דבר אחד לא יכול להיעלם מעיניו של כל מי שמסתובב ברחובות ישראל כבר שנה: בכל מקום - נשק. קצר או ארוך, בולט או מוצנע - הטרנד הלוהט של הרגע הוא להתחמש. אחד המתחמשים החדשים שעומדים ממש עוד מעט לצאת לרחובות הוא ודים לידין בן ה-38 מכפר סבא. החזות של לידין, צלם במקצועו, נשוי ואב לילד, משדרת כולה "ילד טוב כפר סבא". טיפוסים כמוהו אתה מצפה לראות בחברת הייטק ולא במטווח. אבל לידין, עדיין עם אוזניות המגן על ראשו, בדיוק יצא מסשן ירי - שלב כמעט אחרון בדרך לרישיון המיוחל.
גם הוא מודה שלפני שנה לא היה שום סיכוי שהיה מדמיין את עצמו עם אקדח. אבל אחרי האסון של שבעה באוקטובר כמו רבים ברחבי הארץ הוא מיהר להתנדב לכיתת הכוננות ביישובו, למרות הפטור ממילואים. ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. "הייתי עם נשק במשך ארבעה חודשים. כשכבר הייתי בלי נשק אז הרגשתי שמשהו חסר. ראיתי אנשים מסתובבים עם נשק והרגשתי שזה בדיוק מה שחסר לי כדי לתת קצת ביטחון למשפחה. החשש הוא שייכנסו מחבלים דרך האזור של קלקיליה".
תרחיש 7 באוקטובר עומד לנגד עיניהם של רבים בנוסף ללידין. כמעט כל מי שיוצא ונכנס מחלל המטווח אומר דברים דומים. מטווחת אחרת, והאישה היחידה מבין היורים, הגיעה מהדרום. היא מבקשת שלא להזדהות אך שולפת מהסלולרי תמונה של שלוש בנותיה. היא עושה זאת למענן, היא מסבירה. בשקט, יש מי שאומר שמדובר רק ב"גלולת הרגעה" ולא יותר מזה. גם ברגע האמת, אם יקרה, רבים מהם לא יעשו שימוש בנשק - שיהפוך מעכשיו לחלק מחייהם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"יותר מדי רשיונות"
זו עדיין שעת בוקר מוקדמת וחלל הכניסה למטווח שבמרתף בראשון לציון צר מלהכיל את התור בעמדת הרישום. גם עמדות ההמתנה למטווחים עצמם כבר שוקקות דקות ארוכות. אם לשפוט לפי מה שמספרים, המולה שכזו אפשר למצוא בימים אלו כמעט בכל המטווחים בארץ. "בדרך כלל היו פה ארבעה מתאמנים, ואם היו 6-5 בקבוצה היינו אומרים 'וואו, מה עושים?', אבל מאז 7 באוקטובר כל קבוצה נראית ככה: 30 איש", אומר המדריך אופיר לחניכיו שנכנסים לכיתת ההדרכה. "אימון בוקר וצוהריים ואז מתפצלים בחלק המעשי לקבוצות יותר קטנות. אצלנו, מאז 7 באוקטובר יוצאים משהו כמו חמישים חמושים חדשים מדי יום", אופיר אומר ומתנצל בפני החניכים על הצפיפות בעמדת הקפה והתור הארוך ברישום.
"תתמקצעו באקדח הרלוונטי ותתמקדו בבטיחות", אומר המדריך מור, ומכוון את החניכים להצניע את האקדח מתחת לחולצה ולהימנע מ"שופוני" היתר שמאפיין לא מעט מבעלי האקדחים בארץ. "זה עוד יכול להגיע למצב שמישהו יגיד 'איימת עלי בנשק' רק בגלל שנקלעת לסיטואציה שבה קצת התלהטו הרוחות. אם אתם עם נשק, תהיו אנשים טובים ורגועים. אז זו גם הסיבה הזאת וגם מהסיבה של למנוע חטיפה, כולם מסכימים שאין צורך שיראו לכם את הנשק? יש מלא נשקים ברחוב, זה לא מפתיע ולא מרתיע אף אחד", הוא מצהיר ובכך נותן את האות לתדריך בטיחות שנמשך לא פחות משעתיים. כדי לחדד, מנופף מור בכובע "אזרח חמוש" - האקססורי החדש שמתבקשים בימים משוגעים אלו אזרחים חמושים לתחוב לכיסם. רוחו של יובל קסטלמן ז"ל, שנורה למוות בזירת פיגוע בנובמבר האחרון בירושלים בידי חייל מילואים שגם הוא עבר במקום, בהחלט נוכחת לאורך כל תדריך הבטיחות הממושך הזה.
