את פני המלאך של קשת קסרוטי אי אפשר לשכוח, והם הפכו לפנים של הנובה. קשת בן 21, אח בכור לשמש ולענן, גדל בקיבוץ סמר בסוף הערבה. ילד שרדף אחרי שיטפונות, שבכיתה י"ב עבר לאשרם במדבר, ושם נכנס למוזיקה ולמסיבות.
קשת הפך לנער הפוסטר של הסרט הדוקומנטרי החדש "עוד נחזור לרקוד" של הבמאי יריב מוזר. הסרט מורכב בחלקו הגדול מסרטונים שצילמו משתתפים במסיבה.
"הוא תמיד היה יפה", אומרת אימו של קשת, נטליה קסרוטי. "הוא ידע שהוא יפה והוא לא אהב את תשומת הלב שהוא מקבל בגלל שהוא יפה. אבל הגורל נתן לו טייטל - הילד היפה של הנובה".
בבוקר שבת ב-7 באוקטובר, כשנטליה לא הצליחה להשיג אותו ומבינה שיכול להיות שהוא היה בנובה, היא נכנסה לפייסבוק, ואז היא עוד לא ידעה כמה ארוך יהיה המסע, שהפוסט שתכתוב הוא רק הצעד הראשון שלו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"עשר דקות אחרי שפרסמתי את הפוסט התקשר אליי חבר שלו, פלג", היא משחזרת. "הוא תקלט שם ערב קודם ואמר לי: 'קשת כתב לי בחמש בבוקר שהוא הגיע למסיבה'. ואז התחיל איזשהו מרתון לנסות, למצוא את קשת".
"אנחנו הגענו בסביבות ארבע וחצי. מתחילים לפגוש כל מיני חברים, וגם את קשת ראינו שם. אי אפשר היה לפספס אותו באף מקום. בן אדם טוב לב. השמחה שלו, אי אפשר לתאר אותה במילים", מספרת זיו, בת 26, שראתה את קשת בפסטיבל נובה.
"אני פוגש את קשת, עם החיוך שלו ישר חיבוק כזה", מספר אלעזר, בן 25, חבר של קשת שהיה במסיבה. "מסתובבים, פוגשים חברים. את שני, גם נראה לי ראיתי ברחבה", מספר יעקב, צעיר נוסף שהיה במסיבה.
"אין מסיבה בלי לראות את קשת ושני", אומרת זיו. "מה שמשותף לשניהם זה שהם נפש חופשית, אנשים שמחים בטבע שלהם. הוא נראה כמו מלאך כזה".
"הרגשתי אבודה לגמרי"
בזמן עריכת הסרט עוד לא היה ידוע מה שקרה לקשת בנובה, איפה ואיך הסתיימו חייו. אימא שלו גילתה את זה רק חודשים רבים אחרי.
נטליה: "הגענו לסורוקה, ואני אפילו לא מבינה מה אני אמורה להגיד למי שבקבלה, כאילו איך אני מתחילה בכלל לחפש את הילד שלי. ואז היא אומרת לי, יש פה מייל, תשלחי תמונות מזהות. אני אבודה לגמרי, אני מתחילה להרגיש שאני מתפרקת עוד רגע. הבנתי שצריך לגשת למשטרה ולתת דגימה DNA. נסענו, חזרנו, פלוני אלמוני ביוספטל כבר הלך והצטמצם לעשרה אנשים - ואין קשת. היה לי ממש ברור שקשת נחטף, הוא לא בבית חולים, לא קיבלתי טלפון, הוא לא מת, אז מה האופציות? חטוף".
הסרט "עוד נחזור לרקוד" בהפקת סיפור וסלוצקי הפקות ישודר בהוט 8 ברביעי הקרוב ויוקרן ברחבי העולם במלאת שנה לטבח.
אימא מחפשת את הילד שלה ואף אחד במדינה לא היה יכול לעזור לה בתוך הכאוס שלתוכו נזרקנו. נטליה התחילה להרכיב בעצמה את הפאזל.
"ביום שלישי אחרי הצוהריים, ניסים לוק, אבא של שני, התקשר אליי ואז התחלתי להבין קצת את התמונה, שהם היו ביחד, שהיא פצועה, שהיא נחטפה לעזה. כנראה שקשת גם. ניסיתי לעשות איכון של הטלפון וזה היה אזור מפלסים וזהו, אין לי עוד מידע. ברביעי בצוהריים, אחותי אומרת לי 'יש משטרה בחוץ' ואז הם אומרים 'יש לנו זיהוי ודאי של הבן שלך, משתתפים בצערך'", היא אומרת וקולה נשבר. "אין תשובות ולא יודעים כלום. נרצח, זהו אין לי מושג על כלום".
איפה, מה?
"כלום אני לא יודעת".
לא אמרו לך אפילו איפה מצאו?
"לא, כלום".
יעקב חבר של קשת מספר: "כולם עמדו וכאילו הניחו את הגופה. כאילו נפלה ההבנה שזה קורה. כולם התפרצו בבכי, לא יכולתי לעצור פשוט התפרקתי".
"פאניקה מטורפת"
קשת נקבר למוחרת בצוהריים מאחורי הקיבוץ. נטליה מתחילה באותו יום את המסע השני שלה למצוא תשובה לשאלה מה קרה בשעה האחרונה בחייו של הילד שלה.
"קיבלנו את הטלפון של קשת", היא משחזרת. "ושם ראיתי שקשת שלח למד"א מיקום בשבע בבוקר בטלפון שהוא עשה בעיקול של מפלסים. שם התחיל בעצם הצעד הראשון של המסע להבין מה קרה לקשת".
יעקב: "קשת מתקשר אליו", הוא מצביע על אלעזר.
אלעזר: "הוא אומר לי 'עוזי נפצעתי'. אני אומר לו חכה רגע קשת, מגיע, משהו כזה. אני מנתק את השיחה. אני זוכר שאני רץ, רכבים כמעט דורסים אותי ואני מתחיל לשמוע צרורות של ירי. פאניקה מטורפת".
יעקב: "תחשוב שכל הדבר הזה והיינו תחת השפעה של סמים פסיכדליים, שזה מאוד יכול להקצין".
אלעזר: "זה מעצים. אני חוזר לאוטו. יש לי איזושהי אמונה שלמה, אני אומר להם 'קשת יחיה, אין פה משחקים'. קשת זה הבן אדם הכי שרדן בעולם".
"אתם חייבים לשלוח לי אמבולנס"
מתוך ההקלטה של השיחה של קשת למד"א: "אני נמצא פה על עוטף עזה. חברה שלי פצועה בכל הרגל שלה. אתם חייבים לשלוח לי לכאן אמבולנס. אתם לא מבינים מה היה פה".
"לאן?", שואלת אותו המוקדנית במד"א.
"אני לא יודע איפה אני נמצא באמת, אנחנו בעוטף עזה, היינו פה במסיבה", הוא עונה.
נטליה: "שני הייתה פצועה מאוד קשה ברגל, ברמה שהיא לא יכולה לצאת מהרכב".
"אני צריכה לדעת לאן לשלוח, מה קרה?", שואלת את קשת המוקדנית בהקלטה. "מה קרה?", עונה לה קשת. "אני מת מפחד, לא יכול לענות כל כך, אני גם כואב לי. בבקשה תגיעו לכאן".
"אני בדרך מותק, אני בדרך. היא בהכרה החברה שלך?", היא אומרת לו.
קשת: "היא בהכרה, כן, היא בהכרה, אבל בבקשה האמבולנס לפה".
ארבעה חודשים עוברים עד שנטליה מקבלת את הפרט הבא בתמונה.
"קיבלתי טלפון מהחוקרת של להב 443 שאמרה לי: 'קשת נמצא ירוי מתחת לגשר בצומת שער הנגב, ברכב הונדה סיוויק, עם אדם בשם מוטי", מספרת נטליה.
ברשימת 400 נרצחי הנובה היו רק שני מוטי ומהר מאוד התברר שהאיש שנרצח ברכב ביחד עם קשת הוא מוטי זוארמן.
"אני ישר מוצאת את הפרופיל שלו בפייסבוק, איש בין 74, מטר תשעים, שהולך למסיבות", היא משחזרת.
"אבא שלי תמיד אהב יציאות ובילויים, מאוד אהב לרקוד", מספרת בתו של מוטי, טל זוארמן כשהיא נפגשת עם נטליה קסרוטי. "ולאט לאט נכנס לעולם הטראנס, הריקודים. עשה גם מסע רוחני, היה בהודו. היה אחר כך בעשור האחרון גם חילק את חייו בין הודו לישראל".
