יש בעיות של שינה בלילה כמובן. אני לא מומחית במחלות שבי, אבל יש מומחים שרואים וראו את זה. אלה דברים שצריך להיערך להם מראש ולא לחכות שיתפרצו".
ומה באמת לגבי הדור הצעיר יותר של החטופים השבים? "אופיר חושש שדברים יצופו והוא יצטרך להיתמך בצורה כזאת או אחרת למשך כל ימות חייו. עכשיו, אם זה יהיה נכון או לא נדע רק ביום האחרון, מה שנקרא", אומר יואב אנגל, אביו של אופיר אנגל שנחטף מבארי בגיל 17 וחזר בעסקה אחרי קרוב לחודשיים. "בחודשים הראשונים יש אולי יותר תשומת לב, אבל אחרי זה, בגדול, משפחה של שב לא מקבלת כלום מלבד כמה טיפולים. ומהניסיון של כל המשפחות אני יכול לומר שרמת ההוצאות מאוד מאוד עולה. אל תשכח שרמת ההכנסות מאוד מאוד יורדת, מן הסתם, כי לא שני ההורים חוזרים לעבודה".
"היום משפחה גרעינית מקבלת טיפולים פסיכולוגיים, וגם את העלות שלהם בחלקה הגדול צריך להשלים, בגלל שהטיפול עולה יותר ממה שהביטוח הלאומי נותן", מנמק אנגל. "אם זו משפחה של ילדים והורים, אז זה יכול להגיע גם לאלפי שקלים בחודש. עד עכשיו אצלי ההוצאות עלו בערך פי שניים וחצי. אז גם אם הייתי משמר את ההכנסות שהיו לי לפני זה, זה לא היה עוזר לי. ואנחנו באים מול המדינה ומבקשים גם לסגור ליווי ארוך יותר, וגם איזו חבילת סיוע ראשונית לכל מיני צרכים, נקרא לה מענק, וגם איזשהו תשלום חודשי קבוע לפרק זמן ארוך להוצאות משתנות כמו משק בית, שאין שום יכולת לעשות, כמו כל מיני נסיעות מרובות שקורות ללא סוף".
בשנה הראשונה עוד אפשר להבין, ואולי אפילו שנתיים. אבל למה צריך עכשיו לתחזק את הדבר הזה קדימה בכספי הציבור?
"זו יציאה מתוך איזושהי נקודת הנחה. אני והמשפחה מתמודדים עם מציאות של חוסר ידע שקיים אצלי, אצל כולם, וגם אצל המדינה. אני לא יודע בוודאות שהבן שלי חוזר למסלול הרגיל. אני עצמי נמצא כפסע מלעזוב את העבודה שלי עכשיו, בגלל המקרה הזה, בגיל 52. אין לי דרך לדעת מה יהיה כי אין ניסיון עבר כזה. עד עכשיו עברו תשעה חודשים. אני לא יודע מה יהיה מחר, ולכן אני רוצה לגבות את זה. אני רוצה קרקע יציבה. אז אני אומר – שייצרו מנגנון של בדיקה של גוף שבודק ומתכלל, שבוחן את כל ההשפעות ויודע מבחינה מקצועית להעריך את ההשפעות העתידיות. אשמח לדעת שהחיים שלנו מחר הופכים להיות כמו עד 6 באוקטובר. ממש אשמח לדעת את זה. אבל זה לא יקרה". (תגובת הביטוח הלאומי – בסוף הכתבה)
ביוני השנה ניתן מענה, גם אם חלקי, לצרכים שמעלים אדר ואנגל, ונחקק בכנסת החוק המסדיר את מעמדם הייחודי של השבים. בין היתר הם זכאים כעת למענק חד-פעמי על סך 50 אלף שקל וקצבה חודשית לשארית חייהם בסך 3,300 שקל. כמו כן הם זכאים למימון מלא של כל טיפול רפואי בשנים הראשונות. החוק מתייחס גם למשפחות החטופים ומסדיר מענקים קבועים הניתנים למשפחה לפי גודלה והרכבה, כדי שתוכל להתמקד בעיסוק למען שחרור יקירה, מבלי לעסוק בשיקולי פרנסה – אך החוק אינו מתייחס כלל אל צורכי המשפחה מרגע שלכאורה שבה לאלמוניותה ולהתמודדות המייגעת בשנים שאחרי חזרת החטוף.