בדומה ובשונה מהמקרה הטרגי של קסטלמן, בארבעה מקרים נוספים מראשית המלחמה היה זה אזרח שהתערב - והצליח לנטרל בהצלחה מחבל. בפברואר בלבד נרשמו שלושה מקרים שכאלו: בצומת ראם אזרח המשמש קצין במילואים חיסל מחבל שירה לעבר עוברי אורח - במקרה הזה אחרי שהמחבל כבר הצליח לרצוח שניים ולפצוע ארבעה מהם. חנניה בן שמעון, גם הוא חייל מילואים ששב זמן קצר קודם משירות פעיל בעזה, חיסל שניים מתוך שלושה מחבלים שהחלו לירות לעבר מכוניות סמוך למעלה אדומים. הוא ניהל איתם קרב יריות קצר, במהלכו נפצע בעצמו. בפיגוע זה נרצח אדם ו-11 נוספים נפצעו. בתחנת הדלק בעלי הצליח מחבל לרצוח שניים מהנוכחים במקום, עד שחוסל לבסוף בידי מנהל המסעדה הצמודה. באפריל חיסל אזרח אחרי מרדף קצר מחבל, שהצליח לדקור מספר עוברי אורח ואף לפצוע קל נערה ברחוב ברמלה.
"הם לא מיומנים, אלוהים ישמור"
בתדריך במטווח שואפים להכשיר את האזרח הבא שיפגע במחבל. בעוד הדגש על בטיחות אכן ניכר, יש מי שדואג, ואפילו מאוד. "אני לא חושש ממחבל, אני חושש ממי שיש לו רישיון. כשאני נמצא באירוע ויש מולי מחבל, אני חושש יותר מהאזרחים שמסביב, שאני אחטוף מהם כדור תועה", אומר סנ"צ בדימוס יוסף יקותיאל, לשעבר קצין הקליעה הראשי של המשטרה. "המחבל, אני יודע איפה הוא ואני יודע איך לטפל בו, בהם אני לא יודע איך לטפל. את זה אמרתי בטלוויזיה לפני למעלה משלושים שנה, כשהיה איזה גל של מתן רישיונות והייתי קצין הקליעה הארצי של המשטרה. אני אומר את זה היום ביתר שאת. יותר מדי כלי נשק במושגים של היום - זה אומר שאם יש 10% של רשיונות בידי אזרחים לא מיומנים ולא אחראיים, אז אנחנו מדברים על 25-30 אלף איש. אלוהים ישמור".
וכשיקותיאל מדבר על "יותר מדי רישיונות", הוא מתכוון לזינוק החד במספרם של הישראלים שהתחמשו - מגמה שהתחילה עוד לפני המלחמה. לפי נתוני המשרד לביטחון לאומי, בין ינואר לספטמבר 2023 הונפקו יותר מ-21 אלף רישיונות - יותר מאותה התקופה ב-2022 ו-2021 גם יחד. וב-2024? לא פחות מ-88 אלף רישיונות כבר נופקו, ועוד כ-43 אלף אישורים ניתנו וטרם מומשו.
"ומה יקרה בעוד שנה או שנתיים?", יקותיאל מקשה. "נניח והמצב יירגע ואנשים כבר לא ירצו את הנשק - חלקם יחזירו, חלקם ישאירו בבית בצורת שמירה כזאת או אחרת וכנראה שכמות הגניבות תגדל. אני מעריך שאנשים שנוסעים לחו"ל לחופשה לא יילכו ויפקידו את הנשק במשך שבועיים או חודש, וישאירו את הנשקים בבית. הדברים הללו הם פתח לאסונות עתידיים. וזה לא משנה אם האסון זה שילד ייפצע מהנשק של אבא שלו או שזוג חברים ישתעשע עם אקדח. האסונות יקרו".
