"מה שכואב לחמאס זה שבסוף הקרקע נפגעת לו", מנסה לסכם המ"פ סרן (במיל') שי אדלר את השהייה המורכבת והממושכת שלו במסדרון נצרים, האזור שמבתר את הרצועה לשניים. הריח של עזה עוד עומד באפו של אדלר המילואימניק, ימים ספורים לאחר שיצא משם עם הגדוד כולו. "הגעתי לתל אביב הביתה", הוא אומר, "ומצד אחד אני שמח שכולם בשגרה וחיים את החיים שלהם אבל מצד שני חשוב לציין שקיים עולם מקביל, לא רחוק מתל אביב – פחות ממאה קילומטר".
באותו עולם מקביל שמתאר אדלר הכול נראה אחרת: "חיילים שם נלחמים ומזיעים ואוכלים טונה מקופסה, עד שחמאס יבין שפשוט לא יהיה לו לאן לחזור. שם אנחנו בסוף מגינים על עם ישראל ומשמידים את האויב ופוגעים בו ומנסים להשיג כמה שיותר נכסים, שבסוף ייתנו לנו כעם, כצבא וכמדינה את ההישג הזה שלחמאס לא יהיה לאן לחזור, כי נשמיד מה שצריך להשמיד כדי שהמלחמה תיפסק בסוף", הוא מבהיר בקור רוח.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"מספר הפירים שאנחנו חושפים שם כל יום הוא עשרות, זה לא נתפס, אתה נגנב", הוא מודה. "זה קורה לפעמים במקרה – הבאגר עובד פה ושם ומזהה פיר, ובסופו של דבר זה מספר לא נתפס של פירים. חמאס בנה עיר מתחת לאדמה ואנחנו מאתרים ומשמידים התשתית בעל-קרקע ובתת-קרקע. אתה נכנס שם לבתים, ואתה בונה עמדות, ועזה זו עזה – חם ואבק וכולם מזיעים ותנאים לא פשוטים, במיוחד למילואים זה לא פשוט בכלל. אנחנו פושטים על בתים ונתקלים באויב ומחסלים אותו, וגם תפסנו מחבלים. אלה שתפסנו מביאים מודיעין".
"הגעתי מנצרים שעה לפני הלידה"
על רגע אחד לדוגמה המ"פ מספר אדלר בסיפוק רב: "אירוע של מארב לילי עם שליחות. תפסנו ארבעה מחבלים בחיים, והיה בהם ערך מודיעיני רב. יחידות העילית לא תמיד מצליחות להביא את ההישגים האלה, ואתה מבין שהינה בפעילות שעשית יש ערך רב ומשמעות גדולה לפיקוד וגם למציאת שאר התשתיות והתכנון של האויב לגבי העתיד – ואין ערך גבוה מזה. זו גאווה גדולה. לחמאס לא יהיה איך ולאן לחזור, כי אנחנו פוגעים בו קשות. זו המשימה – להשמיד אותו ואת התשתיות, ואת זה אנחנו עושים. לצערנו לפעמים זה פוגע גם בנו, אבל זו המשימה והיא מובנת לכולם".
אדלר הוא מ"פ בגדוד 6310 של חטיבת ירושלים. לא הרבה אנשים בצבא מכירים כל כך מקרוב את מסדרון נצרים – אותו אזור שחמאס דורש את פינויו – כמו כוחות הגדוד, אנשי מילואים שעזבו את הכול כדי למגר שם את חמאס. אדלר עצמו היה שם בשתי תקופות ממושכות, ושם גם קיבל בטלפון האדום את הבשורה שאשתו נכנסת לחדר הלידה: "אשתי התקשרה. היא אמרה שיש לה ירידת מים בדרך לבית החולים. הגעתי מהמסדרון שעה לפני הלידה", נזכר הקצין. "יצאנו בלילה שלפני כן לפשיטה בארבע לפנות בוקר על מחרטה של רקטות וטילים. הפלוגה הותקלה ב-RPG ובירי ובמחבלים ואחר כך מצאנו מטען, וברגע שהתחלנו לסכם את האירוע – טלפון. שתבין את הדיסוננס בין המקום שהייתי בו כמה שעות לפני כן ובין הלידה".
