"בג'באליה הכרתי את סרן אושרי ז"ל. עישנו סיגריה יחד בשעות הערב, הוא סיפר לי שהוא בדיוק התארס והייתה לנו שיחת נפש. בבוקר למוחרת הוא נפגע מירי בראשו. הוא היה במצב שאפילו לא הייתה יכולת להציל אותו", נזכר ד"ר שיאל ברקוביץ', רופא שהצטרף לסיירת הנח"ל בלחימה. המקרה של אושרי הוא רק אחד מבין אירועים רבים שהוא עדיין סוחב איתו: "מתוקף תפקידי אני צריך לטפל באנשים שנכנסים לי ללב. חברים טובים שנפצעו רואים אותי ומתחננים: 'תעזור לי'".
"הם מבקשים עזרה ממני כחבר וכרופא", הוא נזכר. "מכביד מאוד על הנפש להיות בשני התפקידים האלה במקביל". ולכובד הזה מצטרף עול נוסף שנופל על הרופאים עם החזרה הביתה - עשרות רופאים מתמחים המשרתים במילואים מתמודדים כיום עם מציאות בלתי אפשרית גם לאחר שובם מהחזית.
יותר מעשרה חודשים אחרי שנקראו לדגל והחלו לסכן את חייהם בטיפול בפצועים תחת אש, הם מרגישים שהתואר ברפואה הולך וחומק מבין אצבעותיהם. הרופאים במדים הפסידו זמן יקר ממסלול ההכשרה המפרך, ומעבר לפינה ממתינים להם מבחני הסיום - שאליהם לא הספיקו ללמוד כמו שצריך, בין פינוי לחילוץ. אלה הסיפורים של חלק מהם.
"טיפלנו ב-150 פצועים בחודש אחד"
בזמן ההתמחות שלו במחלקת האורולוגיה בבית החולים בילינסון משרת ד"ר שיאל ברקוביץ' כרופא במילואים של סיירת נח"ל. מפרוץ המלחמה הספיק הסרן במילואים לשרת יותר מ-250 יום: "ב-7 באוקטובר הקפיצו אותנו לכרם שלום. הגעתו לדרום וגיליתי שטח כבוש. במשך שבוע נלחמנו על יישובי העוטף כדי לכבוש אותם בחזרה. בסוף אוקטובר התחלנו את התמרון בעזה. מיד לאחר עסקת החטופים חזרנו לג'באליה ושם חיכו לנו מאות מחבלים חמושים. היינו צריכים לטפל ב-150 פצועים בחודש אחד", הוא מתאר.
"באחד הימים פתחנו את הבוקר עם נ"ט שנורה על צוות שלנו", מתאר ברקוביץ'. "שבעה פצועים נפגעו מרסיסים בעיניים ובצוואר. הפינוי המוסק התעכב, ובזמן שחלף היינו צריכים לייצב את מצבם, לתת מנות דם ולשמור אותם בחיים עד הגעת המסוק".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
התאג"ד (תחנת איסוף גדודית) עוד לא הספיק להתאושש מהאירוע של הבוקר וכבר התקבל מידע על תקרית נוספת - צוות לוחמים עלה על מטען, חמשת הפצועים סובלים מרסיסים בכל הגוף. "כשהגענו לחלץ אותם ירו עלינו – טיל נ"ט עבר מעל לראש שלנו ופגע בבניין לידנו. שעה לאחר מכן זרקו רימונים על צוות במארב והיו פצועים. זה היה אחד הימים הקשים והקטלניים שהיו לנו בלחימה: בטווח זמן של שלוש שעות טיפלנו בקרוב ל-20 פצועים. זה סוחט אותך ברמות שאי אפשר להסביר".
"ההפרדה בין המטפל למטופל לא קיימת"
"כשאני מטפל בבית החולים יש הפרדה ברורה בין הרופא ובין המטופל", אומר ברקוביץ'. "בתור רופא שנלחם יחד עם הסיירת בעזה, מה שהיה לי הכי קשה במילואים זה שאין את ההפרדה שקיימת בבית חולים. אני עובר עם הכוח מבית לבית, ישן איתו בלילות ומלווה אותו בכל משימה, כך שבפועל אני אחד הלוחמים בשטח והחברים מהיחידה נכנסים לי ללב".