12 שנה הוא היה בתפקיד. יקותיאל לא רק היה מעורב מתוקף תפקידו בעיצוב הליכי רישוי התחום, אלא גם התמחה בהמשך כמומחה, המעיד בין היתר כעד מומחה בתחום הירי והבליסטיקה בתיקים פליליים רבים. ממרום ניסיונו, הוא אומר, תקופה שכזו הוא לא זוכר: "מתייעצים איתי על כל מיני דברים, ואני אומר לאנשים: השתגעתם לגמרי. אבל אני כבר חטיאר בן 74. דבר כזה לא היה. כי דיברנו עד עכשיו רק על הפן של רישיונות אקדח לאזרחים. אבל צריך לדבר גם על כל כיתות הכוננות, שקמות עכשיו בכמויות ולא מתוך הבנה, מתוך פאניקה".
"אתה יודע כמה סוגי כיתות כוננות יש במדינת ישראל היום? יש לדעתי מעל לשבעה-שמונה סוגים שונים: כיתת כוננות עירונית, כיתת כוננות מפעלית, כיתת כוננות יישובית, כיתת כוננות מג"ב, כיתת כוננות משטרה, כיתת כוננות רבש"ץ, כל מיני כיתות כוננות וכולם מקבלים נשק ארוך. אתה יודע מה קורה כשכדור נפלט מ-M-16? אלוהים ישמור. זה מגיע עד שלושה ק"מ. שם, בכיתות הכוננות, הבעיה לא פחותה מאשר כל האקדחים בידי האזרחים. כמות גדולה של נשק ארוך בידי אזרחים, לא בידי לוחמים שנמצאים עכשיו בשירות פעיל, אלא אזרחים בכיתת כוננות, שביום-יום הם מנהלים איזה קו ייצור במפעל, או עורכי דין במשרד".
"יש בניית אתוס של נשק"
"נשק שהגיע בצורה חוקית לכיתת כוננות על קו התפר ואזורי הספר והגיע לחבורת אנשים שהם על גבול פורעי החוק, הסיכוי שהנשק הזה יחזור לצבא או למשטרה בצורה כלשהי מאוד נמוך", אומר תומר לוטן, לשעבר מנכ"ל המשרד לביטחון פנים. "יש עכשיו גם דיווחים על נשק שזורם למעשה לתוך ישראל, קלצ'ניקוב שנמצא בג'בליה ומוצא את הדרך לעבריינים".
המשרד עושה עבודה טובה בלמנוע את השטף הזה?
"העבודה היא מאוד בינונית והיא קשורה בכלל לרמת המחויבות למאבק בפשיעה הערבית. אבל האירוע הוא לא רק איסוף נשק. כשאתה מחויב למאבק בפשיעה בחברה הערבית אז אתה מפעיל אוסף מאוד-מאוד גדול של כלים, וכל המחויבות לעניין פשוט התרסקה בממשלה הזאת. אם תהיה זליגה למגזר היהודי המשרד לא יוכל להתמודד איתו", מתריע לוטן. "בשביל לעשות את זה צריך שני דברים שאין כרגע. אחד, זה מאמץ לאומי גדול להיאבק בנשק לא חוקי וזה כרגע לא המצב. ושתיים, שזה כאילו הצד השני של המשוואה אבל הוא מאוד משפיע, זה עמדה מרסנת כלפי נשק, וכרגע אנחנו בדיוק בסיטואציה ההפוכה, של מתירניות, של טקסי חלוקת נשק ביישובים ובכיתות כוננות. יש בניית אתוס של נשק. הקמפיין של משרד הבט"פ עד לפני חצי שנה היה 'ישראל מתחמשת'".
