"גדלנו על זה שצריך להחזיר את הכבוד. מילדות היו הרבה בעיות, הרבה אלימות, ולא היה מי שיכוון אותי - גדלתי אל תוך האלימות, לא ידעתי דרך אחרת". כאמל (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) מנסה להסביר מה הוביל אותו למקום שבו אנחנו נפגשים - כלא שאטה, שבו הוא מרצה עונש מאסר ממושך על הריגה. "אחי נרצח ואני נקמתי", הוא מודה בפשטות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כאמל והמרואיינים האחרים בכתבה לא יראו אור יום מחוץ לכלא בשנים הקרובות. כשמדברים על רצח, סגירת חשבונות ונקמת דם בחברה הערבית - הם חלק מהפנים של התופעה. שלושה עבריינים שמרצים שנות מאסר ארוכות הסכימו לדבר באופן חריג עם התקשורת - ולהסביר מה קרה ולמה, אם אפשר לעצור את שפיכות הדמים ומה תפקיד הממשלה והמשטרה בשינוי הדרוש.
"בעיר היו אומרים לי 'בושה' ו'אכזבה'"
בפגישתנו מספר כאמל כי גם אביו ישב בבית הסוהר, על עבירת שוד, מה שהוביל אותו לנשור מהלימודים בכיתה ז': "רציתי ללמוד ולהתקדם, אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי צריך לפרנס את המשפחה שלי. לא רציתי שירחמו עליי, שיחשבו שחסר לי, אז התחלתי לעבוד בניקיון במסעדה. הייתי מקבל 70 שקל ליום והייתי מרגיש גיבור. פרנסתי את הבית למשך כל התקופה שאבא היה בכלא - אני זוכר שהייתי מגיע לבתי המשפט ולבית הסוהר לבקר את אבא שלי ביחד עם אימא שלי, באוטובוסים, ואני זוכר שאנשים בעיר היו אומרים לי 'בושה' ו'אכזבה', כי אבא קיבל עונש על שוד שביצע".
אני שואל את כאמל אם לפני עשור היה מאמין שיישב בכלא על הריגה. "לא הייתי מאמין, אף פעם לא חשבתי שאהיה בכלא", הוא משיב. "היו לי הרבה חלומות - לפתוח עסקים, לתמוך במשפחה שלי, להיות אדם נורמטיבי. לא חשבתי שאגיע למצב שאשתמש בנשק ואפגע באנשים, הנקמה מחוללת את כל האלימות".
כתב האישום שבו הורשע כאמל עם קרובי משפחתו מתאר כיצד סכסוך כלכלי הוביל לרצח אכזרי באמצע הרחוב לאור יום: "בין משפחת הקורבן ובין משפחת הנאשמים קיים סכסוך אלים ומדמם". אחיו של כאמל ואביו של נאשם אחר נורו למוות כאשר אש נפתחה לעבר ביתם. חצי שנה לאחר מכן בן דודו של כאמל נפצע מירי, ככל הנראה בשל אותו סכסוך.
"הנאשם המרכזי יצא יחד עם קרוביו במטרה לפגוע במנוח באמצעות ירי לעברו", נכתב בכתב האישום. כאמל וקרוביו הצטיידו בנשק, החליפו את לוחיות הרישוי כדי להסוות את זהותם ועקבו אחר הקורבן. "החבורה המצוידת בנשקים התמקמה באחד מכבישי הגישה ברחובות הצפון, עם רכבם הם אף חסמו את נתיב הנסיעה", נכתב עוד. כאמל והנאשמים האחרים, רעולי פנים, פתחו בירי קטלני: "לפחות 23 קליעים נורו לעבר הרכב וגרמו למותו של המנוח ולפציעתם של חלק מהנוסעים".