"אותנו שכחו עשרות שנים"
אם בכל זאת מנסים להיאחז בניסיון העבר, נראה שאין מתאים יותר לשם כך מפרופ' אבי עורי, מומחה ברפואה שיקומית מבית החולים רעות. לא רק שעורי נמנה עם צוות שעסק בשנות ה-80 בשיקומם של פדויי השבי ממלחמת לבנון הראשונה, הוא עצמו פדוי שבוי ממלחמת יום הכיפורים. "איתנו לא הייתה דאגה להמשך. באמת לא הייתה התייחסות, עד שלא קמו 'ערים בלילה' ויצא החוק שהם יזמו ולחצו שיחוקק בכנסת", אומר עורי על העמותה שהובילה לשינוי. "זה קרה רק ב-2005. מ-1948 ועד 2005 המילה 'שבוי' לא הייתה בספר החוקים בכלל. אבל גם אז לא הושלמה המלאכה. גם היום אנחנו מחכים לפסיקות בג"ץ נגד אגף השיקום. אם מישהו התלונן, נניח, על בעיות נפשיות, אז הוא הוכר לגבי הבעיות הנפשיות, ואגף השיקום הכיר בנכויות מסוימות, אבל הכול צריך היה לבוא מלמטה – אף פעם לא ניגשו לסוגיה מלמעלה, מהשלטון".
עורי מספר כי גורמים פורמליים התייעצו איתו בנושא מאז 7 באוקטובר, לרבות ממשרד ראש הממשלה ומהביטוח הלאומי. החשש שלו הוא שמה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש. "הנקודה המרכזית שהבהרתי לכולם היא שזה לא רק העניין של לקבל מידע מהצלב האדום ולעשות את הבדיקות הראשוניות, אלא מה קורה בשנים שאחרי זה. אותנו שכחו עשרות שנים, לא הייתה שום התייחסות לבעיות שמתעוררות. למשל בעיות גופניות, כולל סרטן, מחלות לב, סוכרת ולחץ דם, ועוד שורה ארוכה של מחלות שצצות שנים אחרי זה".
"משרד הביטחון, בחלק מהמקרים, בכוח בתי משפט, סוף-סוף הכיר בחלק קטן מהמקרים. יש דיווחים כמובן גם מצבאות בעולם, כמו למשל ארצות הברית, לגבי הקשר בין שבי לתחלואה שנים אחריו, ורק פה הם משחקים אותה בקטע של 'תוכיח, תוכיח, תוכיח'. אנחנו עדיין בבג"צים לגבי חלק מהמקרים. ואת כל זה רצוי למנוע מהחטופים של מלחמת עזה הנוכחית".
אחרי כל הניסיון המורכב הזה והדרישה להכרה מהמוסדות, כיום עורי מתייצב גם הוא לצד הקריאה להקמת גוף מטפל מתכלל. לפני כמה חודשים פרסם המדען הראשי של משרד הבריאות קול קורא למחקרים בנושא שבויים, ועורי ושותפתו רחלי דנקנר הגישו הצעה לתוכנית מסודרת לטיפול בנושא, הכוללת מעקב רב-מקצועי ארוך טווח. "לאחר זמן מה השיבו לנו שאין תקציב – והעניין מת", הוא מדווח.
הפתרון שחלק מהשבים עוד לא מכירים
כפי שציינה אדר, קופות החולים התגייסו בעצמן לנושא בתקופה האחרונה. מבירור עם כללית ומכבי – שמבטחות כמעט את כל 92 השבים הישראלים – שתיהן מעמידות אחות, עובדת סוציאלית ולעיתים גם אנשי צוות אחרים לטובת השב המבוטח. מענה משמעותי אף יותר ניתן בבית החולים שיבא, שם פועלת זה חודשים "מרפאת שבים" שהוקמה במיוחד לטובת העניין – ונחשפת כעת לראשונה.
"אחרי הקבוצה הראשונה עוד לא ידענו מספיק מה הצרכים. אז הבנו שחלק מהצרכים לא מופיעים מיד, ואתה לא יכול לאפיין אותם מיד", אומרת ד"ר גליה ברקאי, מנהלת המרפאה. "יש הימים הראשונים, שהם באופוריה ואקסטזה והם נורא עטופים והכול נראה בסדר – ואז זה מתפייד. אז התחלנו לחשוב על כך שכשיבואו השבים הבאים נעמיד להם מערך שייתן מענה לכל הצרכים המלאים – הרפואיים והנפשיים".
