בבית הפרטי של משפחת כץ ביישוב אפרת הולכים על קצות האצבעות – הדלת נסגרת בעדינות ולא נטרקת, כולם לוחשים ומחכים בדריכות לרגע הבא שבו הכול יתפוצץ. מדי בוקר מנסות האם נאווה והבנות להבין על איזה צד קם מיכה, אבי המשפחה. החיים בבית לצד בעל ואבא פוסט-טראומטי לא קלים. התפרצויות זעם, התקפי חרדה, התכנסות פנימה ורצון להיות לבד הם רק חלק מהסימפטומים המורכבים שמיכה חווה. ולמרות מצבו הקשה, ב-7 באוקטובר הוא הפתיע את כולם: עם תחילת האזעקות הוא עלה על מדים, נסע לבסיס ושירת חמישה חודשים כלוחם בג'נין. כשחזר מהמילואים שוב השתנתה התמונה. הפעם מצבו החמיר אפילו יותר.
"לא מזמן אמרה לי הבת הקטנה שלנו, בת ה-12, 'אימא, את יודעת שראיתי היום את אבא מחייך? הרבה זמן לא ראיתי אותו מחייך'. זה שבר אותי, כי זה נכון", נזכרת נאווה ברגעי השלווה המעטים שחוו מאז חזר מיכה משירות המילואים.b
הסיוט של משפחת כץ התחיל לפני ארבע שנים בערך. 20 שנה אחרי הלינץ' ברמאללה, באמצע פגישה חברית, התפרצה אצל מיכה פוסט-טראומה משירותו הצבאי. ההידרדרות של האב לשלוש הבנות הייתה איטית ואילצה את המשפחה להסתגל למצב החדש שבו הבעל והאב שהכירו הפך לאדם אחר שזקוק לטיפול. למרות הקשיים, מיכה אשתו, שתמיד לצידו בטוב וגם ברע, בחרו להיחשף: "הקרבנו את המשפחה שלנו ואת הזוגיות שלנו בשביל ביטחון המדינה, כמו עוד משפחות רבות אחרות", משתפת נאווה, "ואין לנו במה להתבייש – להפך, צריכים לראות אותנו, משפחות הלוחמים, כגיבורים ולהכיר לנו טובה על ההקרבה".
"הייתי ממש הנסיכה שלו"
נאווה ומיכה, היום זוג נשוי בשנות ה-40 לחייו, הכירו בגיל 19. את בתם הבכורה ילדה נאווה והיא רק בת 20. "מיכה היה בן אדם להתאהב בו עד מעל הראש, כזה שיקטוף לי פרחים ויביא לי, שיעזור לי לסחוב שקיות כבדות – הייתי ממש הנסיכה שלו", היא נזכרת. "התאהבתי בו בפעם הראשונה כשראיתי אותו עם אימא שלו ואחותו. הוא דאג לאימא שלו כל כך והיה מבקש מכל האחים שלו שיפנו ויסדרו אחריהם את השולחן כדי שהיא תשב ותנוח. הוא בן אדם שבאמת אכפת לו מהאנשים שהוא אוהב ומעריך". השניים בנו בית באפרת והקימו יחד עסק – מספרת חיות וחנות חיות בשם "אחוזת הכלבים". מיכה הוא גם מאלף כלבים, שופט כלבי רעיית צאן ומרצה לענייני כלבנות.
אלא שאז השתנו חיי משפחת כץ מן הקצה אל הקצה. הכול התחיל כשלפני ארבע שנים הלכו מיכה ונאווה לבקר חברה משותפת מעולם הכלבנות. "הלילה הזה שינה את חיינו", אומרת נאווה ומשתפת בסיפור ששמעו בני הזוג לראשונה מחברתם: "אף על פי שהכרנו אותה היטב, מעולם לא שמענו על אחיה שנרצח כחייל בלינץ' ברמאללה לפני 24 שנה. באותו היום היא סיפרה לנו שהיא הלכה לאזכרה שלו וציינה את שמו – ודים נורז'יץ", נזכרת נאווה בסיטואציה הקשה. "באותו הרגע החוויר מיכה לגמרי בפנים, הבנתי שמשהו עובר עליו ושאולי הוא לא מרגיש בטוב, ומיהרתי לסיים את הפגישה ולצאת הביתה. בדרך הביתה ולראשונה בכל שנות הזוגיות שלנו שמעתי שביום של הלינץ' הוא היה בתפקיד מפקד כיתה ברמאללה".