"לא רוצה לאבד עוד אח"
אני שואל את כאמל אם הוא מרגיש שהכבוד שב לביתו לאחר שהרג את יריב המשפחה. "הכבוד מעולם לא עזב את הבית, הכבוד נשאר בבית כל הזמן, אבל זה מה שאני יודע להגיד לך היום, לא משהו שידעתי להגיד לך בתור נער - אני עובר כאן תהליך עמוק בכלא בזכות העובדות הסוציאליות והסדנאות, מזהה את הרגשות שלי, עובר דברים ומדבר עליהם.
"בתור ילד היו שואלים אותי איך אני מרגיש והייתי עונה 'בסדר', היום אני יודע לפרש את הרגשות שלי. אני מדבר עם האחים, הרחקתי אותם מהעולם הזה. בתחילת המאסר הייתי מסרב לסולחות, היום הגעתי למצב שאני מפייס, עשיתי חשבון נפש שאני לא רוצה לאבד עוד אח, אני משלם עכשיו על טעויות שעשיתי. אני בקשר טוב עם המשפחה שלי היום, חיים בשקט, ללא בעיות. לפני הסולחה המשפחה חיה בפחד ובעצבים".
אתה מרגיש שהממשלה מצליחה לטפל במרחץ הדמים במגזר הערבי?
"אני חושב שלא, אם היה נרצח מישהו מהרצליה פיתוח באותו יום היו מגיעים לרוצח, אצלנו אין את זה - כל יום יש רציחות, כל יום נפגעים וזה לא מעניין, אנחנו סוג ב'". (תגובת המשטרה בנושא - בסוף הכתבה)
"מגיל צעיר חיינו איתם בסכסוך"
סמיר, בן 27, נמצא כבר כשבע שנים בכלא. הוא נשלח ל-9.5 שנות מאסר בגין הריגה - גם כן מתוך נקמה: הוא דרס בן למשפחה יריבה במהלך קטטה. "נשפטתי על הריגה כי לקחתי נשמה של בן אדם, נקמתי. הם הכו את אחי והשפילו אותו בכפר - 'הרבצנו לאחיך'", הוא משחזר את ההצקות וההתגרות. "אחרי שנה של תסיסה שבה מחממים על המשפחה שלי, החלטתי בקטטה השנייה לדרוס ולפגוע בצד השני, אף אחד לא ידע, אבל מצד שני הכתובת הייתה על הקיר, היו ויכוחים שקדמו למעשה שלי, מבטים אלימים מהצד שלהם כלפי המשפחה שלי".
"זה התחיל בוויכוח על ירושות ואדמות ולא הצליחו לפתור את זה טוב", מסביר סמיר. "הייתי אז צעיר, הבנתי שזה משהו רגיל הסכסוכים האלה, לא משהו חמור. כמו כל סכסוך, הכול מתחיל ונגמר בכסף". המתח שנוצר עם קרובי משפחה רחוקים השפיע רבות על החיים בביתו: "מגיל צעיר אנחנו חיים איתם בסכסוך - זה מצב תמידי ששונאים אותם, הדבר הזה התחיל לגדול ואף אחד לא עצר את זה. בחפלות אנשים מהצד השני היו יורקים ומזלזלים באבא, זה הקשה עלינו".
ערב אחד, כך משחזר סמיר, הוא שיחק בפלייסטיישן עם אחד מאחיו. "פתאום אחי הגדול מצלצל אלינו, 'תגיעו לפה מהר מהר, באים אלינו הרבה הרבה'. ישר קמתי מהמיטה ועליתי לאוטו יחף, רציתי רק להוציא אותם משם, לא הבנתי באותם רגעים שהם היו במצב של לחץ קיצוני, לא ידעתי שאני הולך לתקוף. הבנתי שיהיו מכות, אבל לא תכננתי לדרוס - תכננתי רק להגיע לשם ולקחת את אבא שלי ואחי".