"ירו בארבעתם על המקום"
גם הילדים של מוטי זוארמן עברו מסע דומה, למצוא את הרמזים ולהבין איך הוא נרצח, ומה עבר עליו עד אז.
טל: "התקשרו מהמשטרה שיש צילום ממצלמת רכב שעברה בצומת שער הנגב. רואים את הגופה שמזוהה כאבא שלי, מוטלת ליד הנהג, ולידו רואים מישהי עם שער ארוך.
נטליה: "הוא יפה כמו בחורה, ברור שזה קשת. זה היה ממש הרגשה של בינגו, יש לנו פיצוח תוך שעה".
מה הם עשו ביחד ברכב? נטליה מסיקה שמוטי ניסה לחלץ את קשת הפצוע לכיוון סורוקה. אבל התמונה עוד לא שלמה.
נטליה: "ביום הזיכרון האחרון קיבלתי טלפון ממישהי שהציגה את עצמה כדייזי משה. אח שלה, עוז משה גם נרצח. ואז היא סיפרה לי עוד פרט, שעוז משה וחברתו נעמי ביכר גם היו ברכב עם קשת ומוטי. הם יודעים את זה כי עוז היה איתם בשיחת וידאו. עוז היה בווידאו מהסנטר ומטה ב-7:16, אני ידעתי שבשבע וחצי בבוקר קשת כבר לא היה. עכשיו קיבלתי מידע יותר מדויק. ב-7:16 הם נעצרו על ידי חוליית מחבלים מתחת לגשר, ששאלו אותם 'יש לכם נשקים' וכשהם ענו שלא, ירו בארבעתם במקום".
עכשיו יש לך שעה.
"עכשיו יש לי שעה ויש לי את כל הסיפור. כל השאלות ששאלתי את עצמי קיבלו תשובה בצורה מסוימת".
מתי את מבינה שהוא נהיה סמל?
"אני חושבת שלושה שבועות אחר כך. שלחו לי פתאום סטורי של נועה קירל באינסטגרם 'We never forget' עם תמונה של קשת. עוד כל מיני מפורסמים שיתפו את התמונה של קשת. אז ממש הבנתי: מאמי הוא כבר לא שלך, לא יכולה לעצור את האור הזה".
ערב של חיוכים וזיכרון הזוועה
בשלב הזה נטליה מתחילה את המסע השלישי שלה בעקבות קשת. אחרי שהבינה איך נראו הרגעים הכי קשים שלו היא מנסה עכשיו לחוות את הרגעים הכי מאושרים שלו.
"ואז עבר לי בראש 'אני רוצה לתקלט'", היא מספרת. ובסוף ניגנתי סט שקיעה במסיבה. לתקלט לקשת זה היה אושר כל כך כל כך גדול. זה היה רגע מזוכך של אנחנו פה למרות הכול".
"היו לי חיים טובים קודם", אומרת נטליה. "הם היו מאוד פשוטים קודם, בישלתי, גרתי בקיבוץ בערבה, הכול צפוי וידוע, פחות או יותר. לא קורים דברים גדולים בחיים שלי, והיה לי מאוד טוב בחיים הקודמים. עכשיו אני מבינה שמשהו שם היה לחיות לצד החיים, ושהחיים מתחילים עכשיו".
כחלק מהחיים החדשים שלה היא מגיעה להקרנה של "עוד נחזור לרקוד". "עוד לא ראיתי את הסרט", היא אומרת. "אני בהתרגשות ומבועתת. אמרתי קודם להפקה שאם זה יהיה קשה, אני חותכת. כי הטריילר של הדקה וחצי היה לי מאוד קשה ועכשיו זה סרט ארוך".
להקנת הבכורה ההפקה הזמינה את שורדי הנובה, את אלה שחזרו משבי חמאס, את משפחות הנרצחים. "עוד נחזור לרקוד" הוא סרט דוקומנטרי לא קל. כל פריים בו הוא טריגר אפשרי עבורם, אבל הם הגיעו והם ראו. הערב היה תערובת של פלאשים ודמעות, חיוכים וזיכרון הזוועה, פצעים נפשיים וגבורה.
הסרט שאחריו איש לא יוכל להכחיש
"אני בשבעה באוקטובר מהר מאוד הבנתי שאני רוצה לעשות משהו", אומר במאי הסרט יריב מוזר. "הבנתי שאני לא יכול לשבת בבית ולהמשיך להסתכל בחדשות. אני במאי דוקומנטרי והאינסטינקט הבסיסי הוא להיות בשטח".
הוא התחיל לצלם יומיים אחרי הטבח, כשהכול עוד היה שם. השליחות שהוא לקח על עצמו היא לעשות את הסרט שאחריו איש לא יוכל יותר להכחיש.
"הדבר המדהים הוא שהם רובם גם צילמו את עצמם וגם המחבלים צילמו את עצמם", אומר יריב מוזר. "מבחינתי כדוקומנטריסט זה לספר את האמת ולהביא אותה מכמה שיותר נקודות מבט, כדי שבכלל אי אפשר יהיה לעלות גרם של הכחשה ולהוציא את זה החוצה לעולם".
הסרט "עוד נחזור לרקוד" עולה בהוט 8 ובמקביל, וכנראה יותר חשוב, בבי-בי-סי באנגליה ובפרמאונט פלוס בארצות הברית. לא בקלות זה קרה, אבל גם בבי-בי-סי שמקפיד לא לקרוא לחמאס ארגון טרור, יש אנשים שחשוב להם שהעולם יראה בדיוק מה קרה.
לחומרים האלה ומראיונות שערך עם חלק מהשורדים הוא בנה את הסיפור של הנובה דקה אחרי דקה, דרך נקודות המבט שלהם. מרגעי השמחה של הזריחה אל מטח הטילים הראשון, צילומים מהרגעים המסויטים ביותר, מהשעות הארוכות של מלחמת ההישרדות ובמנוסה מהמקום.
התוצאה היא מסמך שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. מסמך שלוקח את הצופה הכי קרוב שאפשר אל הנובה. וגם אחרי 11 חודשים, כשנדמה שכבר שמענו הכול על מה שקרה שם, עדיין קשה לעכל שדבר כזה אפשרי בכלל שיקרה.
עד כמה לטשטש מראות קשים הייתה שאלה לא פשוטה. מוזר כדוקומנטריסט סבר שהתפקיד שלו הוא לתעד להראות לא לטשטש את המציאות. זאת נקודת המבט האמיתית של מי שעבר את זה. זה מה שהסלולרי שלו קלט. זה מה שצריך לעבור כדי שבכל דור ודור יוכל אדם לראות את עצמו כאילו הוא ברח שם על חייו.
אחרי החזרת שש גופות החטופים שהוצאו להורג, יריב מוזר חזר לחדר העריכה. הוא היה צריך לתקן את הטקסט על הירש גולדברג פולין, מחטוף לנרצח, ולחתוך החוצה המשפט אחד שכבר אי אפשר להגיד.
"אנחנו מורידים את המשפט 'כל כך מקווה שהוא יחזור בשלום'. הוא כבר לא יחזור בשלום", הוא אומר. "קיווינו שאנחנו נכנסים לחדר העריכה לתקן בקיץ כשרואים את כולם יוצאים מעזה. סוף כמו של הירש, זה לא דבר שאפילו יכולתי לדמיין".
אין בסרט הזה תשובות. זה מתחדד בכל דקה שצופים בו. איפה הצבא? איפה המשטרה? איפה המדינה? התחושה שהופקרנו כולנו לגורלנו לא מרפה.
"כל העולם צריך לראות את היופי הזה"
למרות שחששה מאוד, נטליה הצליחה לראות את הסרט עד סופו, לפעמים דרך הדמעות. אחרי ההקרנה נטליה מספרת לנו מה היא מרגישה כשהיא רואה את קשת על הפוסטר: "אני יודעת שבאותה נשימה הוא לא היה רוצה, כי זה הדוגמן שהוא לא רצה להיות, הוא הפך במותו. אבל אין מה לעשות, היופי, הכל כך מושלם שלו, זה שם אותו על תמונת הסרט. כל העולם צריך לראות את היופי הזה, כשאנשים בעולם לא מאמינים לנו.
ובסוף הסרט עלו כולם לבמה השורדים וההורים השכולים והקהל קיבל אותם כמו הגיבורים. ואר כך הם חזרו למלחמה שלהם שרחוקה מאוד מלהסתיים, כי אצלם הסרט הזה ממשיך לרוץ בראש.
הסרט "עוד נחזור לרקוד" ישודר בהוט 8 ביום רביעי הקרוב
תחקיר: מעיין נווה