נאווה מספרת שמיכה וחייליו היו הוצבו במנהלת התיאום והקישור ברמאללה. "באותו היום, סמוך לסיום האירוע הקשה, הגיע טנדר לבן לתחנת המשטרה, הדלתות שלו נפתחו ופינו ממנו את גופות שני החיילים שנרצחו בלינץ'. החיילים שלו היו בשוק. לפי מה שמיכה סיפר, הגופות היו מרוסקות לגמרי ועוד דיממו. אחד מהם היה שרוף ובשני החיילים ניסו לעשות החייאה כי לא הבינו אם הוא מת או לא. מזעזע מה שהוא מספר על היום הזה", היא מוסיפה.
השם של החייל שנרצח היה טריגר שגרם למיכה להיזכר באירוע הטראומטי. מאותו הלילה הוא לא נרדם ואף חווה בלילות חוסר שקט, שאילץ אותו לצאת מהבית. "בפעם הראשונה שהוא נעלם מהבית זה היה לשבועיים. הוא הלך לגור עם חבר שלו שחי במערה, בלי חשמל, בלי מים, בלי כלום. זה היה הכי רחוק מהשגרה שלו, ממי שהוא", משחזרת נאווה ומספרת שלא נבהלה. לדבריה היא הבינה שמיכה עובר משבר, היא עוד לא ידעה להגדיר במילים מה זה בדיוק, אבל היא הניחה לו לחזור לעצמו לאט-לאט. "הרבה מהחברים שלנו התגרשו, חשבתי שאנחנו במין משבר כזה של גיל ה-40. לא דיברנו על גירושים בשום שלב".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"הוא היה הגב של הבית, ועכשיו הכול שבור לגמרי"
אחרי שבועיים חזר מיכה הביתה, לשגרה שהכיר, אך ההידרדרות במצבו הנפשי נמשכה. "זה היה כל כך איטי ברמה שאפילו לא שמתי לב. חשבתי שהיה לו חודש קשה, שהוא התנתק מהעולם ואחרי כן הצליח לחזור לעצמו. אבל הוא התחיל להיות עצבני ונפיץ והתרגז מדברים קטנים".
מצבו של מיכה החמיר דווקא בתקופה שבה חלתה נאווה ונאלצה לקבל טיפול רפואי ממושך בבית החולים. היא נעדרה כחודש וחצי מהבית והשאירה את הטיפול בבית ובבנות בידיו. "חזרתי לבית שבור", נזכרת נאווה בצער. "הבנות לא היו מטופלות, הוא לא תפקד בכלל בבית ובעסק. כמו שהלכתי, ככה חזרתי. כשאושפזתי חשבתי שמוזר מאוד שהוא לא נשאר ללוות אותי בבית החולים, גם כעסתי עליו על זה, כי זה לא מתאים לו. הוא היה הבעל המטפל – ופתאום הוא לא".
"כשחזרתי גיליתי שלאורך כל אותו החודש מיכה לא התקלח, לא החליף גרביים ולא בגדים וגם לא עבד בעסק. לא הבנתי מהיכן זה הגיע", היא מוסיפה. "הוא היה בן אדם מתוקתק, מסודר, הגב של הבית, ופתאום הבנתי שהכול שבור לגמרי".
