הימים שאחרי חיסולם של איסמאעיל הנייה ואל-חאג' מוחסן (פואד שוכר) הם ימים מתוחים של המתנה לתגובה הצפויה מצד כל חברי הציר שנפגעו, והם גם ימים של גאווה ושביעות רצון מההישג המבצעי היוצא מן הכלל. ארבע שאלות עיקריות נשארו כעת: מה תהיה התגובה של אויבינו, איך ישפיע החיסול של הנייה על עסקת החטופים, כיצד ישפיע על חמאס, ובאיזו מידה הנזק שנגרם פוגע באמת בחיזבאללה ובציר האיראני-שיעי.
הפעולות היו מוצדקות, מדויקות ומשמעותיות. הטבח בילדי מג'דל שמס היה חציית קו אדום שמחייבת תגובה אחרת מול חיזבאללה. ואף על פי שהנייה לא היה חלק משותפי הסוד שתכננו וביצעו את טבח 7 באוקטובר, הוא נשא באחריות הכוללת כמנהיג הארגון, בהיותו ראש הלשכה המדינית שלו מ-2017. מה גם שתמונת תפילת ההודיה שלו בבוקר השבת ההיא במלון באיסטנבול, כאשר על המסך מאחוריו משודרות תמונות הזוועה, לא משאירה דילמה: האיש בן מוות. הוא, וכל הנהגת חמאס – בעזה ובחו"ל.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
התגובה הצפויה של הציר, אפשרויות וסבירויות
אנו צפויים לתגובות משלוש חזיתות: חמאס על חיסול הנייה, חיזבאללה על חיסול מוחסן בלב ביירות ואיראן על ההשפלה שחיסולו של הנייה בוצע עת היה אורח כבוד של המשטר ובלב טהראן. העובדה שהכול קרה בתוך 12 שעות, לפי ראיית הציר האיראני, היא מתקפה על כולו, והיא תגביר את המוטיבציה לתגובה מתוזמנת של כל הציר.
למרות המוטיבציה הגבוהה להגיב, היכולת של חמאס ואיראן לפעול מגבולם מוגבלת. להבדיל, של חיזבאללה לא. לחמאס אין יכולת בקנה שהוא עוד לא ניסה מול ישראל. הוא מותש לאחר לחימה ארוכה, הזרוע הצבאית שלו כבר אינה מתפקדת כארגון צבאי אחוד, ואף שיש לארגון הטרור העזתי יכולת לשגר רקטות גם לתל אביב, מדובר ביכולת שיורית.
לאיראן יכולת שיגור טילים וכטב"מים לישראל באופן הדומה למה שראינו ב-14 באפריל. ברם כפי שהוכח במקרה ההוא, בפעם הקודמת האפקטיביות הקינטית של המהלך האיראני הייתה נמוכה בזכות יכולת ההגנה הרב-שכבתית של ישראל, וגם הודות לקואליציה האזורית בראשות ארה"ב, שיש לקוות שתהיה משקל נגד גם הפעם. עם זאת, אין להתעלם מהאפקט המורלי ומשיבוש שגרת החיים בישראל בשל איום זה. שיבוש זה הוא בעל ערך בעיני האיראנים. עוד יש לזכור שהפעולה של 14 באפריל הייתה צעד חדש, שמוכיח אומץ איראני, שכנראה פרץ מחסום שהיה קיים עד אז.
לעומתם, לחיזבאללה יכולת משמעותית לפעול מגבול לבנון: אם יחליט מזכ"ל ארגון הטרור חסן נסראללה להגיב בצורה קשה, הוא אכן עלול לשתק את השגרה הישראלית ולגרום נזק כבד לעורף. אבל אם יחליט על פעולה כה רחבה, המחיר שישלם חיזבאללה יהיה כבד. בפועל יביא הדבר ככל הנראה למלחמה אזורית – מלחמה שעל פי התנהלות ארגון הטרור השיעי ואיראן עד כה נראה כי אינה רצויה בראייתם בעת זו. עם זה, ככל שסבב המהלומות מסלים, כך גדל הפוטנציאל למיסקלקולציה, והצדדים עלולים להגיע לידי מלחמה כוללת – שייתכן ששניהם אינם חפצים בה.
טבעת אש סביב ישראל
תרחיש הייחוס שאליו עלינו להיערך הוא זה שבמסגרתו יפעלו כל חברי הציר באופן מסונכרן בירי מכלל טבעת האש סביב ישראל, באופן שדומה למה שראינו ב-14 באפריל. אפשר להעריך שכדי שלא לשבור את הכלים לחלוטין, גם הפעם הניסיון יהיה להתמקד במטרות צבא.
סביר שהיקף התגובה מלבנון יהיה כזה שחורג ממה שחיזבאללה עשה עד כה, או באותו המרחב (למשל ירי של מספר טילים רב אך במטח אחד לגוש דן או לעיר גדולה בצפון), או בשימוש באמל"ח חדש, דוגמת טיל מדויק, בניסיון להרוג מפקד בכיר בצה"ל. האפשרות של מלחמה כוללת עם חיזבאללה קיימת. ייתכן שנאסראללה יגיע לכלל מסקנה שהמלחמה בלתי נמנעת ולכן הוא יעדיף ליזום אותה בהפתעה ובניגוד לציפיות. התרחיש אפשרי, אך סבירותו נמוכה מהפעולה המוגבלת שתיארנו קודם. בכל מקרה נידרש להיערך אליו מבחינת יכולת ההגנה והתגובה המיידית. היערכות מקדימה תקטין את הסיכוי לנזקים של ממש בעורף. הגנה טובה תאפשר לישראל את השליטה בהסלמה – כלומר איך להגיב ובאיזה היקף מתוך שיקול קר ולא בתגובת בטן על נזק חמור.
השפעות החיסולים על ביטחון ישראל
חיזבאללה
מוחסן היה האיש הקרוב ביותר לנסראללה: איש אמונו, חברו, והגורם המרכזי שחיבר בין רצונותיו של המזכ"ל לפעולות הארגון. הוא היה הממסר בין המנהיג ובין המפקדים המבצעיים של חיזבאללה. היעדרותו תחייב את נסראללה לבצע התאמות. מוחסן לא היה הרמטכ"ל. למען האמת, לאחר חיסולו של עימאד מורנייה, אין לחיזבאללה דמות צבאית כריזמטית המשתווה בערכה לאחרון. לפיכך אין ספק שיימצא מחליף. לסיכום, למעט הקשר הבין-אישי עם נסראללה והתמיכה הרגשית של האיש למנהיגו – את הפונקציה הארגונית לא תהיה בעיה להחליף.
מוחסן לא היה מפקד כריזמטי, אך הוא היה האיש שבנה את "המערך האסטרטגי של חיזבאללה". מדובר בכלל היכולות של אמל"ח מתקדם: טילים מדויקים, טילים ורקטות ארוכי-טווח, מערכות נשק נגד מטוסים (נ"מ), לוחמה אלקטרונית וסייבר (סב"ר) ועוד. בתחום זה היה מוחסן גורם בניין כוח של ממש. היעלמותו צפויה לפגוע בקצב ההצטיידות, באיכות האמל"ח ובהיקף אמצעי הלחימה האלו. הוא היה "אבי פרויקט דיוק הטילים", ויש לקוות שנושא זה ייתקל קשיים בעתיד. גם במקרה זה אין מדובר בהשפעה ארוכת שנים. זה משבש, מעכב, אך בר-התאוששות.
בסיכומו של דבר, בהיבטים הפיזיים התפקודיים של חיזבאללה לא יהיה הבדל גדול. באשר להיבטים ה"רכים", ובהם מידת ההרתעה שנוצרה על רקע התקיפה הנועזת והמתריסה, ומה ההשפעות הפסיכולוגיות על נסראללה עם אובדן חברו הקרוב – קשה מאוד להעריך את השפעת השינוי.
חמאס
ראשית נחזור על המובן מאליו, טבח 7 באוקטובר מעמיד את כל הנהגת חמאס כבת מוות. איסמאעיל הנייה היה ראש הלשכה המדינית של ארגון הטרור ("ראש מדינת חמאס בעזה") וראש הנהגת החוץ שלו. הוא מקובל גם ברחוב הפלסטיני. מעבר לדמותו הייצוגית הסמלית, להנייה לא הייתה כל השפעה צבאית על הארגון. הוא כמובן נושא באחריות לפעולות הזרוע הצבאית, הוא תמך מאוד ברעיון הפשיטה על שטח ישראל ואף פעל בטהראן לקבלת תמיכה בנושא (אף על פי שלא היה מודע לפרטים המבצעיים ולעיתוי הפעולה). לפיכך היעלמו הוא בעיקר מכה מורלית קשה לארגון. זה נכון, הוא היה מדינאי מוצלח, אך אין מדובר בגיבור לאומי שהפך למנהיג מדיני. מדובר בעסקן מוכשר שהצליח שלא לריב עם הזרוע הצבאית, ולהדהד את המסרים שלה באופן שחיזק את מנהיגותו. הוא היה דובר טוב הרבה יותר משהיה מנהיג מוכשר. חיסולו לא ישנה מהותית דבר בהתנהלות הארגון מבחינה צבאית, אך יש בו משום החלשה של חמאס מבחינה פוליטית למול הפתח.