"התחלנו לשמוע מהם שלחלקם אין מענה מסודר. הם התחילו לפנות אלינו באופן ספורדי עם בקשות עזרה מבלי שהם יודעים מי מטפל בדבר הזה", מספרת ד"ר ברקאי. בפגישתנו היא מדגישה שמטרת המרפאה להעניק טיפול לכל השבים באשר הם, גם אם לא דרכה רגלם בשיבא מעולם – אך את הרעיון הראשוני שאבו מהמפגש עם משוחררי העסקה בנובמבר, שטופלו אצלם עם שובם ארצה.
כיצד זה פועל? ד"ר ברקאי מסבירה: "עוד לפני השחרור הכרנו להם גם את האחות המתאמת של המרפאה. היא ממשיכה את התיאום עם כל הגורמים, ואז כשהם הולכים הביתה אנחנו שולחים בימים הראשונים בכל יום אחות אליהם, שתבוא ותראה מה שלומם ותבדוק את הסימנים החיוניים שלהם. הם גם מדברים בטלפון עם אותה רופאה שקיבלה אותם ותמשיך לעקוב. בעצם יצרנו פרוטוקול שאומר שהאנשים האלה צריכים המשך מעקב גוף ונפש. יש לנו בתוך הצוות שמטפל במרפאה, חוץ מהרופאה הפנימאית שהיא קבועה, גם פסיכיאטרית, והרבה פעמים גם פסיכולוגים אם צריך, ודיאטנית. אנחנו עושים להם בדיקות בהתחלה לטובת מעקב דיאטני. עכשיו גם הכנסנו, אחרי שלמדנו שכולם זקוקים לכך, גם בדיקות של רופא שיניים, כי גם היגיינת הפה שלהם נפגעה בשבי.
"הפרוטוקול אומר שאחרי שבוע בערך מהחזרה מזמינים אותם בפעם הראשונה למרפאה פה ומארגנים להם פגישה משותפת עם הרופאה וחלק מהצוות. באותה הזדמנות הם גם עוברים בדיקת שיניים מקיפה. אם הם צריכים, הם בדרך כלל גם באים פעם בשבוע למטפל מסוים בנפרד ומשתדלים לרכז כמה שיותר באותו הביקור. את הפסיכולוג רואים מרחוק בווידאו. אנחנו גם יודעים לבוא הביתה, כשצריך. אם הם גרים קרוב מספיק לבית החולים, אנחנו שולחים להם פיזיותרפיסט וקלינאי תקשורת, זה בעיקר למקרים הקשים יותר של השבים המבוגרים".
"זה כמעט מקרי"
זוכרים את הטרוניה של אדריאנה אדר מראשית הכתבה? נכון לכתיבת שורות אלו, מתברר, מטופלים במרפאה המיוחדת של שיבא רק 14 מתוך 92 השבים. ועם כל הרצון הטוב – זו עדיין יוזמה וולונטרית לחלוטין של בית החולים. הדבר בולט עוד יותר אל מול העובדה שאת הדוח הרפואי האחרון המקיף על מצבם של השבים פרסם מרכז שניידר לרפואת ילדים ולא בית החולים שיבא. בשניידר מציינים כי טיפלו ב-26 שבים – 19 ילדים בני שנתיים וחצי עד 18, שש אימהות וסבתא אחת – של-18 מהם לא היה בית לשוב אליו. המחקר, שיצא לאור בחודש האחרון, מצביע על ירידה ניכרת במשקל, מצב תזונתי ירוד, טראומה פסיכולוגית, זיהומים, סיבוכים של היגיינה ירודה, פציעות מרסיסים ודפוסי התנהגות כנועים.
מקור בכיר במערכת הבריאות מודה: "אם היה אפשר לשלוח את כולם לשיבא, זה היה מצוין. רק שאין גוף שאומר לשבים, 'המטפל שלכם הוא שיבא, לכו לשם'. בשיבא אפילו לא דורשים טופסי 17 מהקופות, אבל אין מי שיכוון אותם, הכל וולונטרי וכמעט מקרי". בשיבא, אגב, לא מצביעים על מכנה משותף רפואי בקרב השבים שבהם הם מטפלים: לא אותרו מצבים רפואיים שאובחנו לאחר השיבה בכמה שבים במקביל.