"מה שהפתיע אותי הוא שבניגוד לתפקוד שלו בבית, דווקא להרצאות שלו הוא כן התייצב. הוא הרצה במכללת My-Dog ובבית החולים הווטרינרי, אבל כשחזר הביתה הוא היה מתפרק. הבנתי בהמשך שכשהוא מתחייב למשהו הוא מתייצב, מבחינתו אין מצב שהוא יאכזב מישהו שהוא התחייב לו".
"הוא היה מתנפץ, כועס עליי ושובר את כל הבית"
נאווה החליטה לפנות למחלקת הרווחה במועצה המקומית כדי לקבל עזרה במישור הכלכלי והמשפחתי. "הוא היה מתנפץ, ממש כועס עליי ושובר את כל הבית. לא ידעתי איך להתמודד עם זה". היא הבינה שהדרך היחידה להציל את המשפחה ואת הזוגיות היא לאפשר למיכה לצאת מדי פעם מהבית. "היינו מתנדבים בעבר עם כלבי הגנה ותקיפה בחווה של חבר טוב שקרובה אלינו, ומיכה התחיל ללכת לשם מדי פעם. כשהוא היה מתפרץ בבית הייתי אומרת לו שילך לחווה. היו פעמים שאמרתי לו, 'אתה לא יכול להיות בבית, זה פשוט לא מתאים'. הבנות לא הכירו אותו, זה לא היה אבא שלהן".
באחד הימים איבד מיכה את העשתונות. "רבנו על משהו שולי, והוא פשוט הלך למטבח והוציא את כל כלי החרסינה של סבתא שלי ושבר אותם על הרצפה. שבר אחד אחד בלי שום שליטה", נזכרת נאווה. "לא אמרתי לו כלום, הייתי בשוק, פחדתי מאוד. זה מצב שלא ידעתי איך להגיב עליו בכלל. הרגשתי מפוחדת ושכל דבר שאגיד לא יתרום למצב. זה בן אדם שלא מצליח להרגיע את עצמו. והוא מאשים בכל דבר".
"במקרה אחר התיישבנו לשולחן השבת, שוב משהו קטן הדליק אותו והוא שבר את כל הכלים שהיו על השולחן, ואז שבר את כל הכיסאות והרים את כל השולחן וזרק. ראיתי דברים נזרקים לכל עבר והשתתקתי. הבנות היו בהלם מוחלט והתחילו לבכות. הוא ברח מהבית ולא חזר כמה שעות טובות. חיבקתי אותן, בכיתי איתן והתחלתי לנקות. הן עזרו לי ולי לא היה מה לומר. לא ידעתי איך להסביר להן את הסיטואציה".
"הוא הגיע למצב שהוא לא מתלבש ומתקלח לבד"
"יום אחד אמרתי למיכה שמפחיד אותי לחיות איתו בבית", מספרת נאווה בקושי רב על הרגע שלא חשבה מעולם שיגיע. "אחרי שאמרתי לו שוב שילך לחווה, הוא החליט לקרוא לי ולבנות לסלון. הוא אמר להן בלי שום תכנון ובלי לדבר איתי: 'אימא ואני מתגרשים'. הייתי בהלם, לא הבנתי מהיכן זה יוצא לו, לא דיברנו על זה בכלל. הוא שבר את הבנות לגמרי, עדיין לא הבנתי מה קורה לקשר שלנו".
אחרי שהתגברה מעט על ההלם הצליחה נאווה לדבר עם מיכה. "הוא הסביר שבגלל כל הפעמים שאמרתי לו לעזוב את הבית וכל הפעמים שאמרתי לו שאני מפחדת ממנו, הוא חשב שהדבר הנכון הוא להתגרש ושהבנות לא ייחשפו למפלצת שהוא", היא משחזרת ומספרת שהשניים החליטו לתקן את הזוגיות שלהם בתנאי שמיכה יקבל טיפול נפשי.