ברקוביץ' מתאר מקרה אחד שמזקק המורכבות והקושי שבתפקיד. "בג'באליה הכרתי את סרן אושרי משה בוצחק ז"ל", הוא מספר. "ישבנו ועישנו סיגריה יחד בשעות הערב, הוא סיפר לי שהוא בדיוק התארס והייתה לנו שיחת נפש. בבוקר למוחרת הצוות שלנו נכנס למארב". מתברר שסרן בוצחק ז"ל נכנס ראשון ונפגע מירי בראשו ומרימונים שנזרקו לכיוונו.
"חטפנו רקטת RPG. אני נפצעתי בפנים ובחזה מרסיסים קטנים שחדרו אליי. עד לאותו רגע לא חששתי להיפצע, ופתאום הבנתי שגם אני לא חסין"
ד"ר שיאל ברקוביץ', שחבר ללחימה בעזה
"אני הייתי הראשון שהגיע לזירה – וראיתי מראות קשים מנשוא", אומר ברקוביץ'. "חבר שלי שעישנתי איתו סיגריה ערב לפני כן, עכשיו הוא במצב שאפילו אין יכולת להציל אותו. אין לי ברירה אלא לטפל בחברים שלי, באנשים שנכנסים לי ללב. חברים טובים נפצעים, רואים אותי ומתחננים: 'תעזור לי'. הם מבקשים עזרה כחבר וכרופא. מכביד מאוד על הנפש להיות בשני התפקידים האלה במקביל".
באחד הבקרים בדרום ג'באליה עבר סרן (במיל') ברקוביץ' לצד האחר של המתרס והפך מרופא לפצוע. "קמתי לצחצח שיניים ופתאום חטפנו רקטת לתוך חדר שבו היו כל הרופאים מהתאג"ד. הרסיסים חדרו דרך החומה, היינו שישה וכולנו נפצענו. אני נפצעתי בפנים ובחזה מרסיסים קטנים שחדרו לגופי. עד אותו רגע לא חששתי להיפצע כי הייתי עסוק בלטפל בכולם, ופתאום הבנתי שגם אני לא חסין".
שיאל נשוי לכרמל, רופאה בעצמה, שהתמודדה עם עומס כפול כשבעלה במילואים. בני הזוג הורים לשני ילדים קטנים: ניתאי בן ה-6 ועילם בן ה-4. "אשתי הייתה בחרדות, אבל הצלחתי להרגיע אותה כשאמרתי לה שאני פחות בסיכון בתור רופא. כשנפלתי לרצפה והכול היה שחור מסביבי, הדבר הראשון שחשבתי הוא שאשתי הולכת להרוג אותי. כבר אין לי דרך לשכנע אותה שאני חסין. סירבתי להתפנות לבית החולים כדי שלא להלחיץ את המשפחה".
"בהתחלה פרגנו, ואז התחילו שיחות הטלפון"
הרופאים המתמחים מתארים שינוי ביחס למילואימניקים וחוסר התחשבות בפער המצטבר בלימודים: "בתחילת המלחמה הרגשתי שבמחלקה שאני מתמחה בה היו פרגון והבנה מוחלטת של המצב", מתאר ברקוביץ'. "כשנכנסנו לרפיח והבינו שהמילואים נמשכים חודשים על גבי חודשים התרבו שיחות טלפון והודעות עם השאלה: 'מתי אתה חוזר למחלקה?' הפסדתי כמעט שנה מההתמחות, לא התקדמתי בחומר, לא ניגשתי למבחן ההשלמה בשלב א', בזמן שמתמחים שלא עושים מילואים מתקדמים ולומדים לנתח. הפז"ם שלנו במחלקה לא דופק. הייתי מצפה שההסתדרות הרפואית ובתי החולים יבינו שאנחנו לא נמצאים במילואים מבחירה".
ד"ר יותם אלימלך הוא מומחה ברפואה פנימית שנמצא בעיצומה של תקופת התמחות-על בגסטרו בבית חולים העמק. נוסף על כך הוא עובד כרופא משפחה ומשרת כרופא גדודי בגדוד 8101 של חטיבת אלכסנדרוני. "באחד המוצבים בצפון היינו חוטפים בכל יום ירי טילים מדויקים ומרגמות", הוא מספר. "באחד ממטחי הירי, הטיל התפוצץ ממש במרכז החיים של הפלוגה, שניות לפני כן היו במקום הזה כ-30 לוחמים. חלקם נכנסו למרחב המוגן ונפגעו מההדף של הטיל. חצי שנייה לפה או לשם והיה מתרחש אסון של עשרות הרוגים. זה היה אירוע מטלטל". לדבריו, בזמן המילואים בשטח הרופאים מביטים למוות בעיניים מדי יום ביומו: "זה חלק מהמקצוע, אבל גם במחלקה אני רואה מטופלים במצב קריטי בכל יום והמוות אורב מעבר לפינה".