דווקא בגלל השוני בין המקרים, אומרת ד"ר ברקאי, לנוכח ה"גיוון" באופן שבו השפיעה החטיפה על השבים השונים, נחוצה במיוחד המרפאה המתכללת שלהם: "הצרכים הם מעבר לרפואיים. יש צרכים פסיכו-סוציאליים ואדמיניסטרטיביים וכל העניין של מיצוי הזכויות. בגלל שהצרכים רחבים כל כך אנחנו צריכים גוף שיהיה ייעודי לדבר הזה ויידע לחבר בין כל הגורמים ויפגוש אותם מוקדם ככל האפשר".
לשיחה מצטרפת לי גת, סמנכ"לית האסטרטגיה, קשרי הממשל והתקשורת של שיבא – ומבקשת לנצל את הבמה כדי לקרוא לכל השבים ובני משפחותיהם, ובני משפחות החטופים שטרם שבו, לפנות אל בית החולים ולבקש את הטיפול המגיע להם. התוכניות של שיבא בנושא, כך מתברר, הן להיות את הכתובת לאוכלוסיה הייחודית הזו לשנים ארוכות קדימה, ללוות את הצעירים שבשבים עם כל מה שעוד צופן להם עתידם הרפואי – אם הוא קשור ישירות לחטיפתם אי-אז ב-2023 ואם לאו. ד"ר ברקאי מאזינה ומשיבה: "אני מוכנה לזה". כשאני מנסה לברר עד מתי אמורה לפעול המרפאה, עונה הדוקטור באופן חד וחלק, במבט צופה פני עתיד: "כל החיים".
תגובות
תגובת משרד הבריאות: "מערכת הבריאות פועלת ברגישות בטיפול בשבים ובבני משפחותיהם, וכן בבני המשפחות של החטופים. מערכת הבריאות הייתה ועודנה ערוכה לקבלת השבים והפיקה לקחים בעקבות חזרתם של השבים בנובמבר. משרד הבריאות ומערכת הבריאות קיבלו את השבים עם חזרתם מהשבי ונתנו מענה רפואי ופסיכו-סוציאלי ומלווים עם השחרור מבתי החולים את המשך התהליך באופן צמוד ובהתאמה לצרכים ולרצונות האישיים של כל אחד מהשבים. לכל מי ששב יש תוכנית אישית מותאמת וכל אחד מקבל מענה פרטני המותאם לצרכיו ורצונותיו. בהתאם לנוהלי המשרד, עם השחרור מבתי החולים מקבלים השבים ליווי באופן צמוד ופרטני על ידי אחות מתאמת טיפול בקהילה מטעם קופת החולים. נעשות פניות יזומות של האחיות שמלוות את השבים ובני משפחותיהם. כמו כן, נעשות בימים אלו שיחות יזומות עם בני משפחות חטופים על מנת לתת מענה פרטני ומותאם אישית.
"לא ברורה הטענה כי אין כל פרוטוקול סדור, שכן משרד הבריאות עוקב מקרוב אחרי הטיפול בשבים ודואג כי הם מקבלים מענה טיפולי מותאם לצורכיהם. לאחר ששבו לארץ חלק מהחטופים בחודש נובמבר עדכן משרד הבריאות את פרוטוקול הטיפול במתחמי קליטת השבים בבתי החולים ודייק הנחיות בשלל היבטים רפואיים, פיזיים ונפשיים, באשפוז ובקהילה, ועוד. מידע זה שוקף לציבור כבר בחודש נובמבר. בנוסף, במנהלת החטופים נמצאים גורמי מקצוע ממשרד הבריאות שמטפלים בכל פנייה מהשבים או מבני משפחותיהם.
"לא ברורה הטענה כי יש רק מרפאה אחת לטיפול בשבים, שכן השירות הרפואי בשיבא אינו השירות היחיד שנותן מענה לשבים. שירות זה, בדומה לבתי חולים נוספים שטיפלו בשבים, מאפשר לשבים שבחרו בכך להמשיך לקבל טיפול מאותם גורמים. מטבע הדברים, בפני כל שב עומדת הבחירה היכן לקבל את הטיפולים הנדרשים, לרבות בבית החולים שבו טופל עם חזרתו לארץ".
