"אני מאמינה שהכול בחיים קורה מסיבה מסוימת", מצהירה נטלי ברטלר, כשהיא נזכרת בתהפוכות חייה. בעולם מקביל ברטלר, היום בת 39, הייתה יכולה להיות כיום מדליסטית אולימפית בענף ההתעמלות האומנותית הקבוצתית. אך סיפורה של מי שהתחילה להתעמל כבר בגיל 8 היה רצוף בטלטלות: קושי כלכלי, פציעה קשה וגם אובדן אישי - כל אלו היו רק חלק מהמסע האישי המורכב של נטלי, שבקיץ האחרון הגשימה חלום וזכתה במדליה ההיסטורית שחלמה עליה, אבל בדרך אחרת.
"הייתי מתעמלת כבר מגיל 8, דווקא בגלל שהייתי ילדה חלשה וחולנית", מספרת ברטלר. "עליתי מאוזבקיסטן ישר מבית החולים, אז ההורים חשבו שחייבים לשלוח אותי לספורט כדי להתחזק. ביום השני שם ראו שאני מאוד גמישה ולקחו אותי לנבחרת. ההורים כל הזמן רצו דווקא שאלמד ואשקיע בלימודים, אבל אני מאוד רציתי להתאמן. אז הבטחתי להם שאהיה תלמידה מצטיינת".
בגיל 14 היא כבר הצטרפה לנבחרת ההתעמלות האומנותית הקבוצתית של ישראל, שהוקמה בשנת 1999. "היו מיונים של בנות מכל הארץ. למרות שבהתחלה אפילו לא ידעתי לזרוק סרט, התחננתי שייתנו לי את ההזדמנות ובסופו של דבר הצלחתי להגיע לחמישייה שנכנסה לנבחרת. זה היה חלום להגיע לנבחרת ישראל: כל הזמן שכנעתי את ההורים שלי שזה החלום שלי ושרק יעזרו לי עם זה כי זה כלל אימונים כל יום. גרנו בנשר והאימונים היו בהדר יוסף בתל אביב - אבא שלי היה לוקח אותי. היינו יוצאים מהבית ב-12, מגיעים ב-14 לאולם, הוא היה מחכה לי עד 22 בלילה ואז היינו נוסעים בחזרה. ככה כל יום חצי שנה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מה קרה אחרי חצי שנה?
"פתאום התחיל קושי כלכלי מאוד גדול. זה היה כשרק התחלנו להשתקע בארץ והנסיעות האלה היו עול כלכלי גדול מאוד. אחרי חצי שנה ההורים שלי לא יכלו לשאת את זה. אז מה שקרה זה שעברתי לגור אצל המאמנת שלי, אלה סמופלוב, בבית. היא התייחסה אליי כמו אל הבת שלה. ישנתי עם הבת שלה באותה מיטה. היא הייתה לוקחת אותי לאימונים כל יום".
נשמע שהסתדרת.
"נכון, אבל 3 שבועות לפני אליפות אירופה, באיזשהו אימון, קפצתי ונחתי לא טוב על הרגל. נסענו ישר לבית חולים והתברר שקרעתי רצועה בקרסול. כשהגעתי לרופא במכון וינגייט הוא אמר לי 'בשבילך אליפות אירופה הסתיימה'. למרות שניסו לשקם אותי, נשברתי. הרגשתי שהגוף שלי בגד בי. הרגשתי מבוכה שאכזבתי את ההורים שלי אחרי כל ההשקעה. שזה היה לשווא. הרגשתי שבגדתי באלה - זו הייתה הנבחרת הראשונה וככה קורה לי. אני זוכרת שזה היה שובר לב מכל הכיוונים. הייתי בדיכאון די הרבה זמן. לא רציתי לחזור לנבחרת ישראל. הייתי מבקשת סליחה מההורים שלי כל יום באותה תקופה על זה שאכזבתי אותם".
"נשברתי לרסיסים"
נטי מספרת שגם אחרי הפציעה היא המשיכה להתאמן. "דווקא דרך הפציעה הכרתי את עולם הפיזיותרפיה - אבל הוא לא עשה עליי רושם טוב כי עבורי זה לא הסתיים טוב. החלום הבא היה להיות רופאת ילדים ולמדתי עבור זה. בלימודים פגשתי את אלון שורק, שהפך להיות חבר הנפש שלי".
ספרי לי על אלון.
