ברצועת חוף שקטה אחת הוקמו שני מאהלים. במבט ראשון הם נראו כמעט זהים. במאהל אחד חגגו תלמידי י"ב את תחילת החופש הגדול. במאהל השני ישבה חבורה מניר עוז. כשהשמש שקעה המוזיקה במאהל השמיניסטים התגברה, ובמאהל השני אף אחד לא רקד. "אני שמחה בשבילם שהם לא צריכים לחוות את החרא הזה שאנחנו חווים כל יום כל דקה כל שנייה", אומרת זהר חגי בעצב.
הייתם פעם כאלה?
"כן, כולם", עונה בת הקיבוץ מעיין ווסטלנד, וגלית סלימסון מוסיפה: "אנחנו מקנאים בהם, הם מתוקים. אחת בדיוק הגיעה לבקש מאיתנו עצים למדורה ופשוט אמרתי לה 'תיהנו, תרקדו, כמה שאתם רק יכולים". נטע יהוד אומר: "הם בכל רגע יכולים להיות בנקודה שלנו גם אם אנחנו לא נהיה לעולם בנקודה שלהם", ושני גורן מציינת: "ככה גם אנחנו היינו פעם, עכשיו כבר לא".
"משהו מת בתוך הנשמה שלנו"
הם גדלו יחד בקיבוץ ניר עוז, לפני שכולנו הכרנו את הקיבוץ הזה בנסיבות אחרות. כשאתה גדל במקום כל כך קטן ומבודד, החברים הופכים לבני משפחה. בין כל התמונות של החיים שהיו להם פעם לפני 7 באוקטובר, יש גם את התמונות מהטיול האחרון. הם נסעו אז יחד ללילה בים, "טיול צעירים" קראו לזה. כולם היו שם - גם ארבל יהוד, אריאל קוניו וסשה טרופנוב שנחטפו לעזה, וגם יאיר הורן שהיה המבוגר המלווה וכיום חטוף גם הוא.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כמה אתם אנשים שונים מהאנשים שיצאו מטיול ההוא?
גלית סלימסון: "אנחנו 180 מעלות שונים. אז יצאנו בלי האפלה הזו הפנימית".
זהר חגי: "משהו מת בתוך הגוף שלנו, בתוך הנשמה, כאילו משהו נכבה".
שני גורן: "הייתה לנו שמחת חיים, הכול היה קטן עלינו".
הישיבה במרפסת שהפכה לפגישה האחרונה
8 חודשים לתוך המלחמה, עלה הרעיון לצאת שוב יחד לטיול משותף - הפעם בהרכב חסר. נפגשנו בניר עוז, במקום שהיה נקודת ההתכנסות הקבועה שלהם: המרפסת שבכניסה לביתה של שני גורן. "הדלת פה נפתחת על ימין ועל שמאל, בלי לדפוק בדלת", מכריזה שני גורן. זה היה מקום המפגש הקבוע שעוברים דרכו, ומכאן היא גם נחטפה לעזה.
עוד ישבתם פה ב-6 באוקטובר, נכון?
"כן, עד מאוחר בערב", הם מספרים. שירה גורן, אחותה של שני, אומרת: "היה מאוד מאוד כיף, כמו שעכשיו אנחנו ממלאים פה את הכיסאות".
מי היה פה?
שני גורן: "ספיר (כהן, בת זוגו של סשה), סשה, אריאל, ארבל, שירה, אני וג'ון (יונתן סימן טוב) הגיע".
שירה: "ואז ב-8 באוקטובר רק אני הייתי פה בערב. ג'ון נרצח עם משפחתו, עם תמרי ושלושת הילדים המדהימים, וכל השאר נחטפו".
עדיין יורים כאן, חודשים ארוכים אחרי תחילת המלחמה. "הבאים בתור אלה אנחנו", מתלוצצים בחבורה. זה גם היה האות שלנו לעלות על המיניבוס ולצאת לדרך, בדיוק כמו אז. הם מתמקמים בחוף והם שוב יחד, כמו בקיץ ההוא. במשך שעה ארוכה זה הרגיש כמו טיול רגיל של החבר'ה לים, אבל המציאות דאגה כל הזמן להתגנב בחזרה.
האהבה שנוצרה בחבורה והוסתרה מכולם
מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשתם ככה בפורום הזה?
שירה גורן: "לצערי באחת הלוויות בטח". וגלית סלימסון מדגישה: "ארבלי, אם היא הייתה פה היא הייתה הכי נוכחת שיש, היא הייתה מרכז העניינים". ארבל יהוד חגגה לא מזמן יום הולדת בשבי: היא נחטפה מהבית יחד עם אריאל בן זוגה. הקשר ביניהם נולד בתוך הקבוצה הזו וזה לא משהו שגרתי בכלל.
כמה זמן הם הסתירו את זה?