"האזור המסוכן של ההתחמשות הישראלית היהודית הוא מה שניתן לקרוא לו מיליציות. זה יכול לקרות בלי כל קשר לכמות הרישיונות ואם עלינו מ-2% ל-5%. כמות הרישיונות עלתה, וזה לא מדאיג אותי", מחדד לוטן. "ראינו את זה קורה בבית ליד - הסיפור של הפופוליזם והפלגנות הפוליטית, והחלוקה הזהותית הכל כך דרמטית שחוצה את החברה הישראלית. שבעה באוקטובר מטעין את הסיטואציה הזו בלגיטימציה חדשה שלא ידענו כמותה קודם. הלגיטימציה לאחוז נשק ארוך במרכז העיר ולהכניס אותו כאילו לתוך ההתדיינות שהיא התדיינות אזרחית-פוליטית. זו הסכנה. בתוך הקונטקסט הזה יכולה להיוותר לך קבוצה שהתחילה בתור קבוצת אזרחים בבאר שבע שרצו להגן על השכונה, ואחרי כמה קליקים הפכו להיות קבוצה אלימה שפורעת בבדואים, זה יכול לקרות. וזה הסיוט הגדול, זה האירוע הגדול שאנחנו בדרך אליו".
מה תרחיש יום הדין שלך?
"התרחיש שהכי מדאיג אותי זה שמחר אזרח ערבי מעלה פוסט בפייסבוק שמרגיז קבוצת אנשים והם מקיפים לו את הבית, אנשים רעולי פנים וחמושים. זה יכול לקרות מחר בבוקר. ואז איזה גפרור שנדלק, אירוע שבסיטואציה אחרת היה 'מוכל' ברמה של מיני-קטטה נהפך לקטלני. וזה כבר עכשיו יכול מהר מאוד לקרות. היה אירוע כזה לפני כמה שבועות בנוף הגליל - אשתו של סגן מנהל בית החולים בעפולה כותבת פוסטים שלכאורה בעד חמאס, או לפחות מתפרשים ככאלה. אנשים הקיפו את הבית ובשלב מסוים אנשים מתוך הבית התחילו לזרוק דברים החוצה. מספיק שמישהו יירה את הירייה הראשונה, אפילו רק מפחד".
"לא האמינו לפני 7.10 שהם ירכשו אקדח"
בחרה למטווח. לפני מעט יותר מעשרים שנה, זמן קצר אחרי שהשתחרר משירות כקצין באגוז, קיבל לידו אלעד רוט, מנהל המטווח וחנות הנשק "מאיר רוט". את העסק המשפחתי הקרוי על שם אביו. מאז הוא מסתובב עם אותו אקדח בדיוק, נתון די מפתיע בהתחשב בכך שהחברה שהוא מנהל עוסקת גם בייבוא נשק. "אף פעם לא החלפתי אותו, לא הרגשתי שום צורך", הוא אומר.
כל זה היה נכון עד עכשיו. על שולחן משרדו ממתין לו האקדח החדש שרכש לעצמו. האקדח הגיע מצ'כיה, מדינה עם רקורד ארוך שנים בחימושה של ישראל. על האקדח נחרט התאריך 7.10.2023 והביטוי "Never Again". הם הוסיפו גם חריטה של דגל ישראל ומספרו את האקדחים באופן מיוחד. האקדח האישי של רוט קיבל את המספר הסידורי ISR0621, שמתייחס למספרה של יחידת אגוז.
"הסביבה שלי תמיד ראתה אותי ואת התחום שלי באופן מוזר. אנשים שפוגשים ומדברים איתי, כשאני אומר להם מה אני עושה זה מעלה את האסוציאציה של סוחר נשק", הוא מספר. "לא מסתדר להם לראות דמות כמוני, נחמדה ונעימה. אותם חברים ואותה סביבה שלא הבינה את התחום שלי ומה שאני מתעסק בו - כי בסוף אני באמת סוחר נשק - פתאום הם דפקו על הדלתות פה וביקשו את עזרתי. ביקשו שאני אכניס אותם לאימון כי היה קשה להשיג אימונים. ופתאום רבים מהם היום חמושים. הם לא האמינו לפני שבעה באוקטובר שהם ירכשו אקדח.