"הכרנו בכיתה י"א, כשעברתי לבית ספר בחיפה. היינו חברי נפש. החברות המשיכה גם לתוך הצבא. לקראת השחרור שלי אלון כל הזמן אמר לי 'בואי נהיה פיזיותרפיסטים ונפתח קליניקה ביחד'. אמרתי לו 'לא, אני אהיה רופאה ואתה תהיה פיזיותרפיסט ואני אשלח אליך מטופלים', אבל הוא רצה שנפתח קליניקה ביחד. עשיתי פסיכומטרי כדי להתקבל לרפואה ובאותם ימים הקשר הפך מחברות לקשר רומנטי".
ואז הגיע 12 ביוני 2006. "יום אחד, בזמן הלימודים, הוא היה אז חייל באפטר, והוא רצה לעשות לי הפתעה ולקחת אותי ליום הסטודנט. הוא יצא מהצבא, עלה על רכבת ונהרג בתאונה".
הרכבת, שהייתה עמוסה בנוסעים, פגעה בטנדר שנפגע בתאונות ונותר על המסילה באזור בית יהושע. הקטר ושני קרונות סטו מהמסילה לאחר ההתנגשות, וחמישה נוסעים - בהם אלון שורק, רק בן 20 במותו - נהרגו.
מה את זוכרת מהיום הזה?
"הוא התקשר אליי כשעלה על הרכבת ואז כשראיתי שהייתה תאונה בבית יהושע, הבנתי שהוא עליה. התקשרתי לאימא שלו ואמרתי לה שאני חושבת שהוא על הרכבת. התקשרתי אליו והוא לא ענה. התחילו שעות של חיפושים בבתי חולים. שעות על גבי שעות לא מצאנו אותו כפצוע, ואז קצין העיר הגיע אליהם הביתה להודיע שהוא בעצם נהרג. נשברתי לרסיסים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".
הרגשת לפעמים כעס על עצמך שהוא נהרג בדרך לבילוי איתך?
"כמובן שחשבתי על זה הרבה פעמים, אבל אני מאמינה שככה זה. יש המון דברים שכשמסתכלים בדיעבד אחורה, הם כנראה צריכים לקרות. שבוע לפני התאונה דיברנו על נסיעה ברכבות והוא אמר שהוא אוהב לשבת בקרון הראשון ואני אמרתי שזה מסוכן. אחר כך התברר שבתאונה הוא ישב שם, בקרון הראשון".
מה הייתה השיחה האחרונה ביניכם?
"שהוא עולה על הרכבת ושהוא בדרך אליי. השיחה המשמעותית לפני זה הייתה על עולם הפיזיותרפיה, שהוא רוצה שנהיה יחד פיזיותרפיסטים. חשוב להבין שהוא היה גם חבר הנפש וגם החברה הכי קרובה. הוא היה הכול בשבילי כמעט 5 שנים".
ודווקא אחרי שהוא נהרג - החלטת בכל זאת לשנות כיוון לעולם הפיזיותרפיה?
"במובן מסוים, הוא כיוון אותי. הוא אמר לי שנעשה את זה כל השנים. אחרי שהוא נהרג החלטתי לעשות שיפט וללכת ללמוד את המקצוע ולהגשים את החלום שהוא כל הזמן דיבר עליו. ככה הגעתי שוב לעולם הזה, והפעם מהדלת הראשית ולא כפצועה שהעולם הזה איכזב אותה. הוא נהרג בחודש יוני ואני התחלתי ללמוד כבר באוקטובר. הרגשתי שאני כל כך שבורה ואם אני לא אתחיל לעשות עם עצמי משהו, פשוט לא יהיה אותי. הרגשתי שאני חייבת מסגרת ומטרה חדשה בחיים. רציתי לאסוף את כל השברים".
"חיפשו מישהו שישקם את נטע ריבקין"
אלא שכאן לא תמו הקשיים של נטלי: "בשנה השנייה הייתי בשיעור של רופא ושאלתי אותו המון שאלות. הוא אמר לי להפסיק לשאול שאלות כי 'גם ככה בתור פיזיותרפיסטית תרוויחי 20 שקל לשעה'", היא משחזרת. "ושוב היה לי משבר, כי לא הבנתי למה ללמוד בשביל להרוויח כל כך מעט. אז התקשרתי לחברה שכבר עבדה בזה והיא אמרה לי 'בואי ותראי איך נראה טיפול'. נסעתי איתה למכון מדיקס וכשהגענו הבנתי שזה בהדר יוסף, המקום שבו התאמנתי כל כך הרבה זמן. הצטרפתי לטיפול ופתאום ראיתי עולם אחר של הפיזיותרפיה וזה הרגיש לי פתאום נכון.