"כשעלינו על מטענים וחטפנו RPG וקורנטים הדבר היחיד שהדאיג אותי לא היה למות או להיפצע. חששתי מה יקרה לי עם המבחנים של הרפואה. אבסורד, אבל זו האמת"
ד"ר יותם אלימלך, רופא גדודי באלכסנדרוני
בעיצומה של הלחימה בעזה מצא עצמו ד"ר אלימלך מודאג מהמבחנים במקום לחשוש לחייו: "כשעלינו על מטענים וחטפנו RPG וקורנטים הדבר היחיד שהדאיג אותי לא היה למות או להיפצע. חששתי מה יקרה לי עם המבחנים של הרפואה. אבסורד, אבל זו האמת. הקדשתי 14 שנים של לימודים כדי להגיע להתמחות-על, מקצוע הרפואה הוא בשבילי הגשמת חלום. במצב של מלחמת קיום אנחנו מתגייסים בלי לשאול שאלות – ובסוף משלמים את המחיר".
ד"ר אלימלך שירת 240 ימי מילואים במהלך מלחמת חרבות ברזל ורק לפני ימים ספורים יצא מסבב לחימה ברצועת עזה. "הדבר שהכי מטריד אותי הוא שבקרוב אגש למבחני סוף ההתמחות, ולא שמעתי על מתווה שאמור להקל עלינו. לא מוסיפים לנו עוד מועד לבחינה. אתה קם בבוקר, יוצא להילחם ולטפל בפצועים, מסכן את החיים בכל יום ובסוף עוד מטילים ספק בשאלה אם אתה כשיר".
"איש לא דואג לנו. ההבנה - כל אחד צריך לדאוג לעצמו"
"הפסדתי המון ימי עבודה במרפאה. המקצוע שלי הוא לראות מטופלים, לחשוב בכל יום על הרפואה ולפתח מיומנויות ידיים", הוא מספר. "גסטרו הוא מקצוע כירורגי, ואם אתה לא נמצא בחדר הניתוחים, אתה מפסיד. מבחינה אקדמית, אם לא הייתי במילואים, יכולתי לפרסם מאמרים. במבחני סוף ההתמחות אנו עומדים להיבחן על תת-ההתמחויות שלנו. אלה מבחנים קשים, הם מחייבים היכרות עם ספרות מעמיקה ועשירה. נכון להיום, אף אחד לא דואג לנו להקלות, ומי שלא יעבור את המבחן, אף אחד לא ידאג לו. ההבנה המתגבשת היא שכל אחד צריך לדאוג לעצמו".
רופאים מתמחים במילואים מעידים שהפסידו מינוי לניהול יחידות בבתי חולים יוקרתיים בארץ רק מפני שהתייצבו ללחימה. על כך מעיד ד"ר אלימלך: "כשאני חוזר הביתה אני רואה את העולם ממשיך בשגרה. מצד אחד זה מרגש אותי, כי בסופו של דבר זה הניצחון שלנו. מצד שני, הקריירה שלי נפגעה מאוד ויש תחושה שהחיים נמשכו בלעדינו. אני משלם מחיר כלכלי כבד ואני לא מדבר בכלל על המחיר המשפחתי. למזלי אשתי מחזיקה את הבית וכמוה גם הנשים של החברים שלי מהמילואים. הן מאפשרות לנו את השקט להילחם".
בשבוע שעבר יצא ד"ר אלימלך לתקופת התרעננות. "מאז אני מנצל כל שנייה מהבוקר עד הערב כדי ללמוד לבחינות להתמחות. אני יודע שאף אחד לא יחזיר לי את הזמן הזה. התחושה היא שאני לבד וצריך לחזר על הפתחים. אנחנו מרגישים מתוסכלים שלא סופרים אותנו. אני חושב שהמועצה המדעית יכולה לכל הפחות להוסיף עוד מועד לבחינה. התחושה המייאשת היא שאיש לא מוכן לחשוב מחוץ לקופסה עבורנו. אפשר למשל לתת עוד ימי חופשה למי שעשה כמות מסוימת של ימי מילואים. פשוט תנו לנו את השקט להצליח. השאלה היא אם ההסתדרות הרפואית תהיה מוכנה לגמול בחזרה למי שהקריב את עצמו למען המדינה?"
