המבצע ברפיח עומד להסתיים בקרוב, על פי הפרסומים האחרונים. במסגרת המבצע כבש צה"ל את מעבר רפיח ואת ציר פילדלפי ופירק את גדודי חטיבת רפיח של חמאס. בכך הושלם סופית שלב ב' של המלחמה – שלב הפירוק הצבאי של הזרוע הצבאית. אין "רפיח" אחרי רפיח: מי שטען שהניצחון המוחלט מצוי בצעד קטן לעבר רפיח השיג את מבוקשו.
נכון, על פי התכנון זה היה אמור להסתיים בחודש ינואר, וחבל שזה התעכב עד כה. ונכון, האיחור הזה הרסני בהיבט הלגיטימציה הפנימית והבין-לאומית למלחמה: העיכוב הביאנו למצב שבו השלב הקריטי של סיום המלחמה מתרחש בעיתוי הגרוע ביותר מבחינת לוח הזמנים הדיפלומטי הבין-לאומי המערבי – הבחירות באיחוד האירופי, בצרפת ובבריטניה וכמובן הבחירות בארה"ב. אבל זהו, זה נגמר. עכשיו הזמן להבין: מה האפשרויות העומדות לפנינו? מה הטובה שבהן ומה הגרועה מכול? והאם כדאי ליזום פעולה או להמשיך להתגלגל מיום ליום?
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בשלב ג' בדרום אנחנו אמורים לראות המשך פשיטות חטיבתיות על שכונות בעזה ברדיפה אחר שאריות חמאס המשתקם; יימשכו הסיכולים הממוקדים, בשאיפה לחיסול ההנהגה הבכירה שלו; ויבוצעו תקיפות להסרת איומים על פי מידע מודיעיני מקדים. זהו שלב שדי מזכיר את השנים שלאחר החלק העצים של מבצע "חומת מגן": ההבדל הוא שאז לא היו חטופים בידי חמאס ולא היה פינוי של אזרחים ישראלים כה רבים מבתיהם.
אומנם היה אפשר לצפות שבתום השלב העצים של המערכה הזמן אמור לפעול לטובתנו – האתגר הצבאי המשמעותי הסתיים, פחות אבדות, האויב חלש ומוכה – אך במצב הנוכחי זה בדיוק להפך. וזאת משום שכל עוד החטופים בידי האויב, הרי שכל דקה שחולפת מגבירה את הכעס בציבור הישראלי (או בחלקים גדולים ממנו) על ממשלת ישראל עקב הזנחתם. וכל עוד קהילות שלמות מתפרקות בגלות הפנימית שנכפתה עליהן, משפחות מתפרקות ואנשים תלויים בסעד ממשלתי – אנחנו מפסידים לא רק את השטח שננטש כחבל ארץ יפהפה וחיוני לביטחון, אלא מאבדים גם את ההתיישבות בצפון כסמל להגשמה ציונית בת 140 שנה. ככל שהזמן יחלוף ולא יהיה שינוי, כך ממשלת ישראל שוחקת את הרוח הישראלית ואת מדינת ישראל.
אירועי היממות האחרונות בצפון ממחישים את המשך ההליכה על חבל דק, באיזושהי אשליית יציבות שעלולה להפוך אירוע טקטי - מוצלח ככל שיהיה - להסתבכות אסטרטגית. החיסול של מפקד יחידת עזיז בחיזבאללה הוא הישג מודיעיני ומבצעי מרשים, אבל אל מול ההישג הזה ושורה ארוכה של הישגים טקטיים בהובלת פיקוד צפון אל לנו לטעות - ההישג האסטרטגי הוא של חיזבאללה שעקר עשרות אלפי ישראלים מבתיהם, ללא אופק חזרה גם לאחר תשעה חודשים.
התגובה של חיזבאללה הייתה צפויה עד כה, אך גם כאן נדמה שיש לנו ביטחון גדול מדי בחשיבה שלנו שאנו יודעים לצפות את ההתנהגות של חיזבאללה ויש להיזהר עם ההערכות האלו. אשליות הוודאות והשליטה מסוכנות מאוד ויש להחזיר את השליטה על מצב העניינים לידנו עד כמה שניתן. המצב בצפון רחוק מיציבות וזו אחת המשמעויות של מעבר לשלב ג' בכל הרצועה עם המשך חיכוך בצפון, כאשר ישראל נמנעת מקבלת החלטות אסטרטגיות ונגררת להתשה מתמשכת בכל החזיתות.
אז מה ניתן לעשות – בדרום ובצפון? מה האפשרויות העומדות לפנינו?
1. להמשיך במצב כפי שהוא תוך התעלמות לכאורה מהחטופים והמפונים
במצב זה אנו ממשיכים בשלב ג': עוקרים את שאריות חמאס, נלחמים בגרילה של ארגון הטרור הסוני וצדים את הטרוריסטים. בעזה אנו משאירים את הנוכחות בציר פילדלפי ובציר נצרים, פועלים לחסימת הגבול עם מצרים וממשיכים בהספקת הסיוע ההומניטרי לאוכלוסייה בשיטה הלא יעילה הנוכחית. בצפון אנו ממשיכים בהתגוששות עם חיזבאללה מתחת לסף המלחמה על פי משוואות התגובה שהתקבעו עד כה. ועוד אנו מקווים להגיע לעסקת חטופים על בסיס ההתשה של ארגון הטרור העזתי, שתביאו להקל את תנאיו ולהסכים לקיים עסקה גם תוך כדי המלחמה, ללא התחייבות להפסקת הלחימה באופן מלא.