"מאותו יום אני הייתי פה ובעצמי מכרתי למאות לקוחות שעמדו מולי. ורגע לפני שהם הוציאו את כרטיס האשראי לתשלום הייתי שומע אותם ממלמלים הרבה פעמים 'אני לא מאמין שאני קונה אקדח'. אתמול ישב אצלי חבר מאגוז שרכש כעת אקדח, פציפיסט שבחיים לא חשב בכיוון הזה. שאלתי אותו למה והוא אמר שאשתו הכריחה אותו. היא לא מוכנה לצאת לטיולים בלי שיהיה אקדח. גם ישבו מולי זוג הורים בשנות החמישים לחייהם שלא האמינו איפה הם נמצאים. תוך כדי שהם יושבים מולי האימא מקבלת וואטסאפ ואומרת 'אני לא מאמינה. הוא בא הביתה'. הבן שלהם לוחם במגלן. זה היה בערך בדצמבר וזו הייתה פעם ראשונה שהוא יצא הביתה. אני כל כך התרגשתי, כי אני מבין מה עובר עליהם באותו הרגע. והם במקביל קונים אקדח להגנה עצמית".
"הכול פה מדהים, אבל חיים סביבנו ברברים"
רוט, כאמור קצין יוצא אגוז, נזכר בחבר הצוות שלו מהיחידה, ברק חירם. היום כבר תא"ל ברק חירם. "הוא אמר שאנחנו צריכים לחיות על החרב. האויבים שלנו הזכירו לנו שאנחנו חיים בווילה בג'ונגל. והכול פה לכאורה מדהים. ההייטק מדהים והכלכלה והעם, הכול מדהים. אבל בסוף חיים סביבנו ברברים. זה עצוב. אבל זו המדינה, וזה המקום, וזה מה שצריך לעשות - ככה אני חשבתי כל החיים, ממש כל החיים, שכשדור הנכבה ימות, העניין הזה ימות איתם, יהיה לנו שלום וייגמר האירוע הזה. כל עוד הסבתות שלהם מסתובבות עם מפתחות של יפו ועכו, זה לא יקרה. הגעתי למסקנה הזאת בעקבות קמפ דיוויד ב-2000, כשיאסר ערפאת לא הסכים להצעה של אהוד ברק, אז הבנתי שהוא לא יכול לוותר על ארץ ישראל ולהכיר בנו כל עוד הדור הזה חי. ועכשיו אני התפכחתי. אני לצערי הרב חושב שגם הבנות שלי יחיו פה על החרב".
"יש משפט שאומר שחברה חמושה היא חברה מנומסת", מסכם רוט את דבריו. "זה סלוגן שאני מכיר מאז שאני ילד. היינו חמושים גם לפני. עוד לפני, היו לאותם מילואימניקים M-16 בבית. נכון שהיום הם יותר מסתובבים איתם, ונכון שהיום הם יותר מראים את זה. אבל מבחינתי אין פה איזה שהוא משהו רדיקלי, אני לחלוטין לא חושב שעכשיו תהיה פה חברה אלימה יותר".
"זה אובייקט כל כך טעון"
הסיכונים הנשקפים מכלי הנשק ברורים. אך ההשפעה של נשק רחבה הרבה יותר, גם כשהוא לא יורה. "אני אתן לך דוגמה קיצונית", אומר יקותיאל. "אזרח מגיע לקצב שהוא כבר 20 שנה קונה אצלו. הקצב מעבר לדלפק עם סכין מאכלת גדולה מאוד, זאת העבודה שלו. מצד שני הלקוח לא מרוצה מהבשר שהוא קיבל. ושניהם בטוחים שאף אחד לא יעשה שימוש בשום דבר לא חוקי. אבל אמצעי קטלני שיש לך ביד, כשהוא נמצא בתוך סיטואציה, הוא תמיד מהווה איום כזה או אחר. וכשהאקדח נמצא במערכה הראשונה, יכול להיות שבמערכה השלישית הוא יקפוץ לתוך היד, לא בטוח שהוא גם יירה, אבל האיום קיים. חברה היא תמיד מעמדית, ולחברה זה אף פעם לא עושה טוב".