אלא שבשלב הזה היה מיכה במצב קשה מאוד. "הוא כבר הגיע למצב שהוא לא מתלבש ומתקלח לבד", מגלה נאווה בכאב ומספרת שהחלה לטפל גם בו בכל יום, מסיעה אותו לחווה של חברו, שם יכול היה להירגע מעט, ומחזירה אותו ממנה. במקביל הם הגישו בקשה למשרד הביטחון לקבלת עזרה בטיפולים הנפשיים. בעקבות המקרה של איציק סעידיאן מאפשר משרד הביטחון לכל מי שמגיש בקשה להכרה בפוסט-טראומה (הלמת) לקבל טיפול נפשי בתוך זמן קצר. לפני שנה הייתה אמורה להתכנס ועדה בעניין מצבו הנפשי של מיכה וההכרה בו כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, אך היא נדחתה בגלל המלחמה.
"קיבל צו 8 ועלה על מדים בדקה"
"ב-5 באוקטובר קיבלנו הודעה: מיכה זכאי לטיפולים מטעם משרד הביטחון. הוא תפקד אז בקושי. ב-7 באוקטובר, לתדהמתנו, מיכה קיבל צו 8 וכעבור דקה הוא כבר לבש מדים והפך להיות חייל פעיל", משחזרת נאווה. "הייתי בשוק מהמעבר החד, מאפס למאה, שידוע שהוא מאפיין פוסט-טראומטיים".
"24 שעות לא שמעתי ממנו מילה, כל היום הוא התקשר לחיילים שלו כדי להקפיץ אותם למילואים. ב-8 באוקטובר הוא כבר נסע לבסיס. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי", מוסיפה נאווה.
בנקודה זו התחיל הפרק הבא בחיי משפחת כץ. ההקרבה המשפחתית התגברה לצד ההתמודדות הנוספת שגזר השירות הצבאי. עם תחילת המלחמה הבינה נאווה שבעלה, שנמצא במצב של התמודדות טרייה עם מאפייני פוסט-טראומה, מגויס. "בתפקידו הקודם במילואים מיכה היה מפקד פלוגה בדרגת סרן, אך כשהוא הגיע לבסיס הוא הבין שהוא לא במצב נפשי מתאים לפקד על חיילים. עבר זמן עד שהוא התחיל שוב להיות בסדר", מספרת נאווה. "במקום התפקיד הקודם שלו צירפו אותו לחבריו מהיחידה המקורית שלו בפלוגה המסייעת בתור לוחם בג'נין. בימים הראשונים הוא פשוט בכה כל היום ולאט-לאט הוא התחיל להשתחרר".
"המצב הנפשי שלו אחרי המילואים הידרדר"
מיכה שירת במילואים במשך חמישה חודשים, ובמהלכם עמדה ונאווה בקשר יום-יומי עם מפקד הגדוד שלו, מיידעת אותו במצבו של בעלה ושואלת לשלומו. "כשהוא היה חוזר אחת לחודש הביתה, ואחרי שתפקד כלוחם לכל דבר בצבא, הוא היה נקלע שוב למצב של חוסר תפקוד", נזכרת נאווה. "נכנס למיטה כמו חייל בן 19 ולא יוצא ממנה עד שהוא צריך לחזור למילואים. גם החזרה הייתה קשה מאוד בכל פעם".
נאווה הבינה שמיכה מתמודד עם דריכות יתר בעקבות הפוסט-טראומה. "בצבא הוא היה מתפקד מצוין, כי הדריכות שימשה אותו, אבל כשהוא חזר הביתה הוא לא היה יכול לתפקד. ההתמודדות עם החיים, עם המשפחה ועם אנשים שלא הבינו את המצב שלו הייתה לו קשה הרבה יותר. בצבא הבינו אותו".
במלחמה קרה משהו נוסף: מפגש עם מילואימניקים אחרים מתמודדי פוסט-טראומה, ממערכות שונות. הדיבור על הנושא שיקף למיכה את מצבו. "הם ממש עזרו זה לזה בתקופה הזו, הוא התחיל להבין מה עובר עליו, הוא חזר לצחוק ולחייך והפך להיות מודע יותר למצבו".