"שתי קומות מתחתיי התאמנו מתעמלות. מנהל המקום אמר לי 'תסיימי ללמוד ותבואי לעבוד איתנו' - וככה זה היה. לימים, ב-2016, כשנטע ריבקין נפצעה לפני האולימפיאדה חיפשו מישהו שישקם אותה. אז מישהו אמר לאלה סמופלוב 'שנטלי תשקם אותה'. ובעצם ככה התחלתי לעבוד עם המתעמלות. היא הייתה השיקום הראשון שלי, והיא הגיעה לריו במצב גופני מצוין ועשתה תחרות טובה. אחרי זה הביאו לי את לינוי אשרם וניקול זליקמן".
מה למדת על העולם הזה מנקודת הראות החדשה שלך?
"שספורטאים אולימפיים תמיד עובדים על קצה גבול היכולת הגופנית. אני תמיד אומרת לבנות שאנחנו מנסים למנוע פציעות, אבל הפציעות הן לא באג אלא פיצ'ר. הגוף תמיד בקצה, אז צריך לתחזק וכשיש פציעה - לשקם מהר. אני יכולה להגיד שכולן עברו פציעות ושיקומים. יש לי מוטו שאומר שעושים כל מה שאפשר חוץ ממה שאי אפשר. אם אי אפשר לעמוד על הרגל כי יש שבר מאמץ - מוצאים דרך אחרת להתאמן בלי לעמוד על הרגל. בסייקל אולימפי אין זמן להשבתות ארוכות, אז ממשיכים לעבוד - אבל בלי לפגוע בהן".
והקיץ הגיע רגע השיא שלך, עם המדליה הקבוצתית בפריז 2024.
"בפריז סגרנו מעגל, אלה ואני. היא התחילה בנבחרת איתי ב-1999 ועכשיו ב-2024 אני איתה כפיזיותרפיסטית זוכה איתה במדליה ההיסטורית. חד-משמעית הגשמתי גם את החלום של נטלי הילדה, שנפצעה לפני אליפות אירופה. אחרי המדליה היינו במלון ודיברנו על זה שזו סגירת מעגל של 25 שנה. כביכול ב-1999 הרסתי לה את הקבוצתי הראשון שלה, ועכשיו עזרתי לה להביא מדליה. אם אני חוזרת לכך שכל דבר קורה לטובה, דרך הפציעה ההיא למדתי מה זה להיפצע, מה זה כשהגוף בוגד בך, וכך הבטחתי לעצמי שאני אעשה בעבודה שלי עם ספורטאים כדי לאפשר למטופלות להגיע ליעד שלהן".
היו לך מחשבות שהמדליה הזאת היא גם בשביל אלון?
"כמובן שהיו המון מחשבות אחרי המדליה עליו. אני מרגישה שאני בכל העולם הזה בזכותו. כל העבודה שלי כפיזיותרפיסטית היא בזכות החלום שלו. אני עובדת כפיזיותרפיסטית עם הרבה מאוד שליחות. אני מרגישה שמה שאני עושה זו שליחות. יש לי רעב גדול לעבוד עם המתעמלות, כי זה מאתגר לאפשר לגוף של המתעמלות להיות בפעולה כל יום. מבחינתי כצוות רפואי זה דורש עבודה מאוד יצירתית".
"הכול בעולם קורה עם סיבה"
גם בן הזוג שלה היום הוא מבחינתה סוג של סגירת מעגל עם סיפור העבר הקשה שלה. "היום אני נשואה בזוגיות מדהימה עם שני ילדים", היא משתפת. "בעלי היום היה מדריך קפוארה של אלון, ככה שגם כאן יש סגירת מעגל. אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, שיש סדר משוגע בעולם הזה. אני מאוד מאושרת במקום בו אני נמצאת כיום. על התעודה שלי כמטפלת יש ציור של ענף עץ אלון, ככה שהכול בעולם קורה עם סיבה".
בצד המקצועי, ליווית גם את לינוי אשרם בזהב בטוקיו. מה יותר מרגש?