"פגע בו פגיעה חזיתית וישירה"
עובדות כתב האישום שמתפרסמות לראשונה במגזין N12 מפרטות כיצד הסכסוך האלים והמדמם בין משפחתו של סמיר לקרובי המשפחה הרחוקים סחרר את כל תושבי הכפר בגליל. "עד לחודש יוני 2017 שתי המשפחות התגוררו בשכנות. באותה שנה, ועל רקע הסכסוך ששרר בין שתי המשפחות, משפחתו (של סמיר) החליטה לעבור להתגורר בבית חדש, בשכונה אחרת".
חודש לאחר המעבר, כשהיו ליד ביתם הישן, התעמתו אביו של סמיר ואחד מאחיו עם קרובי המשפחה. "אחיו (של סמיר) ירד מהרכב המשפחתי והחל להתעמת עם בן המשפחה השנייה, אולם אביו מנע זאת ממנו. כעבור זמן קצר הצטרף גם אבי המשפחה השנייה וניסה להרגיע את הצדדים. חרף המאמצים של אבות שתי המשפחות, אחיו (של סמיר) לא נרגע וניסה להשתחרר מידיהם ולהתעמת עם בני המשפחה השנייה. אבות שתי המשפחות אחזו בו, מנעו זאת ממנו ובכוחות משותפים הדפו אותו במעלה המדרגות בפתח בית המשפחה הישן".
בשלב זה התבצעה השיחה לסמיר ולאחיו, שהיו בביתם: "סמיר מיד הצטייד בסכין, רץ יחף לרכבו ונכנס למושב הנהג. האח השני התיישב לידו והשניים עזבו את המקום בחיפזון ונסעו במהירות לעבר ביתם הישן. באותו זמן, בפתח הבית הישן, שני אבות המשפחה המשיכו בניסיון להרגיע את הרוחות, אך אחד מבני משפחתו של סמיר זרק כיסא. זמן קצר לאחר מכן הגיעו סמיר ואחיו עם הרכב: "הנאשם חלף במהירות על פני הג'יפ שעמד בחניית ביתו הישן, הסיט את הרכב לעבר אחד האחים מהמשפחה השנייה ופגע בו פגיעה חזיתית וישירה בתוך רחבת החניה שבפתח בית המשפחה, סמוך לכניסה לבית. כתוצאה מהפגיעה הועף האח על מכסה המנוע, ראשו פגע בשמשה הקדמית וזו נשברה כתוצאה מהמכה. הקורבן התגלגל ונפל ארצה".
בכתב האישום מתואר כיצד עצר סמיר לרגע, פתח את דלת רכבו, הביט לעבר הנפגע ששכב מתבוסס בדמו - ואז נסע אחורה ונמלט מהמקום מבלי להזעיק עזרה, בנהיגה פרועה ומהירה ובזמן ששמשת רכבו הקדמית סדוקה לחלוטין. במהלך ההימלטות מהזירה הוא אף פגע באדם אחר: "הנאשם גרר אותו לאורך הטנדר, מסובב אותו כמה פעמים עד שאותו אדם נפל ארצה. הנאשם הוסיף לדהור, התעלם מצעקותיו של אדם אחר שקרא לו 'עצור', פגע גם בו ונמלט מהמקום. בשלב זה נסע לבית סבו בכפר ושהה שם עד שהוסגר למשטרה".
"טוב שאני משלם על הטעות"
על הקורבן מספר סמיר: "הוא לא מת במקום, לקח יומיים-שלושה. נפגעו עוד כמה שכנים שפגעתי בהם במהלך הנסיעה שלי". הוא משחזר את מעצרו, שבוצע במהירות: "בתוך 40 דקות הגיעו שוטרים לסבא שלי ואמרו לי, 'בוא, עכשיו אתה בא איתנו לתחנה'. עליתי לאוטו ביחד עם אח שלי, כשהגענו לתחנה שמו עליי אזיקים, נעצרנו בהתחלה אני ואחי בחשד למעורבות בקטטה, אחרי יומיים לקחו לבית המשפט וביקשו להאריך את המעצר בחשד להריגה. שוטר אמר לי, 'האדם שדרסת - נפטר', ומאז הלך הכול".