המשמעויות:
- השלב יימשך זמן רב. המעמסה הנפשית על הציבור בישראל, על משפחות החטופים ועל המפונים תתגבר לכלל זעם ומחאה חסרי תקדים.
- הבידוד המדיני של ישראל בידי הקהילה הבין-לאומית יחמיר – הן בהיבט התגברות הלחץ של התביעות בבתי המשפט, והן ביחסי הסחר והחוץ עימנו.
הסכנה בהמשך המצב כפי שהוא: החרפת הבידוד המדיני של ישראל | צילום: רויטרס - ככל שיחלוף הזמן ללא הכרעה, כך יגבר הלחץ הציבורי של משפחות החיילים – סדיר, מילואים וקבע. העייפות המצטברת והמשך הקזת הדם ללא התקדמות יביאו למחאה, מעין גרסה עדכנית של "ארבע אימהות" או של תנועת המחאה.
- ללא קשר לתוצאות הבחירות, לבית הלבן ייכנס נשיא לכהונה שנייה. המשמעות היא שאין לו מה להפסיד, הוא ירצה לשנות דברים ומהר. סביר שהממשל האמריקני הבא ינהיג מדיניות שעומדת בניגוד גמור למריחת זמן אין-סופית. כך או כך, צפוי לחץ להכרעה מצד ארה"ב.
ככל שיחלוף הזמן ללא הכרעה, כך יגבר הלחץ הציבורי
בשורה התחתונה – תרחיש 1 מתיש, לא יציב, אך לא דורש החלטות קשות מהדרג המדיני. עוד מאותו דבר.
2. לעצור באופן חד-צדדי את המלחמה בדרום כדי להתרכז בצפון
בתסריט זה מחליטה ממשלת ישראל כי השלימה את משימת פירוק הזרוע הצבאית של חמאס. היא נוצרת את האש חד-צדדית וזמנית כדי להעביר את המאמץ העיקרי לזירת הצפון. שלב המעבר בין הזירות ילווה בפרק זמן תחום למאמץ דיפלומטי להשיג הפסקת אש באופן שמאפשר את החזרת התושבים לצפון – עם סידורי ביטחון מפוקחים בדומה ל-1701. אם יעלו מאמצים אלו בתוהו, תוכרז מלחמה על חיזבאללה ולבנון וצה"ל יידרש להכחיד את האיום על יישובי הצפון באופן שיאפשר את החזרתם במהרה. מבחינת עסקת חטופים, אפשר לכלול את העצירה הזאת כהצעה ישראלית שתהיה חלק מעסקת חטופים כוללת.
המשמעויות:
- חטופים – אם תושג עסקה הרי שיושגו כל מטרות המלחמה (לשאריות חמאס עוד נשוב בהמשך – אל דאגה, הם יספקו לנו סיבה), אבל אם לא תהיה עסקה, הזעם יוכפל בעשרת מונים, שכן מדובר בהפחתת הלחץ המבצעי בעזה ללא השבת אנשינו.
- חזית הצפון – אם הפחתת הלחימה בדרום תתפרש בידי חיזבאללה כהפסקה שמאפשרת לו לנצור את האש, הסיכוי להסדרה בצפון גבוה מאוד. אך אם למרות ההפסקה הזו ימשיך ארגון הטרור הלבנוני את האש, אין לנו אלא להסיק כי פניו למלחמה ועלינו לצאת אליה כמלחמת אין-ברירה ובנחישות גבוהה.
האם צריך לעצור באופן חד-צדדי את המלחמה בדרום כדי להתרכז בצפון? מצעד של חיזבאללה, ארכיון | צילום: ap - מעמדה של ישראל בעולם וסכנת הבידוד הבין-לאומי – ההבדל בין מלחמה בצפון להסדרה הוא תהומי. בעוד הסדרה על בסיס הפסקת אש ועסקת חטופים תתחיל שיקום מהיר מאוד של היחסים הבין-לאומיים של ישראל, מלחמה תהרוס אותם באופן שלא נוכל לשקמם בשנים הקרובות. עם זאת, אותו פסק זמן שממשלת ישראל תיזום כדי להשיג הסכמה דיפלומטית יקנה לישראל הרבה נקודות זכות בזירה הבין-לאומית.
בשורה התחתונה – מדובר בתסריט שמאפשר מקסימום גמישות אסטרטגית וסיכוי אמיתי להשיג את מטרות המלחמה מבלי לדרדר את ישראל לכאוס מוחלט.
3. להמשיך את המערכה בדרום (שלב ג') בו בזמן עם מלחמה בצפון
לנוכח העובדה שחיזבאללה התחייב כי כל עוד המלחמה בדרום תימשך – וסביר שאת שלב ג' יפרש כהמשך המלחמה – הוא לא ינצור את האש. סביר גם שלא יסכים לכל ניסיונות התיווך האמריקניים. לפיכך, אם תבחר ישראל באפשרות זו, הדרך היחידה להחזיר את התושבים לצפון היא לצאת למלחמה.
המשמעויות:
- מלחמה דו-חזיתית או רב-זירתית: מלחמה שכזו אינה דומה למצב הנוכחי. למרות הכינוי של המצב הנוכחי כמלחמה רב-זירתית, היא לא כזו. רוב אזרחי מדינת ישראל אינם חשים בלהט המלחמה, וישראל מתנהלת בשגרה. מלחמה רב-זירתית תעצור את השגרה הזו, כל תושבי ישראל יהיו תחת אש. היקף הנפגעים בעורף הישראלי יהיה גבוה וייפגעו תשתיות חיוניות לפרק זמן קצר – חשמל, מים, תקשורת.
- אם המלחמה בחיזבאללה לא תהיה מלחמה להכרעה אלא מלחמה מוגבלת, אנו צפויים לשלם את כל מחירי המלחמה ללא כל שינוי אסטרטגי מהותי. התרחיש הגרוע מכול הוא מלחמת התשה אין-סופית – כלומר חיזבאללה ואיראן פשוט יחליטו שלא להסכים להפסקת אש – וזה יהיה הרסני לחברה, למשק ולמעמד של ישראל. אם יסכים נסראללה להפסיק את האש, נחזור להסכם 1701, כך שמאזן הביטחון בצפון לא יהיה שונה באופן ניכר מהמצב הנוכחי – לא נשיג דבר למעט שחיקה טקטית של ארגון הטרור הלבנוני, שאותה יוכל לשקם, ונשלם את כל המחירים של מלחמה.
התרחיש הגרוע מכול הוא מלחמת התשה אין-סופית בצפון. נאום של נסראללה, ארכיון | צילום: רויטרס - הגיבוי האמריקני עלול להיות מוגבל ומגביל. נכון, ארה"ב לא תנטוש את ישראל – היא תמשיך לעמוד לימינה במלחמה ולספק את אמצעי הלחימה הנדרשים. אבל מעורבותה במלחמה תהיה גדולה ביותר, עד לשיקולים הטקטיים, ובמילים אחרות: התנגדות לכל פעולה שעלולה להרחיב את המלחמה לאיראן. בכך נחמיץ הזדמנות היסטורית: אם כבר משלמים את מחיר המלחמה בחיזבאללה, אז יהיה כדאי לטפל גם בראש הנחש – הרפובליקה האיסלאמית.
- מלחמה של ישראל בצפון תפחית בהכרח את הלחץ שמפעילה ישראל על עזה, דבר שיתפרש באופן חיובי אצל מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר, ולפיכך לא יקדם אותנו לעסקת חטופים. נהפוך הוא, הקשב האסטרטגי הישראלי יוסט צפונה, והסדרי סיום המלחמה בצפון יאפילו על אלו שבדרום. כך ככל הנראה נתרחק מהאפשרות של השבת החטופים.
- אם יבחרו מתכנני המערכה בהכרעת חיזבאללה כתכלית אסטרטגית, חובה עלינו לתמרן בלבנון. תמרון זה יתפרש בידי הקהילה הבין-לאומית כהפרה של החוק הבין-לאומי וכפעולה תוקפנית ישראלית נגד לבנון. חוסר הצדק מצד העולם ברור, אך הוא לא אמור להפתיע אותנו אחרי כל מה שראינו בחודשים האחרונים. האשמה שכזו תחמיר את מצבה של ישראל מבחינה משפטית, כלכלית ואקדמית – ישראל תנציח את תדמיתה לצד רוסיה כחלק מהמדינות שמפירות את החוק הבין-לאומי ואינן מכבדות את ריבונותן של מדינות שכנות.
בשורה התחתונה – זו החלופה הגרועה ביותר. יש לעשות הכול כדי להימנע ממנה. והגרוע מכול העולמות הוא מלחמה מוגבלת לכאורה: היא כביכול מענה למצב הנוכחי, שבו ישראל וצה"ל כמהים לפתרון "זול" לבעיה קשה – אך זה מצג שווא, הימור אסטרטגי שאסור לעשות ומחירה יקר מנשוא.
סיכום
הגענו למצב שבו כל החלופות גרועות, ושוב יש לבחור בגרועה פחות. יש לקוות שקברניטי ישראל ינתחו את המצב באופן רציונלי, ללא שיקולים פוליטיים, ויעמידו את טובת ישראל בטווח הזמן הארוך מול עיניהם. ההחלטה המתבקשת קשה לעיכול מבחינה פוליטית, אך היא המחייבת מבחינה רציונלית. לרוב במקרים כאלה יש נטייה שלא לבחור ולא להחליט. כפי שראינו, גם זה לא יוביל אותנו לחוף מבטחים. זה רק יאפשר אשליית שליטה ותקווה נאיבית המגולמת בצמד המילים "יהיה בסדר".
>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ולשעבר ראש אמ"ן
