השבוע, לראשונה אחרי נפילת בנו בעזה, אורן סמדג'ה חזר לאולם הג'ודו במכון וינגייט. "שום מחיאות כפיים, אימון רגיל, אני לא רוצה כלום, הלאה", ביקש לפני הכניסה לאולם - ולפני שהוקף בחניכים מחבקים ומנחמים מכל עבר. שלושה שבועות חלפו מאז הדפיקה הנוראית בדלת וסמדג'ה, מאמן הנבחרת הלאומית בג'ודו, מנסה בצעדים קטנים ומהוססים לחזור לפעילות.
אבל גם ספורטאי-על כמו סמדג'ה, שעל המזרון הזה נפל וקם ושוב נפל ושוב קם, יודע שהאיפון שחטף מהחיים לא דומה לשום דבר אחר - שהפעם יהיה הרבה יותר קשה.לחניכים הוא מראה את הקעקוע שעשה לזכר בנו עומר ז"ל: "להעז ולא לפחד להיכשל" – ומתגאה: "זה כתב היד שלו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ב-1992, אולימפיאדת ברצלונה. סמדג'ה עשה היסטוריה והפך לגבר הישראלי הראשון שזוכה במדליה. מאז הוא פרצוף מוכר בכל בית. כשנשא דברים מעל קבר בנו עומר ז"ל שנפל בעזה מדינה שלמה, כך נדמה, בכתה יחד איתו ועם רעייתו ליאת והילדים רום ורותם.
"אתמול עוד הסתמסנו, וגם הצלחת לשלוח לאבא ברכת יום הולדת שמח", ספדה ליאת בבכי. ואורן הוסיף: "אני פה מהמקום הזה אומר לכם חיילים, תרימו את הראש, תמשיכו כמה שיותר חזק. התחלנו חזק, תמשיכו להגביר, אל תעצרו, אל תעצרו עד שננצח, זה המסר שלי לכל מי שמסתבך איתנו - עם ישראל חי".
"לומדים ללכת כל יום מחדש"
אני מכיר את אורן שנים ארוכות, סוג של אחווה של דרומיים: הוא מאופקים ואני מבאר שבע. מאז שעומר נהרג, אנחנו מלווים את המשפחה. היינו איתם כשפגשו לראשונה את ההורים של סעדיה יעקב דרעי שנפל לצידו בג'באליה; היינו שם גם כשהלכו יחד לקעקע על גופם מזכרת מעומר; ליווינו את אורן בדילמה הקשה אם לנסוע לאולימפיאדה בפריז שתיפתח בעוד שבועיים, חודש בלבד אחרי מות בנו: היינו איתם גם כשפגשו את חבריו של עומר מהצבא, אלה שהיו איתו ברגעים האחרונים - וגם כשליאת גילתה את השיר שעומר הקדיש לה בכל בוקר בעזה.
איך את?
ליאת: "וואו, שאלה מורכבת".
השאלה פשוטה, התשובה מורכבת.
ליאת: "אנחנו לומדים ללכת כל יום מחדש, ממש, צעד אחרי צעד. עברו שבועיים ואני בכל רגע מחכה שהוא ייכנס בדלת. עכשיו אנחנו יושבים ובטוב ומדברים ויכול להיות שבעוד שעה זה יהיה בכי תמרורים ואיזשהו שיר שאני שומעת או שאני נכנסת ליישוב ורואה את התמונה שלו ופשוט הלב נשבר. אבל עם זאת אני כל כך גאה בילד שלי, אני אתחיל לבכות תיכף".
אורן: "תבכי".
ליאת: "אני כל כך גאה בו".
אורן: "יש את החיים לפני ואת החיים אחרי. מתחילים לראות חיים שונים ואחרים, לפחות ממה שאני הייתי רגיל אליהם".
אני אומר שהכול עולם קטן והכול מתחבר, כי אתה אימנת את הבן שלי בג'ודו כשהוא היה ילד ואתה היית עם אורית שמחי (אימו של גיא שמחי ז"ל שנפל ברעים ב-7.10) באותה הכיתה באופקים.
אורן: "כן, היא הייתה ממש שכנה קרובה וכשפרצה המלחמה, אנחנו כולנו באותו מחזור - 88', בקבוצת וואטסאפ, חברים שנפגשים פעם ב- ומספרים חוויות, ופתאום 'פאק', מוות. אתה מבין במי מדובר. אחרי זה עוד הודעה ועוד הודעה, היו שלוש-ארבע הודעות בקבוצה שלנו על בנים של, ממש קרוב-קרוב, וכן, זה ממש התקרב בצעדים אלינו והגיע".
"זה היה טבוע בנפש"
יותר מ-680 חיילים נהרגו מאז שהחלה המלחמה והם באים מכל רחבי המדינה. מצפון ומדרום ומהמרכז, דתיים וחילוניים. בתקרית שבה נהרג עומר בן ה-25, שגר עם הוריו בגנות הדר ליד נתניה, נפל גם סעדיה יעקב דרעי, בן 27, שגדל בעלי. שעות קודם לכן השניים הצטלמו יחד.
"הם פשוט התחברו ותחשוב - אנחנו חילוניים והם דתיים וכל אחד בא מקצוות שונים", מסבירה ליאת. "זה מדהים החיבורים האלה שקורים בצבא". כשללי דרעי, אימו של סעדיה ז"ל, ליאת עוצרת הכול ורצה לחבק אותה: "זה הכי חשוב". ודרעי מוסיפה: "באמת כשאת אומרת על עומר שהוא היה כולו 'היפר' וזה, סעדיה היה היציבות. אנחנו קראנו לו 'הכוח השקט'. הם אמרו 'הנני' כשהם הסתערו גם בשמחת תורה וגם עכשיו כשקראו להם בפעם השנייה בלי לחשוב, כי זה היה טבוע בנפש שלהם". עומר סמדג'ה לא רק לחם למען המדינה, אלא זכה להציל חיים עוד קודם לכן. "יום אחד אני מקבל טלפון - הבן שלך נמצא להיות מתאים להיות תורם מח עצם", נזכר אורן. "הוא עשה את מה שהוא עשה והתברר שהוא באמת הציל חיים בחייו".
"הבנתי שעומר ספג את זה בשבילנו"
לא רק בחייו עומר הציל חיים אלא גם במותו: ב-20 ביוני בבוקר הוא והחברים שלו לפלוגת המילואים היו בפעילות מבצעית בתוך מבנה בג'באליא. מחבלי חמאס זיהו את הכוח ושיגרו לעברם פצמ"רים שהחלו להתפוצץ סביבם. סמל המחלקה, רס"ר במיל' ספיר גשמה, שחזר: "הנחיתה הראשונה הייתה 100-50 מטר מאיתנו אז זה ישר הכניס אותנו למוכנות שזה כנראה הולך להגיע אלינו - שמנו קסדות, נשכבנו כל אחד ואחד וברגע הפגיעה אני זוכר שזה היה חתיכת בום היסטרי, כי זה בעצם נחת עלינו. היינו במרחקים של מטר, חצי מטר אחד מהשני, 18 אנשים. הראשון שבאמת שמענו זה היה נועם שצעק 'נפצעתי'.
רס"ל מתן קלנגל סיפר: "אני זוכר ענן שחור שמכסה את כל האזור ושמענו חבר'ה שנפצעו וצועקים 'נפצענו'". וחברו רס"ל נועם דוד, שנפצע ומתנייע כעת בכיסא גלגלים, אמר: "עומר היה בצד שמאל שלי, וכל הרסיסים וכל הנזק בצד שמאל של הגוף, נפצעתי, צעקתי 'נפצעתי'. עומר היה ממש קרוב, חצי מטר". והסמל גשמה הוסיף: "כשרצתי לנועם ראיתי את עומר, הבנתי שעומר הי"ד ספג את זה בשבילנו. כזה היה עומר, היה סופג הכול בשביל כולם ומוכן לקבל את זה על עצמו".
"ביום שני כשהוא יצא מהבית ידעתי שהוא לא חוזר", מודה ליאת בשיחתנו. "ביום ראשון בלילה עזרתי לו להכין את פק"ל החובש, באחת-שתיים לפנות בוקר, חיבקתי אותו והוא יצא מהבית ביום שני על הבוקר ואני ידעתי שהוא לא חוזר. אני אפילו הלכתי לרופאה ביום רביעי ואמרתי לה 'תקשיבי, יש צונאמי - הבן שלי בעזה, תני לי משהו' ואני לא לוקחת כלום".
גם אורן מספר שהתנהג אחרת: "אני מוצא את עצמי בשלושה ימים שלפני ישן פה בחדר שלו משום מה. מי שמבין מה זה ילדים שהם בצבא, איפה הראש והלב - אתה מתהלך חצי גוויה, אתה מנסה לתפקד בצורה נורמלית".
"הייתה התלבטות מי יודיע לי"
יום חמישי, 20 ביוני, אורן חוגג יום הולדת 54. הוא יוצא עם המשפחה למסעדה ועוד קודם מקבל גם ברכה מעומר, מעזה. זו תהפוך להיות ההודעה האחרונה שיקבל מהבן שלו. "ואז הוא שולח הודעה בוואטסאפ המשפחתי. איחל לי מזל טוב ובאמת, אתה יודע, איזשהו משהו שהייתי חייב לקבל ממנו - מזל טוב ובהצלחה גם לאחותו הקטנה שבדיוק סיימה את הלימודים. אנחנו חוגגים והכי שמחים, אנחנו בשיא השמחה ומקבלים טלפון מהצבא, לא יודע מה אמרו לה, אבל לדעתי ליאת כבר...". וללי דרעי שואלת: "מה, אמרו לך בטלפון?", וליאת משיבה: "התקשרו להגיד לי שמדברים מהצבא שנבוא הביתה".
את קצינת נפגעים. את מאלו שדופקים על הדלת. חשבת שתהיי בצד השני?
ליאת: "אני לא חושבת שיש אימא בישראל שלא חוששת את זה. מהיום שנולד בן, כולם חוששים. היום גם בנות. בדפיקה על הדלת אתה משנה חיים שלמים של אנשים. וכשבאו ומסרו לי את ההודעה, הייתה להם התלבטות מי יודיע לי כי כולם מכירים אותי".
בהלווייה נשאת נאום כזה שכולם דיברו עליו. זה היה מכוון שאתה רוצה להעביר מסר?
אורן: "לא, ממש ממש לא. החלטנו שהלביאה של הבית (תדבר)". ליאת אמרה אז מעל הקבר בגרון חנוק: "ילד טבע, יחיד ומיוחד עם לב זהב, אתגרת אותנו על מלא אבל תמיד עם פרצוף תמים וכל כך כל כך יפה. מעל קברך זה אני מבקשת ממך סליחה". ואורן נזכר: "ליאת פשוט פירקה אותי. ותוך כדי אני רואה חייל רועד, עוד שנייה נופל לבור. ואני קם ושוטף לו את הפנים, אני אומר לו, מה אתה עושה? כאילו תהיה חזק, אני יודע שהם באו בשביל ההלווייה מהלחימה ומחר הם אמורים לחזור. אז אני אומר לרב, הוא אומר לי: 'רגע, שנייה' - וקמתי והמילים פשוט יצאו".
"אני לא חזק, אני אומר לך, ממש ממש לא", הוא מצהיר. "אתה לא יכול להגדיר מה זה חוזק, מה זה חולשה. אתה שאלת אם אני בוכה, תאמין לי שאנחנו בוכים פה, אף אחד לא מבין כמה. אני יכול, כמו שליאת אומרת, לחייך, לדבר - ואני פשוט יושב פה בספה, ולפעמים אני לא מצליח להרים את עצמי ובטח לא לדבר. אתה מנסה למצוא בתוך כל השחור הזה והאפלה הזאת איזשהו ניצוץ, אתה חייב להישאר חזק. אם אנחנו ניפול לכל הבורות האלה ולא נקום, הפסדנו במלחמה".
במהלך השיחה הבן רום יוצא מהבית כדי לחזור לצבא. "תסמס לי כשאתה מגיע", אומרת ליאת, ואורן מוסיף: "עומר.. אה רום, קח מים". לא מעט הורים מתבלבלים לעיתים בשמות הילדים שלהם אבל הטעות הזו של אורן שוברת את הלב. במשפחת סמדג'ה, בטח כבר הבנתם, לא מוותרים לעצמם - וכך, שבועיים לאחר שאיבד את אחיו, רום חוזר לצבא.
לאן הוא הולך?
ליאת: "רום חוזר לבסיס שלו, הוא עכשיו מפקד קורס בילוש. שיחזור לשגרה, אנחנו מעודדים לחזור לשגרה, וזו גם בחירה שלו - הוא ילד גדול, הוא יודע לבטא את מה שהוא מרגיש".
המסר לעם ישראל והמפגש עם נתניהו
במפגש עם הלוחמים שהיו שם עם עומר ועם סעדיה, ברגעים האחרונים שלהם בעזה, סיפרה אימו של סעדיה: "בשבעה הגיע אלינו ראש אכ"א, יניב עשור. ושאלנו אותו 'איך יכול להיות שירו פצמ"ר מג'באליה? הרי שילמנו מחיר דמים של חיילים, של גיבורים, כדי לשחרר את ג'באליה. אז מה קרה שיש שם מחבלים מתועבים, שיורים פצמ"ר שהורג את הבן שלנו?' והוא אמר 'נאלצנו לצאת מג'באליה ואז הם נכנסו'. אז אמרתי 'למה יצאתם?' ואז הוא אמר שאין מספיק כוחות".
והיא מישירה מבט למצלמה, לצידם של ההורים של עומר, ואומרת: "אחיי, יש כל מיני לחצים מכל מיני כיוונים שלא תתגייסו לצה"ל מכל מיני מקומות, לאו דווקא בציבור החרדי אבל גם. עם ישראל זקוק לכם. אנחנו צריכים אתכם. לא ייתכן שנקבל תשובה כזאת שאין מספיק סד"כ, אין מספיק אנשים, אין מספיק חיילים. אני אוהבת אתכם, אני יודעת כמה זה קשה. אבל בבקשה תבינו, זה הזמן להגיע, להתייצב, לשים בצד את כל השיקולים האחרים. בבקשה, לזכרם של כל הנופלים הגיבורים ולמען כל הגיבורים האלה, לכבודם. הם אמרו 'הינני', תגידו 'הינני'. אנחנו עם שיודע לומר 'הינני'".
אתה מדבר הרבה על אחדות.
אורן: "רק אחדות".
וזה תפס מאוד את האוזן שאתה מדבר על כולנו כאן יחד. אבל אני חייב להגיד לך שבן של חבר שלי נהרג, לא היה אפילו מישהו שישים את הזר מהממשלה. אליך הגיע נתניהו.
"אתה רוצה לנחם? אהלן וסהלן".
מהפוליטיקאים.
"כל מי שהיה, מהפוליטיקאים. הבית היה פתוח לכל מי שרצה. רציתי שראש הממשלה ישמע את הדברים שאנחנו אומרים, וכשאני דיברתי לא נתתי אפילו עמדה פוליטית, המילים היו בעיקר לחיילים, כי אני שמעתי פה את החיילים, שאין להם לאן לחזור - אין להם פרנסה, אין להם כסף, מי מחזק את המשפחות שלהם? ולתת להם לרוץ עוד יותר קדימה, ולא לעצור מדי פעם - לעשות את כל מה שצריך כדי לנצח. העם שלנו פשוט קרוע לגזרים - כולנו אחים, כולנו רוצים אותה מטרה".
עד כמה אתה שואב כוח מהג'ודו, שהוא כל חייך? גם שם עושים לך איפון ואתה קם.
אורן: "ככל שאתה תישאב יותר למטה אתה לא תצליח להתרומם. והמטרה שלך היא כמה שיותר מהר לקום מהנפילה הזאת. וזה מה שקרה למדינת ישראל - חטפנו נפילה שאנחנו לא מצליחים להתרומם ממנה". וליאת מוסיפה: "אבל אחרי איפון תמיד קמים על הרגליים, אין דבר כזה". אורן מצהיר: "אם אני לא אהיה באולימפיאדה, חטפתי את האיפון של החיים שלי".
"שום דבר לא ישבור אותנו"
שאלה אחת מרחפת מעל כל השיחות שלנו עם סמדג'ה: האם ב-26 ביולי הוא יצעד עם החניכים שלו, עם המשלחת הישראלית, בפתיחת האולימפיאדה בפריז. "אני כל כך מעריך את זה שהוא פה, עם כל הקושי, עם כל מה שהוא חווה בתקופה האחרונה", אומר המדליסט שגיא מוקי. "הוא מרים את הנבחרת, בזה שהוא מגיע לכאן, אני יכול להגיד לך שזה מחזק אותי באופן אישי, ואת כל הספורטאים, במיוחד בתקופה הזו, כי זה קשה ואני מאוד מקווה שנעשה אותו גאים באולימפיאדה".
שגיא, יש מצב שאורן לא נוסע איתכם לפריז?
"אני יודע בלב מה אני חושב שיהיה, אבל זה משהו שאורן יענה עליו. אורן הוא אחד כזה שמסיים משימות"
בהתלבטות אם לנסוע לאולימפיאדה אורן משתף גם את החבר הטוב שלו גיא סוסקין, שהוא גם הפסיכולוג של הנבחרת. "זה שאלה שרק אורן יכול באמת להרגיש אותה. אין איזה ספר לימוד שאומר, לא נראה לי שנרשם ספר לימוד, נוכל לרשום אותו אולי אחרי האולימפיאדה של מה קורה בסיטואציה כזאת", משיב סוסקין. "לדעת רגע להרגיש מה נכון - אני חושב שזאת הדרך".
"ביום ההולדת שלי אני חוטף את הבום שלי ואני אמור, אתה יודע, להיות באבל ולכאוב את הכאב הגדול ביותר שאני חווה - ואנשים מדברים איתי על האולימפיאדה. כאילו איזו אולימפיאדה? אני לא מצליח לעמוד על הרגליים", משתף בכאב אורן.
מה את חושבת שהוא צריך לעשות?
ליאת: "אז אנחנו עשינו שיחה משפחתית, גם אני וגם הילדים אמרנו לו שאנחנו נותנים לו את ברכת הדרך, במיוחד להראות ששום דבר לא שובר אותנו. שום דבר לא ישבור את רוחנו. אני יודעת שלעמוד במעמד של האולימפיאדה מצריך הרבה מאוד, וזו באמת החלטה של אורן אבל יש לו גב מהבית".
מה את חושבת שהוא יחליט?
"אני מאמינה שהוא יחליט שכן, כמו שאני מכירה אותו".
"עומר פשוט שלח לי מסר"
החיבור בין מירי מסיקה למשפחת סמדג'ה התחיל בשבעה של עומר. מישהו סיפר למירי שחייל שנפל שמע בכל בוקר בעזה את אחד השירים שלה, "יש לך אותך". ומסיקה מספרת: "אני מקבלת שלוש הודעות משלושה אנשים שונים - 'יש בחור ש'... רגע, בחור? שמעתי באמת תצפיתניות, חטופות, נשים, אבל בחור עוד לא היה - הוא שמע את זה כל בוקר. שאלו אותו, למה אתה שומע את השיר הזה כל בוקר? הוא אמר 'אני חושב על אימא שלי' שזה הרג אותי. הוא שר את זה לאימא שלו, כאילו במעין ידיעה שהיא תזדקק לזה".
ליאת מסכימה: "הוא פשוט שלח לי מסר. אני בוכה בלילות. אני בוכה בלילות, המון". ומסיקה משיבה: "אני לא יודעת איך את עושה את זה, באמת. העם שלנו מאוד-מאוד חזק. אנחנו צריכים להיות ראויים לו, וראויים לחיילים האלה".
עמותת "אחריי" מכשירה נערים ונערות לגיוס משמעותי וקרבי בצה"ל. עומר הצטרף לתנועה בכיתה י"א ומיד בלט כחניך מצטיין, מורעל. לאחר השבעה אורן מתייצב במפגש עם צוות "אחריי" והחניכים. אחד המדריכים אומר לאורן: "ככה עומר היה נכנס, עם החיוך, תמיד ככה, בול אותו הדבר, אחד לאחד". ואורן אומר לחניכים: "אני מה-זה מצדיע לכם, אני מה-זה מעריך אתכם". אחרי שהם יוצאים לדרך וצועקים "בשביל עומר", אביו אורן מצטרף אליהם למסע בסחיבת אלונקה.
כשיוצאים מהבית של ליאת ואורן קשה שלא לחשוב על הקלישאה הישראלית הזו של "באתי לחזק, יצאתי מחוזק". איזה אנשים מופלאים יש במדינה הזו. האם אנחנו ראויים להם? לעומר, לסעדיה, לליאת ולאורן, לללי ולחיים דרעי, ללוחמים מאלכסנדרוני, לנערים ולנערות שנחושים גם עכשיו להתגייס לקרבי, לספורטאים שמתכוננים לאולימפיאדה - מגיע להם ולנו לראות את דגל ישראל מתנופף לו בפריז, לצלילי "התקווה". שכל העולם יראה, כי דווקא השנה לעם הזה, בטח למשפחת סמדג'ה, מגיעה מדליה.
"היה לי פה איזה אבא שישב פה ואומר לי, תשמע, דפקו לי פעם ראשונה בדלת כשחטפו את הבן, דפקו לי פעם שנייה בדלת כשהבן נהרג. אני מחכה לדפיקה השלישית, שמחזירים את הגופה", מספר אורן. "זה סיפורים שאתה לא יכול להכיל אותם. אתה יודע, קיבלנו פצצת אטום וקיבלנו הדף, ככה. ואנחנו רואים את ההדף, ובאמת חשוב לנו להגיד להם, אנחנו נקום. אנחנו נשרוד, אנחנו לא נוותר, אנחנו נמשיך הלאה, קדימה, ורק ככה ננצח. רק ככה ננצח. באהבה אנחנו נוכל לנצח. רק באהבה".
תחקיר: מעין נווה