סמיר היה אז בן 21. "חיפשתי לעבוד, להתחתן ולהתפרנס, לא הייתי כזה שמדבר הרבה, אהבתי להיות בפינה שלי, באותו היום אחרי אירוע הדריסה הרגשתי שהחזרתי את הכבוד למשפחה שלי. זה היה יום של סערת רגשות, הייתי בלחץ, הזעתי בכל הגוף, ואז הבנתי שעשיתי משהו חמור מאוד".
לפני הדריסה אתה או בני משפחתך פניתם לסיוע המשטרה בנושא הסכסוך האלים?
"לא, איזה משטרה, הם חלשים, לא גברים", הוא עונה בביטול. "אם היינו הולכים להתלונן, אז המשטרה בכפר שלנו הייתה מגיעה לבית שלהם ומעדכנת אותם שהתלוננו עלים, לא יכבדו אותנו וזה יסכן אותנו, אז עדיף לפעול בדרכים אחרות ובלי משטרה, לא מרגישים את המשטרה בכלל בכפר שלנו. לא רואים הרבה ניידות מסתובבות בכפר ויש בו תחנה, אבל היא נראית כאילו היא עומדת ולא עובדת".
אני שואל את סמיר אם במקרה שהיינו נפגשים לפני עשור, כשהיה בן 17, הוא היה מאמין שבעוד עשור אפגוש אותו בכלא לאחר שהורשע בהריגה. "לא הייתי מאמין, לא חשבתי שאהיה בכלא, חשבתי רק לחיות את החיים, אף אחד לא הכניס לי לראש את המשמעויות, שיהיו השלכות אם אעשה בעיות, רק אמרו לי ,'מה שאתה עושה זה בסדר גמור'". הוא מספר שלאחר שהרג את בן המשפחה היריבה התקיימה סולחה והמשפחה שלו נאלצה לשלם חצי מיליון שקל למשפחה היריבה: "כל מה שהרווחתי בחיים שלי הולך לזה. טוב שאני משלם על זה, שאני ארגיש שעשיתי טעות".
על מעגלי הנקמה אומר סמיר: "לא צריך להגיע עד ליריב שלך, אפשר להגיע לנציג שלו ולפגוע בו, ואז בטח הראש ייצא החוצה. לפעמים ינסו קודם לפגוע בראש, וכשלא יצליחו ינסו לפגוע בקרובים שלו, כדי שיעשה טעות". כיום הוא יוצא נגד החיסולים והנקמות, במיוחד אלו שמתרחשים לעיני כול ובאור יום ועוד מועלים לרשתות החברתיות: "אלה החלטות גרועות שהורסות חיים, האנשים האלה לא עושים חשבון לאף אחד".
בפגישתנו מספר סמיר על תופעת הנשק הלא חוקי בסביבתו. "בתקופה שהייתי בחוץ היה נשק, אבל לא הרבה, היום יש יותר מדי", הוא מעיד. "מי שיש לו נשק, יש לו כוח וביטחון עצמי - היום קל מאוד להשיג, המוכר של התורמוס יכול להשיג לך קרלו ואומר לך 'מה שאתה רוצה אני משיג לך'".