בחייו האזרחיים אדלר הוא סמנכ"ל תפעול בחברה שמוצאת פתרונות מגורים לעובדים זרים ומטפלת בדירות נופש בירושלים – וכעת גם אב טרי. גם הוא וגם המג"ד, סא"ל (במיל') איתי יערי – אדריכל עצמאי ביום-יום – הם אנשי מילואים כמו שאפשר להבין בקלות, וגם ההורות הטרייה משותפת לשניהם: "לי נולדה בת חודש וחצי לפני 7 באוקטובר, עזבתי את הבית כשהיא בת חודש וחצי, ומתוך כל התקופה הייתי ב-7 חודשי מילואים", מספר המג"ד.
מה השתנה בציר נצרים
גם הלוחמים שעליהם הם מפקדים, ושאיתם נכנסו למסדרון נצרים כבר פעמיים, הם אנשי מילואים. "זאת המשימה השלישית שלנו מאז 7 באוקטובר, שאז כל הגדוד שלנו התגייס", מספר יערי. "ב-11 בספטמבר יצאנו מפרוזדור נצרים. בפעם השנייה הוא היה שונה לחלוטין ממה שהיה בתחילת התמרון".
במה הוא שונה?
"בפעם הראשונה שנכנסנו, בתחילת התמרון (בסוף אוקטובר), הוא היה באמת ציר לוגיסטי והיו לו משמעויות צבאיות של תמרון", מסביר יערי. "הוא לא היה נכס אסטרטגי כמו שהוא היום. הוא היה בנוי, והוא היה מרחב לחימה שהאויב בו עדיין לא נפגע בצורה ניכרת".
ובסבב השני?
יערי: "ביולי אנחנו מגיעים למרחב של הריסות שבהן מסתתר אויב שלהתנהגות שלו אפשר לקרוא לוחמת גרילה. מדובר בהתנהגות פחדנית, כל מה שהוא מנסה לעשות הוא ליצור לעצמו 'תמונות ניצחון', למרות ההבנה הברורה שאין לו יכולת אמיתית לנצח. הוא רק רוצה ליצור לאנשים אצלנו בעם תחושת דיכאון וחוסר יכולת לראות את הסוף. האויב היום לא רואה את התמונה כך שיש לו יכולת לפגוע בנו כצבא ולמנוע מאיתנו לקחת ממנו שטח או להשמיד אותו ואת התשתיות שלו. מה שהאויב מנסה היום לעשות הוא ליצר אצלנו אווירת נכאים ברמה הלאומית, כזו שיכולה להקשות על הרוח של העם, ובסופו של דבר גם להקשות על הרוח של היותנו אנשי מילואים ועל הרוח של הלוחם בקצה – שהעורף שלו והבית שלו מאחור עוברים את אותה החוויה ונמצאים באותה האווירה הלאומיות".
"קלף המיקוח" שהולך ומתייקר
ב-7 באוקטובר התגייס הגדוד כולו. "עזרנו באזור שדרות ונתיבות במשימות הראשונות שלנו, ואחרי שבוע עברנו למרחב צפון הרצועה, עוד לפני התמרון, וטיהרנו אותו", משחזר סא"ל (במיל') יערי. "כשהתחיל התמרון נכנסנו לאותו המקום, לפרוזדור נצרים, שם היינו במשימת הגנה בציר הלוגיסטי. סיימנו את המשימה באמצע דצמבר, הגדוד היה בערך חודש וחצי בבית. התגייסנו שוב לקראת סוף פברואר לצפון הארץ, שם היינו עוד 45 יום, השתחררנו במרץ. אחרי שהשתחררנו התבשרנו שביולי אנחנו עתידים להתגייס שוב למשימה שלישית". בשבוע שעבר, לאחר דחייה קלה, סיים הגדוד את משימתו במסדרון נצרים. בימים שבהם ראש הממשלה והצמרת הביטחונית מתכתשים על שאלת הצירים – פילדלפי ונצרים – אני מנסה להבין איך זה נראה מעיני המפקדים.
אתה, כמג"ד שתפס את המסדרון פעמיים, מרגיש שהמסדרון היום הוא נכס אסטרטגי ברמה שלא נכון לעזוב אותו, גם בתמורה לעסקת חטופים?