ענבר אדר עונה: "שנה בערך, משהו כזה, כן". ומעיין ווסטלנד מספרת: "זה לא דבר רגיל. זוגיות זה דבר נורא אישי ובתוך קיבוץ אין דבר שהוא רק אישי, זה בין אישי ל'של כולם'". שני גורן נזכרת: "אני גיליתי כשבאתי לארבל פעם אחת והדלת הייתה נעולה והיא עשתה לי 'אני סתם נועלת את הדלת', בסדר...". לפי מעיין, "זה גם משהו שראו בדינמיקה, שהוא היה מאוהב בה מלא זמן", ונטע יהוד - אחיה של ארבל - מסכים: "תחזור עכשיו ותסתכל בתמונות מאירועים שהם היו ביחד עוד כילדים, וזה לא משהו שאתה תפספס".
"כלואה בתוך עזה פה בארץ"
גם בתוך קבוצה כזו קטנה יש חברויות קרובות יותר. שני גורן וארבל היו החברות הכי טובות. השבי הפריד ביניהן. "הפחדים הכי גדולים שלי התגשמו - הייתי בעזה, זה משהו שתמיד היה נראה לי נורא רחוק מהמציאות, מה לי ולשם? ופתאום לחזור משם ולהבין שהחברה הכי טובה שלי שם", גורן מספרת.
איך הלילות שלך?
"אין לי לילות. אם אני בלי כדור שינה... גם אם אני עם כדור שינה זה להירדם בחמש, סיוטים, לפתוח את העיניים ולהגיד 'אוקיי רגע שנייה, אני לא בשבי כבר, אני בבית'. אני כלואה עדיין בתוך עזה, רק פה בארץ".
עד ש...?
"עד שהם יחזרו. רק כשהם יחזרו אני אוכל להרשות לעצמי יותר. רגשות האשם הם ענקיים".
רגשות אשם על מה?
"למה אני פה, מה - אני חזרתי והזקנים מתים (שם)".
איך אחותך?
שירה גורן: "היא קמה בבוקר, היא מתפקדת, היא פה, אבל מרגישים שזו עוד לא שני".
זהר חגי: "כששני חזרה בפעימה האחרונה זו הייתה הפעם הראשונה שממש הייתי שמחה בחודשיים האלה, זו פשוט נקודת אור שקשה להסביר - כמה אנחנו מחוברים, גדלנו ממש מגיל 0 ביחד. אין לנו קשר דם אבל אנחנו פשוט אחים לכל דבר".
החתונה שתוכננה והחטופה שרקדה בשבי
ככל שהתקדם הלילה הזה התחלנו להבין משהו ממה שהם סוחבים איתם. מעגל האימה כאן בלתי נתפס: ענבר אדר הוא אח של תמיר אדר ז"ל שנרצח באותה השבת, נטע יהודה הוא אח של ארבל החטופה וגם אח של דולב יהוד, שרק לפני חודש הודיע הצבא שגם הוא נרצח. זהר עדיין מתקשה לומר את צמד המילים האלה - "אני יתומה".
"ההורים שלי נרצחו והגופות שלהם שם. קשה. אני אתחיל לבכות...", היא מספרת בגרון חנוק על הוריה, ג'ודי וגדי ז"ל שנחטפו לעזה. "אני לא בן אדם שכועס וצועק, אבל אני מוצאת את עצמי פתאום עצבנית. בכל בוקר אני תופסת את הראש ואומרת למה אני לא יכולה להרים טלפון לאימא? היא עדיין בשיחות במועדפים, גם אבא. אני לא מעיזה למחוק. ארבל ואני עשינו שיחת וידאו ב-6.10, הייתי עם נועם בחופשה באילת ודיברנו על מה נלבש לחתונה של נופר ועמית ואיפה נקנה שמלה".
עמית הוא האח הגדול של שני ושל שירה. הוא ונופר היו אמורים להתחתן ב-27 באוקטובר בבריכה של הקיבוץ. ב-8 באוקטובר היו אמורות להישלח הודעות לאישור הגעה. "אמרתי לעצמי - אוי ואבוי אנשים עכשיו יקבלו הודעות 'הנכם מוזמנים לחתונה בניר עוז' - פחות נראה לי", חולקת נופר. "אז ישר מחקתי כמובן את כל המספרים - אין חתונה, מה זאת אומרת?". ושני גורן מפתיעה: "אני ב-27 באוקטובר רקדתי, רקדנו, שמחנו, חייכנו ואז בכינו".
מה זה רקדתם, רקדת בשבי?
שני גורן: "כן, היה לי חיוך, חיוך של 'אה, היום זה 27.10, הם צריכים להתחתן, איזה יופי'. ואז הגיעה הכאפה".
נופר: "זה משהו שמאוד קשה לחשוב עליו - זה לא עניין של 'אוף, אין חתונה, איזה באסה' - את מי זה מעניין בכלל? אלה האנשים שלנו שכבר לא יהיו שם, שקשה לדמיין את הדבר הזה בלעדיהם". נופר ועמית ביטלו את החתונה, וגם מעיין ווסטלנד שהייתה אמורה להתחתן באפריל: "דחינו, צ'ק פתוח, לא יודעים מתי".