אך למרות המודעות לא השתפר מצבו של מיכה, ובחודש מרץ הוא שוחרר מהמילואים. "המצב הנפשי שלו אחרי המילואים הידרדר. אומנם הוא מודע למצבו ויודע שהוא צריך טיפול ועזרה, אך מהלחימה האחרונה הוא חזר עם פחד להיכנס לתוך מבנים או מקומות עם בני אדם", מספרת נאווה בצער. הוא עבר לגור בחווה של חברו, ונאווה והבנות באות מדי יום כדי להיות איתו. כשמיכה מרגיש טוב יותר הוא חוזר הביתה. "היום הוא יודע להגיד מראש אם עובר עליו יום לא טוב, אם הוא נפיץ, וזה עוזר לנו להתנהל טוב יותר עם הפוסט-טראומה".
"אני מחזיקה את הזוגיות הזו בשיניים"
חצי שנה התמודדה נאווה עם הבלתי אפשרי כמעט: הדאגה לבעלה שבמילואים והטיפול בו כשהוא חוזר הביתה לצד הטיפול במשפחה ובעסק – ופחות בעצמה. "זאת הייתה חצי שנה קשה ומאתגרת. ממש זרקתי את כולי לתוך העסק שלנו, כי זו הפרנסה היחידה שלנו", היא מספרת. "היו לי הרבה רגעים שהגעתי לקצה והרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך ככה".
הרגע הקשה ביותר היה כשבתם הגדולה השתחררה מהצבא. יום אחד, לדבריה, סיפרה הבת לאביה משהו שכנראה לא מצא חן בעיניו – והם החלו לריב. "הוא התחיל לקלל אותה קללות איומות ואמר לה שתעוף מהבית. לא ידענו מה לעשות, זה היה נורא", משחזרת נאווה. "זה לא קרה מעולם לפני כן. הבת הגדולה שלי קיבלה ממש קשה את השינוי שהוא עבר, כי היא לא הייתה בבית בשנתיים האחרונות, היא הייתה בצבא ולא חוותה את זה כמו האחיות הקטנות שלה.
"המזל שלנו הוא שאנחנו נשואים הרבה מאוד שנים ואני יודעת להגיד ולהבין שזה משבר ושנעבור אותו. יש לי אמונה ותקווה שזה יכול להיות גם אחרת: אם מיכה יקבל את הכלים המתאימים ואת המעטפת הנכונה, הוא יתגבר על זה. אני ממש לא רוצה להיות מטפלת סיעודית.
"אני מחזיקה את הזוגיות הזו בשיניים ובקושי רב. בימים שהוא יכול, הוא מעריך מאוד את כל מה שאני עושה בשבילו ובשביל המשפחה. אבל אני מרגישה כרגע שהלב שלי הוא אבן, ואני יודעת שמתישהו אצטרך לנפץ אותו ולשבור אותו ולתת לדברים לחלחל פנימה. לא יצאה לי דמעה אחת כל התקופה הזו, כי חסמתי את עצמי. אני נמצאת במצב הישרדות, כי זה מה שצריך להיות עכשיו".
"לא קיבלתי שקל מהמדינה, אין מענה"
ובינתיים בגלל המלחמה עצר משרד הביטחון את כל הוועדות – ומיכה עדיין לא הוכר כנכה צה"ל. "מיכה אמור לקבל הכרה כבר בפעם השנייה כפוסט-טראומטי, אבל כרגע הוא תקוע במין סימן שאלה אחד גדול כזה. בצבא ידעו שהוא סובל מזה, הם קראו לו למלחמה, הוא באמת כשיר להיות חייל ולהילחם, אבל בבית הוא לא מתפקד. התחושה היא שהפקירו אותו".