"אני כמג"ד מתעסק בטקטיקה ולא באסטרטגיה. כאזרח אני רואה את קלפי המיקוח שמונחים על השולחן, וברור לכולם שהמרחב הזה שאותו אנחנו תופסים ומרחיבים הופך את קלף המיקוח הזה ליקר מספיק כדי להציב תנאים – זה דבר ששווה לנו לוותר עליו כדי לקבל בתמורה משהו אחר", משיב המג"ד. "להגיד לך מה נקבל? מן הסתם זו תפילה של כולם להשיב את החטופים הביתה, ובתוך כל הדבר הזה גם לראות שאנחנו לא חוזרים למקום שבו קורה עוד פעם 7 באוקטובר, ואלו חלק מהיכולות היום בפרוזדור – אומנם אנחנו לא יודעים מה יקרה בהמשך, אבל זה יכול לגרום למטרות המלחמה להתממש".
אני אקשה טיפה: בתור איש שנוכח בשטח, להערכתך, אם אנחנו עוזבים את הציר לשישה שבועות במסגרת עסקה, את ההישג שמימשת עד עכשיו לא יהיה אפשר להשיג שנית בזמן קצר? זה יעלה ביותר מדי חיי חיילים? איך אתה רואה את זה?
סא"ל (במיל') יערי משיב בנחרצות: "יהיה אפשר להשיג אותו תמיד. זה מתקשר לעניין של תמונת הניצחון שחמאס מנסה לצייר. אנחנו כצבא, ובגלל שאנחנו אנשי מילואים אז גם כעם – כשהרוח שלנו חזקה מספיק והאחדות שלנו בעם חזקה מספיק – יכולים להצליח בכל דבר, בכל זמן, מתי שנרצה ואיך שנרצה. זה הסיפור". והמ"פ אדלר מוסיף ומדגיש: "המסדרון הפך לפרוזדור, הוא כבר לא 'מסדרון' – משמעותו כיום היא של נכס רחב מאוד, ממזרח ועד הים. הוא עצם בגרונו של חמאס, ואנחנו מרחיבים אותו כל הזמן – באמצעות תקיפות נרחבות לכיוון צפון הרצועה. להשמיד אויב ולפגוע בתשתיות של חמאס ובסוף לא להשאיר שם שום דבר".
"ברור שכולנו שם כי אנחנו מבינים את גודל השעה. מילואימניקים, רובנו מבוגרים – כולנו רוצים שיחזירו את החטופים הביתה", מספר אדלר. "הדרג המדיני הוא שמחליט, לא אנחנו. אבל אנחנו נשמח שהמסדרון יוחזר אם בתמורה לכך יוחזרו החטופים הביתה. אם אחרי זה נצטרך לכבוש אותו עוד פעם, נעשה את זה די בקלות – כי אנחנו הורסים לחמאס את התשתיות באזור".
"החזיק לו את העורק והציל אותו"
הגדוד יצא לפני שבוע מעזה, ובראש טרי זיכרון כואב – אירוע רב-נפגעים שהתרחש בפלוגה של אדלר. "הפלוגה שלי עלתה על מטען בחצר של בית בזייתון, זה אירוע משמעותי וכואב מאוד שנפלו בו חיילים שלנו – רס"ל דניל פצ'ניוק, רס"ל ניתאי מיטודי ורס"ל אביתר עטואר ז"ל". באותו אירוע, נזכר אדלר, תפקד רופא מהעתודה של הפלוגה באופן מעורר השראה תחת אש: "אחד הפצועים שלו היה אנוש באירוע הזה, נקרע העורק של עצם הבריח. בפעולה הרואית הוא תפס לו את העורק כדי שלא ידמם עד לפינוי המוסק של יחידה 669, במקרה חברנו לצוות נוסף עם עירוי דם ונוזלים, ובזכות זה הוא חי. הוא החזיק לו את העורק במשך כחצי שעה".
"הרופא של 669 וגם הרופאים בבית החולים אמרו שזה נס ושלא נתקלו באירוע באירוע דומה שבו פצוע נשאר בחיים. ובזכותו הלוחם הזה חי – עצם הבריח התרסקה לו, ואתה לא יכול לעזוב את העורק שהתפוצץ לו, זו רמת נחישות מטורפת שאי אפשר לעזוב גם בפינוי ב'אכזרית'. וזה לא קרה בשטח סטרילי, זה אחרי פיצוץ מטען ובזירת מטענים שיש בה חשש שחוליית מחבלים תפתח באש".