אני שואל אם לדעתו הממשלה מנסה למגר את התופעה, וסמיר עונה: "מטפלים ולא מטפלים, כשנהרג אחד או שניים אומרים 'אללה ירחמו', אבל כשנהרגים בכמויות מתחיל לחץ ואז הממשלה חייבת לקדם תוכניות לעצור את התופעה. פחות משקיעים בלמגר את התופעה האלימה בציבור הערבי לעומת היהודי. אצלנו במגזר יותר חשוב מהחלומות שלך זה הכבוד שלך, כי אלה החיים שלך". (תגובת המשטרה בנושא - בסוף הכתבה)
השוד שהסתבך והאלימות שמוראד "נולד" לתוכה
מוראד, כבר בן 47, יושב כמעט מחצית מחייו בכלא: "שלחו אותי למאסר עולם שנקצב ל-37 שנים, ואני בכלא כבר 22 שנה. אני גרוש פעמיים, אב לשלושה ילדים, היום לא בקשר איתם". האירועים שהובילו אותו לכלא התרחשו בתחילת המילניום: בינואר 2022 הוא נעצר על שלוש עבירות שוד, אחת מהן הסתבכה גם לרצח. כתב האישום מתאר כיצד שוד בתחנת דלק באזור הצפון הוביל לרצח מזעזע: "הנאשם קשר קשר לשדוד את תחנת הדלק באזור סח'נין".
כמה שעות קודם לכן גנב החשוד עם שותפו למעשה רכב מכפר סמוך לתחנת הדלק, והשניים הצטיידו באקדחים. "עם הגיעם לתחנה ניגש הנאשם יחד עם שותפו אל חדר המתדלקים אשר בתחנה, כשהם רעולי פנים ומצוידים באקדחים. באותה עת היו בחדר המתדלקים שני עובדים שעסקו בספירת כספי פדיון משמרת הערב בתחנה", נכתב. השניים שדדו אלף שקלים מהמתדלקים באיומי אקדח וביריות, ואז הכול הסתבך: "במהלך השוד הגיע למקום אדם נוסף, תושב האזור. כששמע קולות חריגים מחדר המתדלקים התקרב לאזור כדי להפריע לנאשם ולשותפו להשלים את זממם. בעת שהתכוונו להימלט משטח התחנה עם הכסף ששדדו, ירו הנאשמים באקדחם לעבר האדם כדי להבטיח את ביצוע עבירות השוד ואת הימלטותם ממקום ביצוע העבירה. אחת היריות פגעה בחזהו של המנוח, הקליע חדר דרך ריאותיו וגרם למותו".
כתב האישום מגולל שתי עבירות שוד נוספות: עד למועד כתיבת מילים אלה, ועל אף העונש החמור והמאסר הממושך, מוראד אינו מודה בעבירת הרצח בתחנת הדלק. "בעבירת הרצח אני לא מודה כי לא הייתי שם, ניסיתי להוכיח את חפותי במשך כמה שנים בבית המשפט ולא הצלחתי, חזרתי בידיים ריקות. אני 'מבלה' כאן על משהו שלא עשיתי, אבל כן מקבל אחריות לשתי עבירות שקדמו לעבירה שהסתבכה עם הרצח. הייתי צריך כסף בבית".
"נולדתי בשכונת עוני, בעקבות זה חוויתי לא מעט חרם ודחייה מצד הסביבה, משם למדתי את האלימות", מספר מוראד כיצד הידרדר לפשע. "כדי להרחיק את החרמות ממני הייתי צריך להוכיח את עצמי ולהפגין כוח. אומנם הייתי ילד צעיר, אבל אחרי שהייתי מעורב בפעם השנייה והשלישית באירועי אלימות וזה עבד, זה ליווה אותי במשך שנים".
עם זאת, טוען מוראד, "בהתחלה לא חיפשתי כסף קל, בכפר בגליל שגדלנו בו הייתי עובד בשוק בבסטות, מציע את עצמי לסוחרים, חיפשתי גרושים שיהיו לי כדי שלא לבקש את עזרת המשפחה, וגם הייתי מנסה תמיד לחזור הביתה מהשוק עם ירקות כדי לעזור למשפחה". בכיתה י"א הפסקתי להגיע לבית הספר והתחלתי ללמוד חשמלאות רכב. עבדתי בכמה מקצועות, העיקר שתהיה לי פרנסה - מכונאות וחשמלאות רכב, צבע ופחחות לרכב, מסגרות, חטב וכורת עצים, איטום גגות".