"ב-31 במרץ מיכה סיים את המילואים, חזר עם פוסט-טראומה גם מהלחימה האחרונה. הוא לא יכול לעבוד ומאז לא קיבלתי שקל מהמדינה. אני בשוק שהמדינה שולחת חיילים להילחם, הם חוזרים הביתה ואין מענה. הניירת והבירוקרטיה שצריך לעבור כדי לקבל משהו הן מטורפות. הוא עדיין לא קיבל שקל תגמול בגלל שהוא עצמאי. אני מאמינה באמת שטיפול וכלים ראויים יעזרו לו להשתפר".
נאווה מספרת על מצבה של משפחתה באישורו ובהסכמתו המלאה של מיכה. חשיפה שכזו איננה פשוטה לה, במיוחד כשהיא משפיעה על כל המשפחה. "אני חושבת שאין לנו במה להתבייש. אנחנו עוברים קשיים ועוד נעבור, הקרבנו את המשפחה שלנו ואת הזוגיות שלנו למען המדינה, מיכה הקריב את הבריאות הנפשית שלו, אנחנו גיבורים וצריכים להוקיר אותנו על ההקרבה.
"בשנים הקרובות יצטרכו הרבה משפחות להתמודד עם המצב הלא נורמלי הזה, וחשוב לי שהן לא יתביישו במצב. חשוב לי שהלוחמים והמשפחות האלה ירגישו גיבורים. לוחם שמוצא עצמו עם פוסט-טראומה ירגיש לרוב בושה, שפתאום הוא כבר לא גיבור. קשה ללוחם להודות שגם לו יש נפש שנפגעה. אז ללוחמים האלו אני רוצה להגיד: יהיה בסדר".
"בזמן המילואים אתה מרגיש חלק – בבית הכול מתפרץ"
ד"ר לירון ספורטה ויזל, פסיכולוגית קלינית ומנהלת היחידה לטיפול בטראומה בקופת חולים כללית (מחוז דן ופתח תקווה), מצביעה על מקרים שבהם הסובלים מפוסט-טראומה נמצאים בדריכות ומצליחים לתפקד דווקא במצבים כמו שירות מילואים. "המעבר הזה יכול להרים ולחזק אותם", היא מסבירה. "המילואים הם עולם אחר, שמרגישים בו שייכות ואחריות. בזמן המילואים אתה מרגיש שייך לחבר'ה הטובים מאוד, אתה שייך למשהו גדול שפועל בעבור המדינה. הפער הזה בין המשמעות שיש שם ובין השגרה הקיומית שפה לא פשוט".
לדבריה לשירות המילואים השפעה מצטברת על ההפרעה: "יש את האמרה 'מה שלא הורג אותך מחשל אותך', והיום אנחנו יודעים שזה בדיוק הפוך: הטראומה מצטברת. כביכול הוא הלך למילואים והיה לו שם טוב. אבל לא רק שזה לא מחשל אותו, זה מצטבר, עד שמגיע הקש – וברגע שזה מצטבר, מספיק קש קטן כדי לרסק את כל הערימה הזו.
"זיהינו אצל חלק מהחיילים והמילואימניקים שחוזרים מהשטח ניתוק מהסביבה, תחושה של קהות רגשית, ריקנות ודכדוך. היום אנחנו יודעים להגיד שפוסט-טראומה שלא מזהים אותה בזמן עלולה להתפתח. ויכולים להידבק אליה מצבים נפשיים אחרים כמו דיכאון, התקפי זעם. הטראומה מצטברת במשך השנים ולכן חשוב מאוד הזיהוי המוקדם".
"המלחמה היא אירוע מתגלגל, אנחנו עדיין בתוך הטראומה כי הלחימה נמשכת", מוסיפה ד"ר ספורטה ויזל. "אם אנחנו מדברים על המצב כרגע, החיילים שמגיעים מהשטח היו מפקדים גדולים או אפילו חיילים קרביים בסדיר, והם פוצצו בית וניצלו מהיתקלות, ויש תחושה שאתה כול יכול. ואז הם חוזרים לאישה, שהייתה לא פחות מגיבורה בעצמה, אבל בענייני היום-יום, ואז יש פער ביניהם. היא גם הייתה במשימת חייה ולא קיבלה שום הכרה. והפער הזה ביניהם הוא מכשול לזוגיות, כי אם אין שיח או טיפול, זה יביא למשבר. החיילים פוגשים מישהי שכבר אין לה הרבה סבלנות, והפיצוץ עלול לקרות תוך שנייה.