חובש אחר שנפגע מאותו המטען ספג פציעות רסיסים ופונה באלונקה למנחת. "הוא היה בהכרה אבל לא הצליח לעמוד. כשהגיע למנחת ניגשה אליו הרופאה שבאה לטפל בו. הוא אמר לה, 'אני חובש, יש לי רסיסים כאן וכאן, אני בסדר – עכשיו את יכולה לטפל בי'. זה קור רוח מטורף! כששמעתי את זה, למרות כל העצב, העליתי חיוך – כי אתה מבין שהוא לוחם מטורף, וזה מעיד על המודעות והמחויבות שלו למקצוע גם כשהוא אזרח וחייל מילואים".
"זה אירוע קשה", מוסיף אדלר בצער. "הפלוגה והלוחמים מבינים את המשימה ולמה הם שם, גם בעזרת שיחות וחיבוקים ותמיכה – של העורף, של המשפחות ושל הגדוד. הפלוגה חושבת להמשיך קדימה ולא לעצור, כי אחרת הססנות מובילה לדאון. אחרי אותו יום המשכנו את ההתקפה קדימה, כדי להחזיר את תחושת המסוגלות. הפלוגה יצאה מזה בראש מורם והמשיכה קדימה, למרות כל האובדן והקושי שחווים באירוע כזה".
המג"ד והמ"פ זוכרים ומזכירים בשיחה את שמות הנופלים האחרים של החטיבה בעזה, כולם אנשי מילואים: רס"ר שלמה יהונתן חזוט מגדוד 9207, רס"ם יניב יצחק אורן מגדוד 8119, שנפל באותו יום שנפלו בו שלושת לוחמי גדוד הסיור בזייתון, רס"ם מרדכי יוסף בן שועם ורס"ן יותם יצחק פלד, אף הם מגדוד 8119, ורס"ר יוחאי חי גלאם מהגדס"ר.
"יש שחיקה, אבל יש גם מוטיבציה"
היה לוחם שניהלת איתו שיחה אישית, שהיה צריך להרים אותו והיה לו קשה מדי?
"ברור, גם אצל חלק מהצוות שנשאר בעזה ושאר הצוותים הלוחמים", משיב אדלר. "אנחנו מסבירים ללוחמים בקצה את המחירים הכבדים שאנחנו גובים מהאויב ומשתפים אותם גם במה שנעשה ברמת החטיבה והאוגדה ואילו נכסים אסטרטגיים אנחנו כפלוגה וכגדוד. מזה הם מבינים את התמונה הכוללת, שהם אלה שפוגעים ומשמידים ומתקדמים קדימה וזה פוגע משמעותית באויב. ההתקפות שלנו הן על מרכזי הכובד של האויב – בזייתון, בשכונות למיניהן, סג'עייה ובאחרות – שוב מכים ומשמידים תשתיות ומשאירים להם אדמה חרוכה. זו המשימה העיקרית, שלא יוכלו להרים את הראש, לא מעל פני הקרקע ולא מתחת לפני הקרקע".
איך המוטיבציה של החבר'ה לקראת הסבב הבא?
"אנחנו עשינו עד כה יותר מ-300 ימי מילואים בשנה וחצי האחרונות – זה סבב שלישי שעכשיו השלמנו מאז שמחת תורה", מדגיש אדלר. "נבוא כשיקראו. קשה לעזוב משפחה ועבודה אחת לכמה חודשים, ויש שחיקה, אבל קיימת מוטיבציה".
יש אנשים שאמרו "די, כבד עליי", מסיבות מוצדקות יותר או פחות?
יערי המג"ד משיב: "יש מלא כאלה", ואדלר מסכים: "קשה להם וכולנו חווים את זה באופן אישי. אם בהתחלה היינו ב-120% התייצבות, אנחנו כבר היום בחצי מזה, אפשר להגיד". המג"ד מנסה להסביר כיצד מתבטאים העומס והנטל: "יש המון אנשים שמאוד קשה להם, וזה פוגע להם בלימודים, אנשים דחו את הלימודים שלהם בשנה, ועוד סבב פירושו לפעמים לדחות בעוד סמסטר. אנשים בעבודה, המשק כבר בלי להתבייש מתחיל להקשות, אנשים סופרים את 61 הימים שלהם מהחזרה כי הם מבינים שאחרי סבב שלישי כבר אפשר לפטר אותם בגלל זה".