"שאלה קשה. הזכייה של לינוי הייתה הרגשה של שבירת תקרת זכוכית - פעם ראשונה מדליסטית ישראלית בהתעמלות אומנותית. מצד שני, בפריז זו הייתה הפעם הראשונה שההתעמלות האומנותית הקבוצתית עולה על הפודיום, ואישית בשבילי זו הייתה סגירת מעגל, ככה שקשה להשוות. מצד שלישי, להיות חלק מצוות שמביא שתי מדליות אחת אחרי השנייה זה גם נדיר. כל סייקל מביא את הסיפורים שלו. מבחינה מנטלית ופיזית כל הצוות עובר דרך של רכבת הרים רגשית. תמיד מנסים לטפס לגבהים גבוהים יותר, תרגילים טובים יותר, למתוח את הגבול הגופני עוד יותר".
מה אנחנו לא יודעים על לינוי של מאחורי הקלעים?
"היא הוגדרה 'נס רפואי'. הרבה פעמים היו ללינוי פציעות והיו כותבים שהיא השתקמה מהר. אז אני יודעת מבפנים שיש לה יכולות פנומנליות של שיקום עצמי. יחד עם זאת, יש לה שיטת טיפול וצוות רפואי שיצר את השיקום המהיר הזה. זה סוד הקסם".
"נטרפתי מזה"
"אחרי שסיימתי את הלימודים חיפשתי מקום ושיטת טיפול שתהיה יותר רחבה", היא מספרת על שיטת הטיפול שבה היא מתמחה היום. "למדתי המון והגעתי לשיטה שעוסקת ברקמת החיבור, שנקראת פאשיאל מניפוליישן (Fascial Manipulation). כשהגעתי לקורס הייתי כל הזמן עם צוואר תפוס. במסגרת השיטה אבחנו אותי ומצאו שהפגיעה בצוואר הייתה בכלל מהפציעות הישנות ברגל. זה היה מטורף, חשבתי שזה הזוי. אחרי טיפול של שחרור הרגל פתאום הצוואר השתחרר. נטרפתי מזה".
"רקמת החיבור מחברת את השרירים עם האיברים הפנימיים ובזכותה אפשר להסתכל בצורה רחבה על הגוף והיא עוזרת למצוא את מקור הבעיה, גם אם הוא במקום מאוד מרוחק. לפני ארבע שנים הקמתי את הקליניקה שלי, שהיום מטפלות בו מטפלות בשיטת הטיפול הזאת, עם המון תתי התמחויות, מתינוקות ועד מבוגרים, וכמובן לא רק ספורטאים".
היא מספרת שהשיטה הזאת מבחינתה היא גם סגירת מעגל: "תמיד אלון אמר שצריך להסתכל על דברים בצורה יותר רחבה והנה זה קורה. נכנסתי לשיטה הזאת בענק. התמקצעתי בזה ואז נכנסתי להכשרה כדי ללמד את התחום הזה. בגיל 28, שזה מאוד צעיר, הפכתי למרצה הראשונה בארץ של שיטת הטיפול הזאת - ורק אחת מ-45 בעולם כולו".
לדבריה המלחמה גרמה לרבים למצוקה גופנית: "בעבודה היומיות בקליניקה אנחנו רואות עלייה של בערך 30% בכמות המטופלים, לא חיילים - פשוט אזרחים, שמגיעים עם סטרס וחרדה בגלל המלחמה. אנשים שפתאום מופיעים להם כאבי גב, צוואר ושיניים בגלל הסטרס. המלחמה פוגעת בכל אחד בדרך זו או אחרת. יש מחקרים שאומרים כשאנחנו בלחץ השרירים הראשונים שמגיבים זה השכמות, הצוואר, הגב העליון והלסת, ואנחנו ממש רואים את זה בקליניקה".
תמשיכי ללוות את הנבחרות והמתעמלות?
"בהחלט. אני ממשיכה לעבוד עם הנבחרות ועם המטופלים האישיים. ממשיכה לסייקל הבא. אני ממשיכה גם בקליניקה וגם ללמד ואוהבת כל אחד מהתחומים שאני עושה וכשאוהבים את מה שעושים מוצאים זמן".
מה החלום הכי גדול שלך?
"אני חושבת שלעזור לכל אדם, לא משנה אם הוא ספורטאי או אזרח - להגיע ליעד במצב הגופני הכי טוב שהוא יכול ולמצות את הפוטנציאל".