"זה חלק מהתסמינים, זעם גדול, פיצוצים, חוסר משאבים להכיל רגשות שליליים. הם גם חוזרים עם נטייה להדחיק את כל מה שקרה בצבא ונמנעים מרגש שלילי. הם יודעים שאם לא ידחיקו, זה יבוא להם בחלומות וביום-יום, תוך כדי עבודה ועם הילדים".
ד"ר ספורטה ויזל מצביעה על תסמיני הפוסט-טראומה של החיילים ששבים לאזרחות: "הם בדריכות כל הזמן, כי יש תחושה בלתי פוסקת שיקרה משהו. היבט נוסף של ההפרעה הוא הימנעות מכל מיני דברים שבמציאות מזכירים לך את הדברים השליליים, כמו קושי לשאת רעשים וגירויים. הרעש של הילדים נעשה פתאום בלתי נסבל ואתה צועק ומתפרץ. ואז נכנסים למעגל של אשמה: למה צעקתי עליהם, אני פוגע בהם. זאת אשמה שלא מדוברת ולא מעובדת, ולכן חשובה המעטפת הטיפולית. משפחת כץ מבינה שחשוב לדבר על הנושא הזה, כי חיילים שחוזרים מהקרב מרגישים לא נורמליים, והצורך לנרמל את זה חשוב כשהוא לעצמו".
עו"ד רותם אבידר צאליק, ראש תחום הכנסת בפורום נשות המילואימניקים, מרחיבה על הפגיעה בזוגיות כנזק עקיף של הלחימה: "אחרי למעלה מ-300 ימי לחימה, כשמשרתי המילואים ובני זוגם חיים כמעט שנה במציאות מקבילה שאינה נפגשת, וחווים סטרס מתמיד, כל אחד בגזרתו – הפגיעה בזוגיות בלתי נמנעת. מכיוון שהזוגיות עומדת בבסיס המשפחה, הרי היא הבסיס של החוסן בעורף – ומתוך כך בסיס החוסן בשדה הקרב. כשהזוגיות רעועה, ההשלכה על מצבת כוח האדם וכשירותו מיידית ודרמטית.
"המענה שניתן היום לתמיכה בזוגיות הפצועה של משפחות המילואים אינו מספק, בלשון המעטה. עברנו את שלב ההמתנה וההכלה. ככל שחולפים הימים, כך יותר ויותר משפחות מתפרקות, חייהם של ילדים נהרסים – והמדינה, שדרשה את המשרתים, שמגינים עליה בגופם ובנפשם, היא זו שצריכה לעטוף את שני בני הזוג ולספק להם טיפול כולל ומיידי. עליה לתעדף את האוכלוסייה ולאתר ביוזמתה את המקרים בשטח".
תגובת משרד הביטחון
"מאז 7 באוקטובר מתמודד אגף השיקום עם היקף פצועים חסר תקדים וקליטת למעלה מעשרת אלפים נפגעים ממלחמת חרבות ברזל, לצד קליטת למעלה מ-6,000 בקשות הכרה מאירועי עבר.
"כץ מטופל באגף במסירות מספר שנים כנכה צה"ל, ומרגע שהגיש בקשה להכרה נוספת בשל מצבו הנפשי קיבל מיד טיפול רפואי ונפשי. עם השלמת הטיפול בבקשתו יוזמן לוועדה רפואית לקביעת אחוזי נכות. בזמן זה הוא ממשיך לקבל טיפול רפואי ונפשי ללא הגבלה מהאגף".