"יש אנשים שחוזרים לעבוד וכבר אין להם עבודה בתכלס, כי לקחו מהם פרויקט שניהלו, ואומרים להם, 'אתה בא והולך, ואתה לא באמת רלוונטי. אני אתן לך לעבוד ועוד פעם תלך?'. יש לוחמי מילואים שמחפשים עבודה ושואלים אותם אוף דה רקורד, 'איפה אתה עושה מילואים וכמה ימי מילואים אתה עושה בשנה' – כדי לדעת אם שווה להעסיק אותם. יש עצמאים שהעסקים שלהם סגורים ולא מתפקדים, ומשפחות שמעתיקות את חייהם כדי לנסות להתמודד עם תקופת המילואים".
הלוחמים שבאים למילואים במיוחד מחו"ל
אבל ממש לא הכול שחור. "אחד החובשים אצל אדלר הוא פרמדיק בארה"ב שבכל פעם מגיע, גם לפני המלחמה", מספר יערי. "הוא הגיע למלחמה עוד מההכנות, ועד יום אחרי שהגדוד משתחרר. בגדוד יש לפחות עשרה אנשים מאוסטרליה, מארה"ב ומצרפת. מדהים כמה נחישות יש לאנשים לבוא ולהמשיך לעשות כשהמחיר שהם משלמים יותר גדול, כי שם בחו"ל לא מעניין אותם לאן אתה הולך, פה עוד יש חוק שקצת מגן על האנשים". ואדלר מסכים ומוסיף: "יש לי שני חבר'ה מארה"ב, צלף ופרמדיק – הם משלמים על טיסה הלוך ושוב ולא מקבלים שם שכר, הם מקבלים כאן מינימום ובכל זאת באים, כי הם מבינים את המשמעות".
"אם אני יכול לבוא כאן בקריאה גם למעסיקים וגם לאזרחים וגם למרצים באוניברסיטה ולכל מי שצריך – חבר'ה, תחבקו את אנשי המילואים. יש לי לוחמים סטודנטים שאני שומע מה המרצים עושים להם ובא לי לבכות", אומר אדלר בצער. "במקום שיחבקו וייתנו מה שצריכים ויתמכו, אומרים להם שידחו בשנה. למה? מה, אנחנו נלחמים בשביל עצמנו? אנחנו נלחמים בשביל כולם! הם בחוד החנית ומקשים עליהם מאד גם בלימודים, וגם המעסיקים, וצריך לחבר אותם ולא לעכב את החיים עוד יותר, גם ככה קשה עם המשפחות ועם הילדים ועם הנשים וצריך לחבק את האנשים האלה. המדינה צריכה לתמרץ מעסיקים שמעסיקים מילואימניקים בחזית, כדי שירצו להעסיק אנשי מילואים ולוחמים. אנחנו נתקלים גם בעם ישראל היפה, כשמחכים מחוץ לגדר אזרחים עם אוכל וכשאתה מחפש ערב גיבוש ואזרחים נרתמים – למרות שאנחנו שנה באירוע".
המג"ד יערי מתרגש כשהוא מדבר על מי שלובשים מדים למרות הקשיים. "מי שמגיע למילואים אחרי כל כך הרבה סבבים הם אנשים נחושים ששום דבר לא ישבור אותם. הם יבואו כשיקראו להם, למרות כל הקושי, כי זה חשוב להם, המדינה והעם. המצב גם לקראת מערכה בצפון – כולם מבינים את זה, וכשייקראו לדגל הם יבואו. יש לנו אנשי מילואים חזקים ועוד יותר עורף חזק".
לקראת סוף השיחה מגלה המ"פ פרט חשוב על המג"ד שלו. "אני אספר לך מה שיערי לא יספר – הוא לא יוצא הביתה. אשתו בקושי מטורף והוא גר בגולן, בלי מקלט, בקו העימות, עם הכטב"מים והטילים. אשתו אמרה לו, 'די, עוזבים'. היא עזבה משם בלי לשאול אותו כי היה לה קשה לשאת את זה לבד, שתבין את הקושי של שני ילדים כשהבעל מג"ד שנלחם בעזה ונורים רקטות וכטב"מים כל הזמן, זה חלק מהקושי וההתמודדות". והמג"ד מסביר: "אשתי החליטה שהיא עוברת לגור קרוב להורים שלי, אז עכשיו נחזור ונתחיל להבין איפה אנחנו נמצאים ומה עושים, להתאקלם לבית חדש".
כל המידע המתפרסם הותר לפרסום בידי הצנזורה הצבאית.