בשיחה במאהל, נטע יהוד מסביר: "אם אתה מחפש משהו שינטרל את הכאב אתה נידון לחיים של אכזבות, אתה לא יכול לנטרל את הכאב, אתה לא יכול להעלים אותו, אתה לא יכול לעשות איתו כלום חוץ מלחיות איתו".
אז הוא יושב פה ליד כל אחד?
"כן, הוא לא ליד - מעל כל אחד". ועופר שמיר מציינת: "יש ציפייה שנתקדם ושנבנה חיים מחדש, אבל שום דבר לא משתפר באמת - הזמן הופך את הכול ליותר רע, לא ליותר טוב".
"לא יכול לדמיין חיים שם"
מי יחזור לניר עוז?
הם מסתכלים אחד על השני בשתיקה, ואז עופר שמיר אומרת: "אנחנו לא נחזור, לא בשנים הקרובות. מה השתנה? מי יכול להגיד למי שיצא מניר עוז 'הפעם הצבא יבוא להגן עליכם?". שני גורן מצטרפת ומצהירה: "לא מעוניינת, אני את חוויית הסיוט סיימתי. אף אחד לא יכול יותר להבטיח לי ביטחון במקום הזה שם".
אחותה שירה מסכימה: "הילדים שלי יהיו שבת אחת בבוקר בממ"ד ויירו להם RPG בתוך הבית וישרפו אותם? כאילו מה, איך אתה באמת יכול להבטיח שזה לא יקרה שוב?". ונטע מסביר: "אתה רוצה לקחת את הילד לגן, אתה עובר עכשיו במקומות שבהם רצחו את כל החברים שלך והמשפחה שלך. אני לא יכול לדמיין חיים שם כי אף אחד לא חי באושוויץ, בירקנאו זה לא מקום שבו אתה יוצא בבוקר מהצריף. וזה המקום, זה מה שקרה שם".
"צוחקת אבל בתוך עצמי אין כלום"
הצעירים של ניר עוז כבר בסוף שנות ה-20 או תחילת ה-30. בדיוק בשלב הזה בחיים שבו מתחילים להקים משפחה. אבל הם תקועים בין שני עברי הזמן של 7 באוקטובר, היום שחתך את חייהם. ויכול להיות שראיתם אותם - בסופרמרקט, בכביש, בהופעה - אבל הם הולכים לשם עם מסכה, כדי שלא יראו מה קורה אצלם בפנים.
כולם פה עם מסכות.
"כן", משיבה שני גורן בדמעות.
גם מי שלא מודה בזה?
שני גורן: "כן, כן אני מחייכת, צוחקת, נחמדה, אבל בתוך עצמי אין כלום".
זהר חגי: "בעבודה כשאני מגיעה כל בוקר אני שמה מסכה. לא מדברים על זה, לא שואלים, כאילו אני לא מניר עוז".
את מתגעגעת לשני הזו שחיה בלי מסכה?
שני גורן: "מאוד, מאוד, מאוד. ביום-יום אני לא מרשה לעצמי - מה זה לבכות? ועוד לבכות מול אנשים? לא, אין דבר כזה - 'הכול טוב ויהיה טוב והכול בסדר'. אז מה, מה שעברתי עברתי - אני רוצה להרשות לעצמי לא לעשות כלום בלי להצטדק על זה ש'למה את יושבת בבית?', ואני לא יכולה כרגע אבל הלוואי שיום אחד זה יגיע".
"מפחדת להרגיש שהמדינה ויתרה עליהם"
"אנחנו לא יודעים לאן החיים שלנו הולכים, זה מאוד מפחיד", חולקת זהר חגי. "ככל שהזמן עובר הסיכוי שאנשים (החטופים) בחיים הולך וקטן אז הם חייבים לחזור כבר, אי אפשר יותר, אי אפשר לנשום, אנחנו לא מצליחים לנשום".
את מרגישה לפעמים שהמדינה ויתרה עליהם?
שירה גורן: "אני מאוד מפחדת להרגיש את זה. זו קצת התחושה שלי, כן, זו תחושה מאוד מפחידה".
גלית סלימסון: "זה קצת דומה להמתנה לאוטובוס - אני יושבת מול כל אתרי החדשות פשוט לראות באפליקציות מתי יהיה משהו על עסקה, מתי האוטובוס שלי יגיע, מתי אני אצליח להמשיך הלאה. והוא לא בא".
הטיול ההוא נראה עכשיו כמו היסטוריה רחוקה שלקוחה מחיים אחרים. החודשים עוברים וארבל, אריאל וסשה ועוד רבים כל כך עדיין שם. מה שהתחיל בהרבה עצב הפך לכעס, אחר כך לזעם ולייאוש ואז לפחד, אך גלית מצהירה באמונה: "הם יחזרו, הם יחזרו".
ואתם תחזרו להיות מי שהייתם?
"לא, נמצא דרך לחיות למרות מה שקרה".