"הייתי נעלם בלילה ומוצא סיפור לשקר"
בגיל 24, כשמוראד כבר נשוי ולו ילדים קטנים, הכול השתנה בחייו. "עד אז עבדתי והתפרנסתי בכבוד, אבל אז היה גל עצום של פיטורים במשק, בתחילת שנות ה-2000, ומצאתי את עצמי יושב בבית בלי עבודה. אחרי כמה חודשים גם מעט הכסף שחסכנו נגמר ולא היה איך לפרנס את הילדים, ניסיתי למצוא דרך לפרנס את המשפחה בדרך הנכונה ולא הכי הצלחתי, ובאיזה שלב חברתי לאנשים שלקחו אותי לדרכים לא טובות, אנשים שעסקו בפלילי".
בשיחתנו משחזר מוראד את הפגישה הראשונה לפני ההצעה שקיבל ממכריו הפליליים לצאת לשוד. "אגיד לך בכנות, בהתחלה חשבתי על הדברים, אבל נסחפתי לדרך והיה לי מאוד חשוב להביא את הכסף לבית, פחות חשבתי על ההשלכות ועל התוצאות. אחרי שביצעתי את שתי העבירות הראשונות - שוד בחנות תכשיטים - השוד הזה (בתחנת הדלק) הסתבך. זוכר שחשבתי לעצמי למה אני הולך בדרך הזאת? אלה ערכים שלא מתאימים, אף אחד במשפחה לא ידע שאני מעורב בזה, הייתי נעלם בלילה וממציא סיפור לשקר לקרובים שלי".
כשמוראד נשאל על הרצח שבו הורשע, הוא חוזר על הגרסה שהציג בבית המשפט: "אין לי מה לזכור, לא הייתי שם בעבירה, אז אני חף מפשע. לא הייתי שם בכלל". את רגע המעצר מוראד לא שוכח, אף על פי שעברו 22 שנה מאז: "נעצרתי שבעה חודשים אחרי האירוע שהסתבך, בתקופה שאני בלי מסגרת - מי יכול לענות על השאלה איפה הייתי? לא זכרתי. שעת המעצר הייתה לפנות בוקר, פתחתי את הדלת בשיא התמימות ופתאום מקיפים אותי שוטרים עם נשקים שלופים, לוקחים אותי למעצר, שם התחילו לחקור אותי".
"שורף את החיים בין קירות הכלא"
"זאת גם הייתה הפתעה לכל המשפחה והקרובים שלי, כולם הופתעו שאני עצור. שאלתי את עצמי איך הגעתי לכאן", מספר מוראד. שאלתי אותו מה היה קורה אילו נעצר כבר אחרי השוד הראשון שהיה מעורב בו, בחנות התכשיטים, זה שקדם לשוד שהסתבך: "בטוח שהייתי מתעשת ולא חוזר לפשע", הוא משיב במבט לאחור.
כיום מנסה מוראד לתרום מניסיונו כדי להרתיע את בני המשפחה הצעירים מלהיכנס לעולם הפשע: "אני מתאמץ להשפיע על הדור הצעיר, יש לי אחיינים במשפחה. יש נטייה במגזר להיסחף, אני משתדל לפתוח להם את העיניים ולגרום להם לחשוב על השלכות וללמוד מטעויות של אחרים - אני נפלתי, אני דוגמה חיה, אל תיפלו כמוני, אחד ששורף את החיים בין ארבעה קירות בכלא".
כמו כאמל וסמיר, גם מוראד הוא מהעבריינים שמטופלים במחלקת יהב בכלא שאטה: מדובר במחלקה טיפולית לאלימות, שמיועדת לאסירים שמרצים עונשי מאסר ארוכים - שבע שנים ומעלה - והטיפול האינטנסיבי נמשך בין שנה וחצי לשנתיים. המטרה היא להעניק להם כלים להתמודד עם מצבי תסכול, כעס וקונפליקט - ולגרום להם לדעת לבקש עזרה ולשוחח על הקשיים שלהם במקום לפנות לאלימות, גם בתוך הכלא וגם לאחר שישוחררו, אפילו אם זה יקרה בעוד שנים רבות.
"בזכות הטיפול בכלא אני מתחבר לעצמי"
כעת, כך מספר לי מוראד, הוא רואה באור אחר את האירועים ההם. "בזכות האנשים פה אני מבין מה הניע אותי לפעול ככה, הסביבה והטיפול שאנחנו מקבלים בבית הסוהר עוזרים לי להבין איך הגעתי למצב הזה". הטיפול במחלקה מבוסס על מודל קהילתי-קבוצתי, ובמהלכו האסירים (שמכונים גם "דיירים") מקבלים תפקידים שונים: "אחראי הקונפליקטים" מקיימים קבוצות הידברות לפתרון מחלוקות בין אסירים, "דיירי התרבות" אחראים לפעילויות גיבוש, וה"דיירים התומכים" מסייעים לאסירים חדשים ועוד.
בשב"ס מדגישים כי אף שהאסירים נקראים פה גם "דיירים", יש במחלקה חוקים וכללים נוקשים - שנועדו לסגל להם יכולת למידה והפנמה של גבולות ומצבי סיכון. נוסף על קבוצות ההדרכה והגיבוש, האסירים מקבלים גם טיפול פרטני: צוות המחלקה מורכב ממנהלת מחלקה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, וכן משתי עובדות סוציאליות נוספות וקצין חינוך.
"זאת התקופה הכי טובה שלי, בזכות הטיפול אני מתחבר לעצמי, לחיים, ומבין סוף מה הוביל לעשות את העבירות שביצעתי", מספר מוראד על הטיפולים שהוא עובר בכלא. "גיליתי שזה יושב על אירועים קשים בילדות, וזה רק בזכות עובדים סוציאליים וסדנאות לטיפול בכעסים, בזמן האנשים האלה הבנתי שאני מרצה עונש חמור על עבירות אלימות. מבחינתי חשבתי אז שזאת דרך להשיג כסף. עברתי ואני עובר תהליך חשוב פה, אני משתף את האסירים הצעירים בסיפור חיי, מנסה לעזור להם מניסיון החיים שלי, מהטעויות שלי".
בפגישתנו מספר מוראד על הזינוק במספר הקורבנות באירועים הפליליים בחברה הערבית - מגמה שרק הולכת ומחריפה, גם בימינו אנו: "זה לא חדש, זה לא מאתמול ולא מהשבוע שעבר, זה כבר התחיל לפני 25–30 שנה, זה התחיל מהתקופות שההורים הפסיקו להיות נוכחים. היום, אם תסתכל כבר על תינוקות בפעוטון, תחפש איפה ההורים - פעם אבא שעובד היה מפרנס בכבוד שבע נפשות, הוא לא היה צריך לגנוב בשביל לחיות, הכול היה בהתאם ליכולות שלהם. היום אם בן אדם מכניס 5,000 שקל למשפחה אבל המשפחה רוצה להיות כאילו היא מכניסה 15 אלף, אז גם מתרבים להם התשלומים. הכול בשביל הרושם והסטטוס, ובגלל זה אין מי שיאכיל ויחנך את הילדים - הילדים מחנכים את עצמם, מבחינתי הכול מתחיל ונגמר באחריות ההורים".
"ג'ונגל, למשחק הפלילי אין גבולות"
מוראד מוסיף ומדבר על מעגל נקמת הדם במסגרת החיסולים הפליליים, שמוביל לפגיעה גם בחפים מפשע. "בתחום העברייני היום יש תחרות, קמו הרבה ארגונים, אלה לא רק המשפחות שהיו מוכרות פעם, היום זה ג'ונגל. כנראה זאת הדרך של כל אחד להראות שהוא חזק יותר. פעם העבריינים היו משיגים את הכבוד כשהם היו שומרים על קודים, היום זה שונה - וזה עובד בדרך של הרתעה. מי שפוגע יותר, נחשב חזק ואימתני יותר. ככל שיהרגו יותר, ככה יהיו חזקים יותר".
בשנים האחרונות אנחנו עדים גם לפגיעה בסמלי שלטון - ראשי עיריות ובכירים אחרים שעולים על הכוונת של מאבקי הפשיעה. למוראד ההסבר ברור: "העבריינים רוצים לשלוט עליו, על העירייה ועל הרשות - ל'משחק' הפלילי אין גבולות, אם יש דרך להשפיע על ראש הרשות או על השלטון, הם ינסו להשפיע ולהכניס אותו לכיס שלהם. זה הטרנד של השנים האחרונות - עבריינים שמגיעים עד לראשי העיריות".
אני שואל אותו אם המשטרה מרתיעה היום גורמי פשיעה במגזר הערבי, ומוראד משיב: "המשטרה מוגבלת בחברה הערבית. היא מנסים לעבוד עם היכולות שלה, אבל יש לה מחסור בשוטרים. המשטרה חייבת משתפי פעולה מבפנים, והיום אנשים יסתכנו - הם מבינים שאם ישתפו פעולה עם המשטרה, זאת סכנת חיים, כל מידע הכי קטן שמוביל למי שמסר מידע הוא סכנת חיים".
כיצד יפעל היום צעיר בחברה הערבית שהסתבך? הוא יפנה למשטרה או שייקח אקדח ויצא לפעולה בעצמו?
"לאחרונה קשה לראות שמישהו יבקש עזרה מהמשטרה, כי הוא לא רוצה לסכן את חייו בגלל שנעזר במשטרה".
הממשלה עושה מספיק כדי להתמודד עם הנגע הזה של האלימות הגוברת ברחוב הערבי?
"היא משתדלת, אבל לרוב כושלת, לא תמיד זה באשמתה - אם למשטרה הייתה גישה ליותר אמצעים טכנולוגיים, למשל, אולי היו לה יותר כלים לפתור את זה". (תגובת המשטרה בנושא - בסוף הכתבה)
תגובת משטרת ישראל
"האלימות והפשיעה בחברה הערבית היא נגע חברתי פסול ומשטרת ישראל ממשיכה במאבק נחוש ובלתי מתפשר בתופעה זו בכלל האמצעים העומדים לרשותה. מיקוד הטיפול ביעדים מרביתם על רקע סכסוכים ברחוב הערבי מתבטא בהרחקה מהחברה של עשרות יעדים בהם חברים בארגוני פשיעה באמצעות מעצרים עד תום ההליכים, עונשי מאסר בפועל, תפיסות אמל"ח ותפיסת רכוש".
"נציין כי חקירות תיקי רצח מנוהלות ביחידות העילית של משטרת ישראל, תוך הפעלת כלל האמצעים, היחידות הסמויות והטכנולוגיות, האוספות ממצאים וראיות לשם הבאתם לדין של המעורבים וכליאתם אחר סורג ובריח, למען שלום הציבור וביטחונו, זאת ללא קשר למוצאו ודתו של הקורבן".
"לצד כל זאת הטיפול באלימות בחברה הערבית אינו נחלת המשטרה לבדה ורק שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית בישראל בחינוך, בתרבות, בשיתוף הפעולה עם המשטרה, בהוקעת נורמות פסולות ובפעולות אקטיביות של ההנהגה, יובילו לשינוי המיוחל. משטרת ישראל תמשיך לפעול בתופעת האלימות והפשיעה ברחוב הערבי למען שלומם וביטחונם של כלל הציבור".