"חשש שמספר הרופאים המתגייסים ילך ויפחת"
גורמים בצה"ל מבהירים כי גם המפקדים בשטח מודעים למצוקה. לטענתם, כשצפות בעיות אישיות, חיל הרפואה שוקל לשחרר רופאים מתמחים ממילואים לפי רצונם. "מבחינתי אין שאלה אם להתייצב או לא, באתי לשמור על הבית", מסביר ד"ר אלימלך. "יש מחסור ברופאים בשטח ומרגישים אותו. כשהייתי לתקופה קצרה עם חטיבת הקומנדו כמעט לא היו רופאים, והתחננו שאשאר במילואים, כי אין מי שיחליף אותי. לדעתי גם חיל הרפואה וקצין הרפואה הראשי חייבים להשמיע את קולם ולעזור לנו לשרוד בהתמחויות, אחרת פחות ופחות רופאים יתייצבו למילואים".
אילנה רזניקוב מתמחה ברפואת משפחה בזמן שבעלה איליה גרינשטט משרת במילואים כרופא בחטיבת אלכסנדרוני. השניים הורים לילדה בת 3.5 ומתגוררים במודיעין: "אני מג'נגלת בין העבודה ובין הבית", היא מספרת. "בחודשים הראשונים למלחמה הייתי אמורה לגשת למבחן. כשהילדה הייתה הולכת לישון, אני הייתי הולכת ללמוד. זו הייתה השגרה שלי. כשבעלי חזר רציתי לאפשר גם לו את הזמן ללמוד. זה היה אתגר גדול בשבילו לחזור ללמידה. כל רעש של מטוס היה מקפיץ אותו, והמחשבות על החברים בשטח לא עוזבות".
המלחמה השפיעה על רזניקוב גם בחדר הטיפולים כרופאת משפחה: "במשך חודש תגברתי מרפאה שלא היו בה רופאים מפאת המצב. הסיטואציה בשטח היא שאני מקבלת מטופלים שחוו טראומה קיצונית. למשל הגיעו אליי חיילים ששירתו במחנה שורה, וזה היה מאוד קשה להם. הייתי אומרת למטופלים, 'תחזרו אליי לעוד פגישה, סתם לדבר'. לאו דווקא טיפול רפואי פרופר, מפאת עומס התורים שהיו במערך בריאות הנפש. בשלב מסוים הבנתי שחוץ מלהקשיב אני לא יכולה לעזור מעבר, וכרופאה, כשמספרים לך על טראומה, גם את חווה טראומה מסוימת בעצמך".
"התרענו על העומס שהמלחמה יצרה, ותוצאות הבחינה מעידות ששיעורי המעבר נמוכים באופן ניכר: כ-30% עברו את הבחינות במהלך מלחמת חרבות ברזל, בהשוואה ל-55% בשנים הקודמות"
ערן דותן, ממובילי ארגון המתמחים מרשם
במקביל לעבודתה המורכבת נאלצה אילנה לגבש פתרונות יצירתיים לבתה: "בחודש הראשון למלחמה לא הייתה מסגרת חינוכית לבת שלי והסתדרנו רק בזכות סבתא רבא, שהיא בת 86. האזעקות פתאום נכנסו לחייה של הילדה והיא כבר בוגרת מספיק כדי לפחד מרעשי הפיצוצים בגוש דן. כשגני הילדים חזרו לפעול זה נתן לי מעט אוויר לנשימה, אבל הגן מסתיים בשעה אחת אחר הצוהריים, והייתי צריכה להיעזר בבני משפחה כדי לאסוף אותה".
"באחד הימים לבד עם הילדה בבית, ובאמצע הלילה מישהו דפק בדלת. זה הפחד הכי גדול. המחשבות ישר רצות לבעלי. בדיעבד התברר שהבחור שדפק פשוט התבלבל בין הדירות. אבל אני לא יכולתי להירדם שוב כל הלילה. לא אשכח את הרגע הזה, שבו חוויתי פחד מוות".
אילנה משתפת בדאגות שהעסיקו אותה לאורך תקופת ההתמחות: "איליה היה במוצב בלי קליטה ויש דממת אלחוט מהצד השני. כשאני חוזרת הביתה מהמרפאה אין הפוגה מהמחשבות והדאגות. לרגע לא חשבנו לוותר על סיום ההתמחות. המחלקה תמכה בי, אבל הם לא יכלו לעשות שום דבר מעבר לכך. אי אפשר לתת לנו יותר זמן ללמוד, כי צריך רופאים שיעבדו. החלטתי לעבוד עם הזמן שיש וקיוויתי מאוד שהמועצה המדעית תתחשב באיזה שהוא אופן במילואימניקים ובבני זוגם".