ההשפעות האפשריות על עסקת החטופים
צד האויב: הסמכויות בנושא החטופים נתונות באופן מוחלט בידי מנהיג חמאס ברצועה יחיא סינוואר. אף שהנייה ניהל את המגעים מהצד של חמאס מול המתווכות, הוא למעשה היה רק גורם מתווך. במקרים היחידים שבהם הייתה להנהגת החוץ גישה שונה מהנהגת הפנים הפגין הנייה נוקשות ועקשנות. באופן לא מפתיע (בעקבות הלחץ הצבאי על עזה) היו מנהיגי הזרוע הצבאית בתוך הרצועה מי שהראו רצון להתפשר. היעלמו של הנייה משאיר מאחור מספיק אנשים בהנהגת החוץ שימשיכו את המשא ומתן, ובהם ח'אלד משעל וח'ליל אל-חיה. התנאים הבסיסיים שגרמו לחמאס להתפשר ולקבל את ההצעה האחרונה של ממשלת ישראל לא השתנו, והלחץ הצבאי אפילו הוגבר לאחרונה.
נכון, סינוואר אינו יכול להרשות לעצמו מבחינתו לשדר עסקים כרגיל. הוא רואה עצמו כחייב להגיב ולפיכך ייתכן שישהה את המגעים. ואולם הוא לא יעשה זאת במחיר של הקרבת הנכס הגדול ביותר שהוא מחזיק בו כערובה להפסקת המלחמה – החטופים. סינוואר רוצה לפדות את הנכס הזה, לקבל ביטחונות לסיום המלחמה ולחזות במו עיניו בשחרור המסיבי של אסירים פלסטינים (נתעבים) יוצאים לחופשי. יש גבול למידת הסולידריות שיפגין, והגבול של הסולידריות הוא האינטרס העליון שלו ושל התנועה שהוא עומד בראשה – שרידות.
הצד של ישראל: בכל הקשור לעסקת חטופים, ייתכן שהשינוי העיקרי שתגרום היעלמותו של הנייה – הוא דווקא בצד שלנו. מדובר בהישג ישיר המקרב את "השמדת היכולת השלטונית של חמאס", וזה צעד גדול בדרך להשגת מטרות המלחמה. ככל שממשלת ישראל מתקרבת להשגת מטרות המלחמה האחרות, כך היא מחויבת למטרת המלחמה העוסקת בהשבת החטופים.
ראש הממשלה יכול לראות בהישג זה סולם המאפשר לרדת מדרישות (לא פרקטיות בעליל) של בידוק האזרחים העזתים החוזרים לעיר עזה – דרישה הדוחה את מימוש העסקה. הפסקת האש שתעצור את הלחימה בעזה תאפשר למערכת הביטחון להסיט את הקשב לצפון ולהשיג את היעד החשוב יותר כרגע – החזרת חבל הארץ הזה לריבונות ולשגשוג ישראליים מהר ככל האפשר.
סיכום
ישראל ביצעה פעולות חשובות וחיוניות, הפגינה הצטיינות טקטית מעוררת גאווה, אך לא באמת שינתה את המציאות האסטרטגית בינתיים. העולם בהחלט מקום טוב יותר בלי שני אויבינו, שנשלחו למקום שכולו רע. אך על מנת לשפר את מצבה של ישראל נדרשת מנהיגות אמיצה, כזו שמסוגלת ורוצה לקבל החלטות קשות:
- ניצול ההצלחה הטקטית, שביעות הרצון הציבורית והלחץ שבו נתון חמאס כדי לדחוף לעסקת חטופים – ממקום של כוח ושל עוצמה.
- ניצול הפסקת האש ברצועה כדי לנתק בין החזיתות, ובה בעת מיקוד המאמץ המבצעי מול חיזבאללה, ועדיין מתחת לסף המלחמה – עד להשגת הסכם שמבטיח את האינטרסים של ישראל.
- כינון אסטרטגיה חדשה ורב-שנתית בשילוב ארה"ב נגד איראן והציר השיעי – אסטרטגיה הכוללת מרקם בריתות אזורי חדש – "ברית אברהם". מהלך זה, שידרוש גם התקדמות בהיבט רגל מדינית משלימה בעניין הזירה הפלסטינית, יכול להצליח להביא גם לגלגול לאחור של היכולות הגרעיניות של איראן.
>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ולשעבר ראש אמ"ן