תגובת מנהלת החטופים: "מנהלת החטופים, הנעדרים והשבים במשרד ראש הממשלה אמונה, בין היתר, על תכלול המעטפת המוענקת על ידי גופי המדינה לחטופים ששבו. פדויי השבי זוכים, על פי חוק, למגוון רחב של שירותים, הטבות והקלות שמטרתם לתמוך ולהקל על שובם, שיקומם וחזרתם לחיים עצמאיים. כל המידע מונגש לשבים ולבני משפחותיהם, והנציגים המלווים את השב ואת משפחתו מיידעים אותם כל העת, בכל הדרוש. המעטפת המוענקת לשבים מהמדינה כוללת את המענה הניתן בידי משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, ובהם הביטוח הלאומי, משרד הבריאות, הרווחה, החינוך – והיא גם כוללת גם תחומים אחרים, כמו השתתפות בהוצאות שונות, דיור, רכב ועוד.
"תוכנית הטיפול לחטופים שחזרו מהשבי מושתתת על ההבנה כי מדובר באירוע חסר תקדים שאין דומה לו בישראל ובעולם. בהתאם לכך, נבנתה תוכנית טיפול המבוססת על שני נדבכים: האחד מיידי, והוא מתמקד בליווי צמוד, פרטני ואישי לשבים ומשפחותיהם, ומעניק מענה לכלל הצרכים המיידיים העולים עם השבתם; השני כולל תהליך למידה ומחקר מקצועי בתחומי הבריאות, הנפש, הרווחה וההשלכות האחרות, שלא היה להם בסיס ידע קיים.
"עד לעדכון 'חוק פדויי שבי', הרחבת והתאמתו לחטופים המשוחררים (בחודש יוני 2024) – ניתן מענה רחב ויצירתי לכל הצרכים שעלו. תיקון החוק קובע הכרה אוטומטית לכלל השבים ב-50% אחוזי נכות פוסט-טראומה לצמיתות, ללא צורך בוועדות ובירוקרטיה. בימים אלו אנו פועלים למתן המשך מענה הולם למשפחות השבים, לתקופה שתקל את חזרתם לשגרת חיים, עד כמה שניתן. עוד נציין כי במסגרת רפורמת 'נפש אחת' זכאים הוריו וילדיו של השב (ילדים עד גיל 30) לשורה של הטבות וטיפולים.
"החטופים השבים זכאים לקבל טלפון חדש וטאבלט כחלק מהדאגה ל'השבת הזהות' וכדי להקל את חזרתם לעצמאות. גורמי הטיפול והמקצוע ממליצים שלא לשחזר את הקו הישן, כדי שלא לעורר טריגרים רגשיים. באשר להערות הנוגעות למעטפת הבריאותית: השבים זכאים למעטפת בריאות מרגע החזרה ועד לשיקום, אשר מתחילה מהקליטה בבית החולים ועד החזרה הביתה, והמשך הליווי לאורך תהליך השיקום. עוד מקבלים השבים סל שיקום ומענים ארוכי טווח בהתאמה אישית, ייעוץ למשפחה, ליווי אישי בידי אחות מוסמכת לכל שב, הכשרות ועוד. מנהלת החטופים הנעדרים והשבים תמשיך ללוות את החטופים השבים, לתמוך בהם ולסייע בכל צורכיהם".
תגובת המוסד לביטוח לאומי: "לפי חוק נפגעי פעולות איבה, הסיוע ניתן לחטוף ששב הביתה והוא מוכר כנפגע טרור עם כל המעטפת הנפשית והכלכלית שנקבעה על פי החוק בכנסת ישראל. כזכור, לאחר 7 באוקטובר עברה חקיקה מהירה בכנסת לסיוע למשפחות החטופים בזמן שקרוביהם עדיין בעזה ולסיוע כלכלי בזמן שהן נאבקו ופעלו לשחרורם. עם חזרתם המשפחות לא מוכרות בחוק כמשפחות של חטוף ולא במסגרת חוק נפגעי איבה – והסיוע הניתן הוא נפשי, מטעם הביטוח הלאומי, וסיוע נוסף מוענק מטעם משרד הרווחה. בימים אלה ממשיכה להתכנס ועדה לטיפול וסיוע של מעגלים שניים ושלישיים באיבה במשרד האוצר – הוקצו לה כמיליארד שקל – וזו צריכה להגיש את מסקנותיה".
כל הפרטים בכתבה הותרו לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv