"אני לא בוכה, כולם בוכים", מצהירה יעל פוליאקוב בתחילת הריאיון. "איך שמגיע הרגע שהם מתחילים - 'אתה מתגעגע אליו? מתגעגע אליו, כן. מתגעגע אליו' - יאללה, תעוף! יכולה למלוק אותם מהטלוויזיה, די!". כן, כבר בפתיחה יעל פוליאקוב מבטיחה, שלא לומר מתחייבת, שאיתה - כמה שננסה - לא נקבל דמעות. צחוקים - בשפע, דיבורים בלי חשבון - אין בעיה, גם קללות פה ושם ייפלטו, אבל דמעות זה פחות היא.
כמה דקות לתוך הריאיון, וההתחייבות הזאת עומדת למבחן ראשון כשמדברים על אבא פולי: "לאבא שלי היה ברור... תסלחו לי (משתנקת). תדע לך שאני בכלל עד היום אני אפילו לא יכולתי לדבר עליו".
למה?
"כי זה היה נורא, הנורא מכול".
אמרת לאבא שלך שאת אוהבת אותו?
"קודם כול, אתה יודע, הייתי דבוקה לו לתחת. וכל כך אהבתי אותו. אז הוא כן קיבל את זה".
הוא הרגיש את זה.
"כן. בסוף אני כל כך כעסתי עליו שהוא חולה, שלא הייתי מסוגלת אפילו לחבק אותו ולהגיד לו דברים טובים. לחשתי לו באוזן בסוף".
לחשת "אני אוהבת אותך?"
"כן, ושאני כל כך שמחה שהוא היה אבא שלי... לא, אני אתחיל לבכות באמת! זה יהיה השיא! די, לך מפה, לא מדברת איתך יותר".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"הייתי ילדה זבל - איומה, מחרידה"
לא במקרה, חומת הציניות המפורסמת של יעל נסדקת כשמדברים על אבא פולי. גם אחרי 20 שנות קריירה עצמאית ומצליחה, יעל היא הראשונה להודות שהיא קודם כול הבת של פולי, שליש מהגשש החיוור ואחד האנשים המצחיקים במדינה: "עדיין אנשים אומרים לי 'הבת של פולי' וזה מאוד מרגש אותי".
כמה פעמים ביום או כמה פעמים בשבוע רואים אותך ומזכירים לך אותו?
"כל הזמן, כל הזמן - 'את אחלה, אבל אבא שלך...', 'את חמודה, אבל אבא שלך...' נכון, אני מאוד מאוד מאוד גאה בו. אני שומעת לפעמים מערכונים ואני אומרת, זה לא ייאמן: איזו כתיבה מדהימה ומדויקת שמחזיקה כל החיים, אתה יודע, על המדינה ועל המזרחים ועל האשכנזים. זה מטורף כמה שזה מדויק".
את רואה בעצמך ממשיכת דרכו?
"אה... אני יודעת? באיזושהי צורה".
אתה חושב שהוא היה מבסוט לראות איך הקריירה שלך התגלגלה?
"כן, אני חושבת שהיה מבסוט לראות איזה בן אדם נהייתי. הוא היה מבסוט, הוא היה גאה בי. כי הייתי ילדה זבל - איומה, מחרידה", ואימה שוש מסכימה: "מזעזעת". ומאבא לאימא, שם היחסים מורכבים הרבה יותר: "מהגן בעצם, ישבתי לקרוא להם סיפורים, לה ולאיתמר - היא הייתה בורחת", מספרת שוש פוליאקוב. "תראה כמה שהיא משועשעת", ויעל מסבירה למה צחקה: "כאילו זה הילד הזבל, 'ברחה מהסיפורים', וואו".
"בגיל 8 אימא שוש חלתה ונעלמה"
בריאיון היא משחזרת: "הייתה ילדות קשה עם שוש. בגיל שמונה שוש חלתה, נעלמה מהבית - היה לה גידול בראש, והם לקחו אותה ושלחו אותנו איזה שלושה חודשים להיות בבית אחר. והיא חזרה בן אדם אחר, עם קרחת, מבהילה, משהו מוזר. אני גם נהייתי ילדה מאוד מאוד קשה. אני התרחקתי ממנה, אני הייתי עם אבא שלי כל הזמן, וכל הזמן על אבא שלי. היא נעלבה מזה, והיה נתק המון המון שנים - אני מאוד מרדתי, הייתי מאוד קיצונית. אבא שלה (של שוש) דחה אותה, קודם כול כי היא נולדה בת. והוא רצה שיוולד לו בן. הוא היה מאוד מאוד קשה, והיא מחזרה את חוויית הדחייה הזאת איתי, בלי לשים לב".
סלחת לה?
"בטח. אני אוהבת אותה מאוד. ואני מאוד מודה עליה. עם כל הקושי שהיה, ועם זה שהיא אחרת. יהיה לי מאוד קשה כשאימא שלי תמות - אני מגיל שמונה אני בפחד הזה. אתה מבין? נוצר בבית איזה מין פחד שכל הזמן מלווה אותך. בגלל ששניהם היו חולים והוא גם 'ניצח' בסוף ומת".
זאת אומרת שגם לאימא שלך אמרת שאת אוהבת אותה?
"כן, אבל זה לא עוזר. זה לא עוזר. אני אומרת לה 'אני אוהבת אותך' - 'את רוצה אותי בקבר', היא תקועה. היא פוגשת אנשים בקניון ואומרת לאנשים 'יעלי עשתה לי שבץ', אוי ואבוי, תפסיקי להגיד את זה".
מה בפועל קרה?
"בפועל היא הרגישה לא טוב. אני ויונתן (הבן הבכור) הגענו אליה, בא רופא ערבי מקופת חולים שקראו לו אוסמה ושוש אמרה לו 'אובמה'. התפוצצנו מצחוק, זה היה מצחיק. ואז מה היא זכרה? שהרופא אמר לה 'לכי מהר לבית החולים, יש לך שבץ', ואני התפוצצתי מצחוק. זה הסיפור שלה".
"האחים קראו לי זאב רווח"
עכשיו היא עושה את התיקון עם הילדות שלה רפאלה ואריה, שהביאה יחד עם בן זוגה אלעד, ובנה יונתן מנישואים קודמים.
את אימא טובה?
"לא תמיד, כי אני עצבנית, והן מעצבנות גם. הן החיים שלי, מה זאת אומרת? זה הכי חשוב לי, הבית והמשפחה, ככה אני בשמירה על זה, אני מפחדת להרפות". והבנות מכנות אותה מול מצלמה "הבוסית המעצבנת" אבל מוסיפות: "אימא יעל זו אימא שמקפידה. ואני אוהבת את אימא, היא תמיד דואגת לי, מכסה אותי", ויעל מגיבה: "לא, הן יודעות שאם יש מצלמה מדברים על אימא 'בגבוה'".
היית מתבגרת מאוד פרועה. את מפחדת מהרגע שהילדות שלך...
"מאוד, מאוד. אתה יודע, מי שהיה מופרע כשהיה ילד הוא הורה יותר קיצוני. אני רואה שנהייתה לילדות הפוזה של הצילום - מה זה הדבר הזה? ילדות בנות עשר מצלמות את עצמן, אני לא נושמת מזה".
אז מה יקרה כשזה יגיע אלייך?
"אני אגמור אותה".
את גם סבלת מדימוי עצמי נמוך, כילדה, כמתבגרת. זה משהו שאת עליו עכשיו עם הילדות?
"אני כל הזמן אומרת להן כמה הן יפות וכמה הן נהדרות וכמה הן מהממות ומחדירה את זה".
לך לא אמרו?
"לא".
אמרו את ההפך.
"לא, האחים שלי קראו לי זאב רווח. זה גמר אותי. אני אעשה עשרה ניתוחי אף בחיים האלה, אתה מבין? כי אני לא אירגע. אני עדיין לא מרוצה, כאילו, אני אהיה מייקל ג'קסון בסוף. אני נשבעת לך. זה קצת מלחיץ אותי. אבל אין מה לעשות, כי זה המוח. כי הם שברו אותי".
רק האחים?
"גם ההורים לא יכלו להגיד 'אתם טועים, היא יפה'".
"היא הכוכב וכולנו אחריה"
במפגש משפחתי אחיה הגדול איתמר שואל: "מה עשית בפנים? משהו חדש? באמת עכשיו, על מה הכתבה? לשם מה התכנסנו? מה את מוכרת עכשיו? אמרת לי ארוחת ערב. איפה ארוחת ערב?" ויעל עונה: "ידעתי שאני צריכה להביא אתכם איכשהו, שאתם לא תבואו הרי סתם. אמרתי 'אוקיי, תהיה ארוחת ערב', אבל לא הספקתי".
אכפת לכם מזה שיעל בעצם מסחרה אתכם, והפכה את המשפחה לדבר כזה שהכול פתוח, וכל הבעיות בחוץ, וכל דבר מתעדים?
איתמר: "מדהים מה שקרה פה. באמת, מהבחינה הזאת, יעל, כל הכבוד לך. לקחה לימון וסחטה אותו, טוב טוב סחטה אותו, עד המיץ האחרון. מדהים. היא לקחה את האישה, המרירה הזו, סתם - המתוקה הזאת (מצביע על אימו שוש) ועשתה מזה הכי טוב שאפשר. היחסים לא טובים? אז בואו נצלם את זה, נראה את זה לכולם. כשיעל כתבה את התוכנית 'הכול דבש' אני לא האמנתי שזה יהיה כזה, וזה באמת מאסטר פיס".
ויעל מעירה: "הם עשו את המוות אבל, כן? הראשון לעשות את המוות היה אבא שלי, ואז גם הם עשו את המוות. אחרי זה, כששמעתם שאחרים אומרים שזה טוב, אז אמרתם 'אה אוקיי, זה בסדר'". ואיתמר מודה: "כן, פחדנו להיחשף. הייתה פעם את סדרה 'הפמליה' - אז היא כמו מהפמליה, היא הכוכב וכולנו אחריה והיא אומרת תבואו". כשנושא הפרנסה והכסף עולה לדיון, האם שוש מעירה: "הם רק רוצים שאני אמות".
כן, מה, יש ירושה שווה?
שוש: "איזה שווה? *** תקבלו".
איתמר: "אבל עדיף לקחת את זה מכולם".
יעל" "אני בכלל לא מחכה לירושה, מי מחכה לזה?"
שוש: "אלה, אם הם יהיו בהלווייה שלי..." ויעל מבקשת לדבר ברצינות: "לטובתה ייאמר שמההתחלה לה ולאבא היה חשוב לעזור לנו כשאנחנו בחיים, זה היה חשוב להם ואימא עושה את זה בצורה יוצאת דופן".
מישהו שאל אותי "תגיד, איך יכול להיות שיעל לא עובדת כבר שנים, וחיה כמו מעושרת?" הוא אמר לי "כנראה שפולי השאיר הרבה מאוד כסף".
יעל: "איזה השאיר, הלוואי. אתה לא מבין שהוא היחיד שלא השאיר? אבא שלי מרוב שהיה בן אדם טוב וחננה וצדיק, כולם עבדו עליו. אבל בסדר, עדיין הם עשו הרבה, והוא בנה לעצמו בית יפה והוא דאג לעצמו יפה".
"הם היו מתגרשים בלי הטיפול"
בשנה האחרונה היא עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - להדליק מצלמה ולספר את הסיפור המשפחתי שלה. בשבוע הבא תעלה ב"הוט" העונה החדשה של "מחוברים", רובה צולמה על רקע המלחמה. יעל מעולם לא הייתה צריכה תירוץ כדי לחשוף את חייה, וגם הפעם כמו תמיד היא עושה את זה במנה גדושה של הומור עצמי ופתיחות מרשימה. בתפריט: התחשבנות עם שוש, שיחות נפש עם הילדות ותמונות מחיי נישואים - גם בחלקים שאף אחד לא ממהר לדבר עליהם מול המצלמה.
בגדול, כל הדבר הזה שיעל מגיעה עם עסקת חבילה תמידית, שבה החיים שלה גלויים וחשופים לעיני כל, זה משהו שאתה חי איתו היום בשלום?
בעלה אלעד משיב: "אתה יודע, הבנתי באיזשהו שלב, שכמו שאתה אומר, זו חבילה. ואני מקבל את זה, וגם למדתי אפילו ליהנות מזה, פחות או יותר".
הם יחד כבר 12 שנה. סיפור ההיכרות שלהם נשמע כמו קומדיה רומנטית שהייתם רוצים לראות: יעל התחילה אז טיפול אצל יהודית מילוא, שהמציאה את שיטת הניאו-הומנולוגיה, שעוזרת לאנשים להיות מאושרים בחלקם. הטיפול הצליח מעל למשוער: פוליאקוב יצאה ממנו מאושרת - ומאוהבת, אחרי שהכירה בסוף אחד הטיפולים את הבן של יהודית, אלעד. "כמובן הסתרנו את זה. אני מאוד מאוד הייתי מבוהלת לצאת עם הבן של המטפלת שלי, שלא יילך לי הטיפול - בלי הטיפול, מי אני ומה אני?"
אבל זו דרך טובה ליישם את הטיפול על הבן של המטפלת.
יעל: "אני עוד לא חשבתי על זה אז".
את יודעת כמה תסבוכת האישה הזאת מייצרת.
חמותה יהודית משיבה: "אני יודעת".
את זה את מוכנה לתת לילד שלך, לבן שלך?
"מה זאת אומרת? אני אקבע לבן שלי מה הוא יבחר? הוא בחר בה. יעל עשתה לו חסד אדיר עם השגעונות שלה".
"בלעדיה לא היינו ביחד"
לא מעט בדיחות הומצאו על היחסים המורכבים בין כלות לחמות, אבל יעל ויהודית מוכיחות שאפשר גם אחרת, כלומר ממש אחרת. יעל לא רק שלא ויתרה על יהודית, אלא הפכה אותה די מהר למטפלת האישית שלה - ולמטפלת הזוגית שלה ושל אלעד. "בהתחלה היו שנתיים של פיצוצי עולמות", היא נזכרת, ויהודית מצהירה: "הם היו מתגרשים אם הם לא היו מגיעים לטיפול. אין לי שום ספק".
אני לא מכיר הרבה זוגות שהיו מגיעים לטיפול אצל האימא של החתן.
יהודית: "מה לא מתאים? אני לא פסיכולוגית. אני עובדת, אני אובייקטיבית. אני לא שותפה רגשית למה שקורה שם, גם אם זה הבן שלי".
זה בטח לא קל לו.
יהודית: "לא, למה? בגלל שאני כל כך הגיונית".
הילד רוצה שיבחרו בצד שלו, שיגנו עליו.
יהודית: "בעיה שלו, זה לא יפתור לו את הבעיה". ואלעד מודה: "בלי אימא שלי לא היינו ביחד, את זה אני יכול להגיד לך בוודאות. הייתי מתקשר לאימא שלי ואומר לה 'זהו, אנחנו נפרדים, זה נגמר', ואז היא הייתה מוצאת זוויות אחרות להסביר לי את מה שקרה בעצם. אז בלעדיה בוודאות זה לא היה שורד".
ויעל מספרת, כשאלעד לא בשיחה: "הוא גם מאוד מזכיר את אבא שלי, הוא גם לפעמים מזכיר את אימא שלי, ויש לו המון טוב לב כמו אבא שלי. מצד שני, יש לו המון ביקורת ואי-סיפוק לפעמים ממני, כמו שוש. כל הזמן הוא אמר לי 'למה את לא עובדת, למה את לא עושה' ויהודית אמרה לי יום אחד 'תקשיבי לי טוב, תגידי לו, זה מה יש!'".
"מה אני אעשה בקפריסין?"
על המצב במדינה והמחשבות על מדינות אחרות היא אומרת: "יש רגעים שאתה מתפוצץ, נכון? יש רגעים שאתה לא מאמין שאתה חי פה ומשלם הון, הון! בעל הבית שלך מעלה לך את שכר הדירה, האוכל עולה וזה עולה וזה עולה ומפגיזים אותך, ואתה במקלט".
"לאלעד היו לו כל הזמן כאלה יציאות - 'נעבור לפורטוגל, אולי לקפריסין'. אתה מכיר את האומללים בקפריסין? מה אני אעשה בקפריסין, תגיד לי? גם מקום מכוער. ויש להם כל מיני פתרונות: 'זה טיסה שעה, תחיי עם עיזים בקפריסין'. לונדון הוא לא הציע, מילא תציע איזה משהו, הביא לי את כל ה'פחים', אתה יודע, לגור באיזה כפר - ואני כל כך ישראלית. יש לי דעות פוליטיות שגם הן השתנו, כי אני חושבת שזה לא משנה בכלל היום הימין והשמאל. אני גם הצבעתי פעם לביבי, אבל אתה לא יכול להתעלם מהמצב".
אז מה השתנה?
"כל המלחמה הזאת, וכל המצב הקיצוני הזה, וכל הפילוג הזה, שאני חושבת שיש לו חלק בזה, חד-משמעית. אין לי ספק בכלל. אני חושבת שהוא עשה טוב את מה שהוא עשה, ועכשיו זה לא הגיוני שאחרי מחדל כזה, בן אדם לא מפנה את המקום".
העולם מצחיק אז צוחקים, אבל מה עושים כשהוא עצוב מאוד, כמו עכשיו?
"גם צוחקים, כן. תראה, אנחנו נמצאים במצב נורא-נורא קשה, אבל אני אומרת לא להתעלם מהמצב שלך - זה מאוד כואב לי הדברים שקורים פה ואני מאוד אוהבת את המדינה שלי ולכל אחד זה כואב הדבר הזה, אבל בשביל שאני באמת אוכל לתת משהו אני צריכה לשמור על עצמי עם כמה שיותר אנרגיה".
סליחה שאני מזכיר לך, אבל את מדגדגת את ה-50.
"'מדגדגת', אני בת 47. מה אתה מתלהב?"
בסדר, את כבר אחרי האמצע.
"כשאתה בן 46 ואתה כבר בן 50 - מה קרה? אשכרה זה עובר וצריך באמת באמת ליהנות מזה".
חשבתי שתגידי בוטוקס, שחייבים באמת בוטוקס.
"בוטוקס זה בכלל לא שאלה. צריך הכול, גם ניתוח - מה זאת אומרת? אני רוצה להיות מנותחת מכל הכיוונים, שלא תטעה. אני רוצה לשמור על עצמי, כן? לא בא לי להיות בת 60 פח, גם אלעד צעיר. אני רוצה את הטוב ביותר, ומאוד מאוד עדין, כי ברור שכולם נראות מפלצות היום".
אז כשאת עוברת מול המראה, את מרוצה ממה שאת רואה?
"בטח. כל יום אני אומרת לעצמי 'יעל, אני אוהבת אותך. יעל, אני גאה בך, אני מאמינה בך'. זה חשוב. לפעמים אפילו משהו רועד בי כשאני אומרת את זה, עוד לא לגמרי אומרת את זה בביטחון מלא אבל אני אומרת את זה".
כי את לא מאמינה לעצמך?
"אבל אני אמשיך ואני אמשיך ואני אהיה עקבית ואני אצליח".
תחקיר: מעין נווה