"הרגשתי שקופה, תחושת חוסר אונים"
"הרגשתי קצת שקופה. יודעים שבעלי משרת במילואים - אבל לא היה שום דבר מעבר. בני זוג של מילואימניקים לא זכאים למשל ליום חופש נוסף. רק אחרי שבעלי חזר פתאום קיבלתי מייל שיש ימי מחלה שמגיעים לי. לקראת המבחנים הרגשתי חוסר אונים. יש אנשים שהיה להם זמן ללמוד, ויש אותנו שלא היה לנו זמן. לא ידעתי אם אוכל לגשת למועד הקרוב ואיך איערך למועד הבא. אני לא יכולה לתכנן קדימה אלא חיה כל יום מבלי לדעת מה יהיה מחר".
ארגון מרשם, המאגד את הרופאים המתמחים, נאבק למען זכויות הרופאים משרתי המילואים מתחילת המלחמה. אומנם המאבק הוליד שינויים, אך נושאים רבים נשארו לא פתורים, ובהם סוגיית בחינות הגמר. ערן דותן, סטאז'ר וממובילי הארגון, משוחח איתנו בזמן שירותו במילואים: "מתחילת המלחמה קיבלנו המון פניות ממתמחים המשרתים במילואים על סוגיית הבחינות, על עומס אדיר המוטל עליהם בתורנויות ועל קשיים במציאת סידור בתחום החינוך לילדים. הפעלנו לחץ בנושא סוגיית הבחינות והוחלט להוסיף מועד ב' לבחינת שלב א' של ההתמחות לרפואה. לעומת זאת, המתמחים בהתמחות-על לא זכו למועד נוסף".
"התרענו על העומס שהמלחמה יצרה", מתאר דותן, "ותוצאות הבחינה מעידות ששיעורי המעבר נמוכים באופן ניכר: כ-30% עברו את הבחינות במהלך מלחמת חרבות ברזל, בהשוואה ל-55% בשנים הקודמות. המועצה המדעית לא נתנה פקטור למילואימניקים. לא יכול להיות שמילואימניק שניגש לבחינה אחרי חודשים בח'אן יונס – מצפים ממנו שיצליח בבחינה באותה מידה של מתמחה שלא שירת במילואים. לאחר שהמועצה המדעית סירבה לתת מענה, פנינו לבית הדין לענייני עבודה. זו תעודת עניות למדינה שהמתמחים והמתמחות שסוחבים נטל כפול בשל השירות במילואים פשוט לא מקבלים מענה".
תגובת ההסתדרות הרפואית
"ההסתדרות הרפואית, ובתוכה המועצה המדעית ופורום המתמחים שמייצג את רוב רובם של המתמחים והמתמחות בישראל, עשתה וממשיכה לעשות כל שאפשר כדי לסייע לרופאים ורופאות המשרתים במילואים - ולראייה; בדיקה פשוטה הייתה מגלה את שורת ההקלות חסרות התקדים שהשגנו עבור המשרתים, בהן דחייה של מועדי בחינות, קיום מועדים נוספים וכו'. מרביתם של הניגשים מקרב משרתי המילואים אכן עברו את הבחינות. בצד זאת, כל בר דעת מבין כי יש למצוא את האיזון העדין בין הרצון העז לסייע ולהקל ככל הניתן, לבין הצורך הקריטי לשמור על רמת הכשרה ניאותה ועל איכות רפואה ללא פשרות. בזה בדיוק אנחנו עסוקים לילות כימים, ובחרדת קודש".
תגובת דובר צה"ל
"הרופאים הנמצאים בשירות מילואים פעיל בכלל צה"ל מופעלים לפי ההנחיות, ושירותם נעשה בתיאום מלא עם ההסתדרות הרפואית בישראל ועם משרד הבריאות כחוק. צה"ל ומפקדיו קשובים לקולות המשרתים ופועלים לצמצם את הפגיעה בפרט ככל האפשר תוך כדי התחשבות בצרכיו. צה"ל מוקיר את משרתי המילואים ואת עשייתם במלחמה וימשיך לפעול למענם ולהוקרתם".