"זה אובייקט שכל כך טעון מבחינה תרבותית סימבולית. בכל כך הרבה רבדים שאי אפשר להתעלם ממנו. כשאנחנו רואים אפילו תמונה של כלי נשק, זה הופך אותנו להרבה יותר דרוכים, לאיומים ולסכנות שמכוונות אותנו להלך רוח מסוים", אומרת ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב. "גם יש תחושה של אחריות על אנשים מסביב וכל הזמן אתה בתפקיד. בעבר, לפני שבעה באוקטובר, לא ראינו נשק בכל מקום. ראינו נשק על אנשים שהיו במדים, בתפקיד. ועכשיו אני באוניברסיטה, יושבים מולי סטודנטים עם הנשק, עם הקנה בערך מכוון אליי, בקליניקה לפעמים מגיעים מילואימניקים או אנשים שהתחמשו ועולה השאלה איפה שמים את הנשק. ופתאום בכל מיני סיטואציות הכי יום-יומיות של פיקניק, או של אירוע של גן ילדים". ואכן, בתקופה האחרונה הולכת ומתגברת התופעה האזרחית הזו, שיש מי שמכנה אותה "חמוש תורן" - האחד מהחבר'ה שדואג להיות חמוש, דרוך ומוכן לכל צרה.
"האביזר הזה הוא טריגר בשביל הרוב המוחלט של אוכלוסייה לאלימות, לתוקפנות ולזוועות", מספרת גוטמן - אך מצביעה דווקא על כך שתחושת הפגיעות היא בעיקר של נושא הנשק, ולאו דווקא של אנשים בסביבתו: "יש את העניין שאתה כבר מתרגל שזה על הגוף שלך, כמו שבטירונות פתאום הרגשת ערום כשהפקרת את הנשק או ששכחת אותו איפשהו. אבל מעבר לזה, ברובד הרבה יותר עמוק, התחושה היא שאם אני לא מסתובב עם נשק אז אני חשוף. אין מי שיגן עליי, אין איזה תחושה שאני יכול ללכת בשקט בביטחון. התפיסה היא שזה נשק להגנה עצמית, ולכן התחושה היא שכל דקה מישהו עלול לתקוף אותי".
"כמו שברגע שיש לך פטיש ביד אז כל דבר נראה לך מסמר, אז ברגע שיש לך נשק כל הזמן אנשים נוטים לחלק את העולם לטובים ורעים, למסוכנים וללא מסוכנים; תמימים וכאלה שקמים להורגנו. זה מכתיב סוג מסוים של דריכות כל הזמן והרגשה כאילו אני פגיע. וכל הזמן יש את התחושה הזו, שאנשים גם מקבלים הגדרה עצמית דרך הנשק, וראינו את זה מכל מיני כיוונים. אנשים שהעלו תמונות שלהם לכל מיני מטרות שידוכים הם פתאום אטרקטיביים יותר עם נשק", היא מסכמת. "הנשק הופך להיות סמן של זהות. זה כמו שלהבדיל היריון או שרשרת של צלב אומרים עליך משהו. זה גלוי, וכולם יודעים שאתה סוג מסוים של אדם שיש לו סוג מסוים של עוצמה מאוד גולמית".
תגובת המשרד לביטחון לאומי
"עם כניסת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לתפקידו ובהתאם למדיניותו עוד בטרם מתקפת הטרור על מדינת ישראל מיום 7.10.2023, החל המשרד לביטחון לאומי לערוך עבודת מטה יסודית לרפורמה באגף כלי יריה, מתוך הבנה כי נשק מציל חיים. מפרוץ הלחימה עלתה משמעותית הדרישה לרישיון לנשיאת כלי יריה פרטי ונופקו עד כה למעלה מ-120 אלף רישיונות ובנוסף ניתנו מעל 55 אלף אישורים מותנים לאזרחים ואזרחיות המבקשים להגן על עצמם ועל ביתם (היקף שהתפרס בעבר לאורך 30 שנות עבודה).
מדובר בעלייה ניכרת וחשובה לחיזוק הביטחון האישי והאפשרות להגנה עצמית, מתוך הבנה שנשק מציל חיים - אזרחים נושאי נשק ברישיון מהווים מכפיל כוח משמעותי לנטרול מיידי של איום והצלת חיי חפים מפשע. בנוסף, לצורך חיזוק הביטחון היישובי, הוקמו למעלה מ-900 כיתות כוננות ברחבי הארץ, אשר מוכשרות ופועלות תחת משטרת ישראל, למענה ראשוני בהגנה על יישובם עד להגעת הכוחות הראשונים. מדובר במתנדבי משטרה שעוברים הכשרות ואימונים שוטפים".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv