האם לוסי איוב יהודייה? למי לוסי איוב נשואה? מי זאת אחותה של לוסי איוב? את סימני השאלה הטפלים הללו ואחרים גולשים מגגלים באינטרנט כדי לדעת הכול - חוץ מאשר את העיקר בחייה המקצועיים של איוב (32), שנדמה שמופיעה בשנה האחרונה בכל אפיק שתזפזפו בשלט הישראלי (כולל בהפסקת הפרסומות). עם הנחיית הריאליטי הנוצץ "רוקדים עם כוכבים" בקשת 12 שמגיע לסיומו בגמר ביום רביעי, ושני תפקידים ראשיים בדרמה האינטימית "טיפול לילי" של yes ובסדרת המתח "רוח צפונית" של HOT, כשכל פרויקט שונה בתכלית מקודמו, איוב מגלמת בתוכה את ניפוץ הטייפקאסט של שחקנים ערבים בישראל: לא רק טרוריסטים ב"פאודה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בבואו לכתוב את יצירת הביכורים, רענן כספי כבר ידע היטב את מי הוא מעוניין ללהק לסדרה "טיפול לילי", שהסתיימה השבוע. יוסף סוויד יהיה לואי מנסור, פסיכולוג קליני ותיק שחייו התהפכו אחרי שאשתו שירן (רננה רז) נטלה את חייה. הוא מנסה לשמור ככל הניתן על שני ילדיו המתבגרים ושגרת המשפחה, אך מבין שזו לא משימה פשוטה כשבמשך שעות רבות ביום הוא קשוב ומסייע למצוקות של אחרים. משפחתו של לואי אינה מפורקת אבל גם לא מאוחדת, ובשלב הזה נכנסת לתמונה אחותו ההריונית מירה (בגילומה של איוב, הריונית על אמת, שציפתה לתינוקת נאיה בחיים עצמם), שעוברת לגור עימו ועם הילדים.
"רענן הוא יוצר ותסריטאי יסודי וערך סוג של תחקיר על החיים של השחקנים כדי לבדוק איפה הדמות יכולה להשיק", מספרת לוסי על הסדרה שצולמה בקיץ שעבר, בתקופה שבה איוב נזכרת בחיבה. "הוא עבד במידה מסוימת עם חומרים אמיתיים מהחיים שלנו ומבחינתו לא היו פשרות מבחינת הליהוקים. כשפנו אליי לגבי הדמות של מירה וקראתי את הסינופסיס עם כמה סצנות, נדלקתי על זה מאוד אבל בהתחלה נאלצתי לוותר כי בצילומים הייתי כבר בחודש שמיני או תשיעי להריון. רענן עשה דבר בלתי ייאמן והכי מחמיא שיש והחליט לשכתב את קו העלילה של מירה ככה שתהיה בעצמה בהריון מתקדם. באופן מסוים הוא לא כל כך השאיר לי ברירה (צוחקת)".
"לקחת שחקנית שרק מתחילה את הצילומים בשבוע ה-37 זה חתיכת סיכון, אבל לכולם וגם לי היה תחושת ביטחון באוויר שיהיה בסדר. באחת הפגישות שלנו הרגשתי בפעם הראשונה את נאיה בועטת בבטן. אני לא ממש מאמינה בסימנים אבל יש תקופות בחיים שאתה מחפש משהו להיאחז בו, וזה היה רגע כזה".
יצא לך להיות פעם בטיפול פסיכולוגי?
"ממש בקטנה".
הסדרה, שנתמכה בייעוץ מקצועי של פסיכולוגים יהודים וערבים ונוטה להזכיר לעיתים את "בטיפול" המיתולוגית בכיכובו של אסי דיין, מתחקה אחר קווי העלילה השונים של כל אחד מהמטופלים. גם ללואי הפסיכולוג ישנה נקודת התורפה שלו והיא המאבק לגלות מה הכניע את אשתו. כהערת אגב לואי הוא גם ערבי, אבל אל תצפו מהסדרה לצלול לנבכי עברו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם כי פרק אחד מבטא את התחושות וההתמודדויות של אזרח ערבי בלילה של פיגוע בתל אביב.
להפוך לאימא זה אתגר כשלעצמו, אבל לגדל תינוקת שזה עתה נולדה בצל מלחמה נשמע עוד יותר מורכב. איך עברה עליך השנה האחרונה מהבחינה הזו?
"איתי, בן הזוג שלי, גויס בתחילת המלחמה ל-120 ימי מילואים רצופים, חזר הביתה לחודשיים ואחר-כך זומן שוב לחודש נוסף בצבא. המון ישראלים נמצאים על הסירה הזו בלופ שלא נגמר. אני חייבת לומר שהשנה שלפני המלחמה, עד אוקטובר, הייתה אחת הטובות בחיי האישיים והמקצועיים. הרגשתי שאני מגשימה חלומות: גם ההריון, גם התפקידים שקיבלתי, גם להנחות את 'רוקדים', ופתאום זו הייתה צניחה חופשית מגובה רב".
"נאיה הייתה בת חודשיים כשפרצה המלחמה, ואני זוכרת שהתעוררנו בגלל האזעקות בבית שלנו בתל אביב וישר פתחנו חדשות. בתוך שעה-שעתיים היה לי ברור שעומדים לגייס את איתי. בהתחלה ההערכות הפסימיות דיברו על כך שהמלחמה תימשך עד חנוכה: זה היה נשמע לנו הזוי באותם ימים ואף אחד לא תיאר לעצמו כמה זמן אנחנו עוד נתבוסס עמוק בבוץ הזה".
"7 באוקטובר תפס אותי בפחד מוות ובסיטואציה שבה כל האינסטינקטים החייתים פועלים. התחלנו לארוז תיק ולארגן את עצמנו לסוג של בריחה. איתי זומן למילואים ונסע לצפון כבר באותו יום בצהריים, ואני בעיקר זוכרת שהייתי אובססיבית לתעד את היום הזה. לא הפסקתי לצלם מהבוקר, ויש לי המון סרטונים בטלפון שצילמתי את נאיה, אותנו צופים בחדשות, של האריזות, של הנסיעה לחיפה להורים שלי כשברקע כל הדיווחים ברדיו. הרגשתי שאני חיה רגע היסטורי".
"אני בעיקר זוכרת שהייתי אובססיבית לתעד את היום הזה. הרגשתי שאני חיה רגע היסטורי"
משם נבע הצורך לצלם ולתעד?
"אני אפילו לא יודעת למה, לא עשיתי עם הצילומים האלה כלום. איתי הוריד את נאיה ואותי אצל ההורים שלי, והמשיך לגליל. במשך חודשיים-שלושה גרתי חלק מהזמן אצל ההורים שלי ואצל ההורים של איתי, שהתמודדו עם אובדן של חברים טובים מקיבוץ בארי. ממש לא דמיינתי ככה את השנה הראשונה לאימהות. המלחמה הוסיפה קושי גדול ומחשבות לאיזה עולם בדיוק אנחנו מביאים ילדים, וגם ברמה הפיזית - איך אני מתנהלת עם תינוקת שהרגע נולדה ואבא שלה לא איתה במשך תקופה ארוכה?"
נשמע שיש הרבה לבד בסיפור הזה.
"כן, הרבה מאוד. מצד שני, אני מרגישה שהיא נתנה לי כל כך הרבה כוח ותכלית. משהו לקום בשבילו בבוקר. אם לא הייתה לי את נאיה, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לתפקד. הבקרים היו הכי קשים כי הייתי מתעוררת ואומרת: 'אוקיי, עוד יום של הדבר הזה. ועוד יום, ועוד יום'. ובהתחלה גם לא היה ברור מתי איתי יחזור. היה לוקח לי שעתיים-שלוש עד שהתנעתי את היום ואז הייתי נכנסת לרוטינה של להניק, להחליף, לקלח ולהרדים. לא מזמן הכנתי לה אלבום לגיל שנה עם מלא תמונות. פתאום הבנתי כמה מהשנה הראשונה שלה איתי פשוט פספס. באותה נשימה, לא הפסקתי לחשוב כמה מזל יש לנו. אי אפשר לתאר מה עובר על החטופים שעדיין מוחזקים בעזה ועל המשפחות שלהם. לא ייאמן שכמעט שנה אחר כך אנחנו עדיין במצב הזה".
"מרגישה כאילו נולדתי למשפחה הזו"
אביה של איוב הוא ערבי-נוצרי ואימה בת לניצולי שואה שהתנצרה. היא גדלה בשכונת הדר בחיפה, בין הערבית לעברית שמציע מודל החיים בעיר, ונהנתה משתי התרבויות. את בעלה איתי הכירה בטיול הגדול אחרי הצבא בנפאל. רעידת האדמה הקטלנית שפקדה את הרי ההימלאיה ב-2015 הפגישה ביניהם: "לא טיילנו באותה עיר אבל ידעתי שהוא שם. ברגע שהרשת הסלולרית חזרה, שלחתי לו הודעה כדי לוודא שהוא בסדר".
"המשכנו להתכתב ופחדתי לחזור לבד לקטמנדו כי העיר הייתה הרוסה. כל התשתיות קרסו, לא חשמל ולא מים. איתי היה שם, וקבענו להיפגש בכניסה לעיר. בילינו יחד ערב אחד במסעדה היחידה שנפתחה לאור נרות, ונוצר בינינו חיבור טוב למרות הנסיבות הדרמטיות. למוחרת בבוקר טסתי והמשכנו לטייל בנפרד עד שדרכינו הצטלבו שוב בסין. מאז אנחנו ביחד כמעט עשור".
קשר בין ערבייה ליהודי והמשמעויות הנגזרות במציאות הישראלית היו שיקול בכלל?
"מעולם לא, גם מבחינת המשפחה שלו. אני כל כך אוהבת אותם ואני מרגישה כאילו זו משפחה שנולדתי לתוכה. ההורים שלו הם מבחינתי כמו ההורים שלי, ואני חושבת שזה גם חלק ממה שקסם לי במערכת היחסים הזו. המכלול, והצורה שבה הם קיבלו אותי ואת הקשר הזה מהיום הראשון בלי להעלות שאלות".
"כן התמקדתי בנושא הישראלי-ערבי בקטעי הספוקן וורד שלי ובחומרים הראשונים שכתבתי. גם כילדה, זה היה נושא בשיחות בבית שתמיד דיברנו עליו. אף פעם לא ברחנו ממנו", היא מדגישה. "זה אחד הדברים שמאפיינים את המקום שממנו באתי. מגיל אפס אני, אח שלי ואחיות שלי תמיד היינו צריכים לחשוב על כל סיטואציה בצורה קצת יותר מורכבת. זה כן תרם לי המון".
"כולם צריכים לדעת ערבית. היי, אנחנו חיים במזרח התיכון"
גם ב"טיפול לילי" הדמות של אחיה לואי נישאת כאמור ליהודייה. גם אם הסוף טרגי, היו להם רגעים יפים ומאושרים ביחד. "זה אחד הדברים שמשכו לי את העין כשקראתי את התסריט", אומרת לוסי. "הדמות הראשית היא גבר ערבי, אבל הסדרה ממש לא על היותו ערבי. יש בזה משהו שמנרמל את הקיום הזה במרחב, והלוואי שנראה ממנו יותר במציאות כי אלה החיים כאן. זה היום-יום שלנו, ולהפוך את זה לעניין משרת מחנות מסוימים. בסופו של דבר, אני מאמינה באנשים שרוצים לחיות את חייהם. אז הסדרה היא לא על פסיכולוג ערבי, אבל מצד שני היא גם לא מתעלמת מהיותו ערבי. זה מציג בצורה אינטליגנטית את המורכבות להיות גבר ערבי בישראל, ובפרט מה זה להיות גבר ערבי בישראל בליל פיגוע בתל אביב".
תסכימי איתי שנדיר לראות שחקנים ערבים מככבים כדמויות ראשיות על המסך הישראלי, אם הם לא מחבלים ב"פאודה", לצורך העניין. אומנם גילמת קצינת משטרה בעונה האחרונה של הסדרה, אבל אחיך בעלילה היה "חייב" להיות פעיל חיזבאללה.
"זה לגמרי נדיר, ולכן משמח אותי שהסדרה והדמות של לואי בפרט נכתבו כפי שהן. היה נעים לראות על המסך את המעבר החלק בין ערבית לעברית, ובמידה מסוימת זו הצצה לאופן שבו גדלתי בחיפה. כולנו רק נרוויח מהמנעד הרחב ששחקנים ערבים יכולים לתת. ב'רוח צפונית' לונא מנסור ואני גילמנו חיילות מודיעין ביחידה 8200, כי למה לא?"
אמיר ונור, שני ילדיהם של שירן ולואי ב"טיפול לילי", דוברי עברית וערבית וגדלים על שתי השפות והתרבויות. חשוב לך שנאיה תדע ערבית?
"מאוד. בכלל, אני חושבת שכולם צריכים לדעת ערבית. היי, אנחנו חיים במזרח התיכון. לגדול עם שתי שפות אם ולדעת לקרוא ספרות ערבית ועברית זה משהו שהרווחתי מגיל קטן. אני משתדלת לדבר עם נאיה בערבית כמה שיותר וכשאנחנו אצל ההורים שלי, אני גם מבקשת מהם. מקווה שהיא תקלוט".
בסדרה אמיר מתמודד עם בריונות בבית הספר, בין היתר בגלל מוצאו. יש לך חששות שהבת שלך תיאלץ לספוג יחס כזה?
"לגמרי, אני חושבת על זה הרבה. יש לא מעט ביטויי גזענות במדינה שלנו והמרחב הציבורי לא תמיד מקבל את כולם. יש לנו עוד הרבה עבודה. ביתר שאת, בכל פעם שיש מבצע, הסלמה או מלחמה, זה מחמיר. היינו עדים לכך ב'שומר החומות', אנחנו רואים את זה במלחמה הנוכחית, וזה משהו שמדיר שינה מעיניי ואני חוששת ממנו".
"שיסתה בי מאות אלפי עוקבים"
לוסי חוותה על בשרה את ציד המכשפות שמתנהל בשיטה כמו עקבית, כמעט ממסדית, נגד ערבים בישראל. בתחילת המלחמה היא שיתפה כמו רבים מאיתנו בתחושות אנושיות, אך בניגוד לרבים גם קיבלה שנאה: "מבול של הודעות נאצה ואיומים, מאות הודעות אלימות וגזעניות שמגיעות אליי בכל יום". עשרה חודשים אחרי, כשהסערה שככה, היא משחזרת: "זה ממש הפתיע אותי כי זה קרה בבת אחת. ערב אחד, כשהרדמתי את נאיה והיא התחילה לעצום עיניים ולהתנמנם, פתחתי את הטלפון ופתאום אני קולטת מאות הודעות, תיוגים ותגובות אלימות. הייתי בשוק, ומהצד שלי עדיין הייתי במצב הישרדותי שבו אני מטפלת לבד בנאיה ומתרגלת למצב החדש. אולי תמים מצידי לומר, אבל זה תפס אותי לא מוכנה. כל כך לא הייתי שם".
"זו לא תופעה חדשה שיש גלי שנאה והסתה כלפי אנשי ציבור ערבים. כאילו מחפשים שעיר לעזאזל להוציא עליו את כל הקיטור, התסכול והפחד. הייתה תחושה שמחפשים בכוח"
אנחנו מדברים על אנשים אמיתיים עם פנים ושמות או בוטים שמנסים להרעיל את השיח?
"אנשים אמיתיים, וזה לא התחיל משום מקום. הייתה מישהי מוכרת, שאני לא מעוניינת לציין את שמה ולתת לה את הבמה, שהחליטה לשסות בי את מאות אלפי העוקבים שלה".
איוב מתכוונת לאורטל עמר, נציין אנחנו את שמה, ומספרת על התגובה שהיא פרסמה ברשת: "גם כשהעליתי את הפוסט והתייחסתי לכל המהומה הזו, העדפתי לא לדבר עליה. זו לא תופעה חדשה שיש גלי שנאה והסתה כלפי אנשי ציבור ערבים. כאילו מחפשים שעיר לעזאזל להוציא עליו את כל הקיטור, התסכול והפחד. הייתה תחושה שמחפשים בכוח, שעוברים אחד-אחת ובודקים מי דיבר, מי לא דיבר, מה אמר וכמה אמר".
גם שתיקה עשויה להתגלות כבעיה.
"בטח. יש אנשים שמבחינתם הנוכחות הערבית במרחב הציבורי היא בעיה".
היום את עדיין מרגישה רדיפה?
"באופן אישי האירוע הזה מאחוריי אבל אני כן חושבת שהפחד מכה בכולם. המרקם החברתי בין יהודים לערבים הוא רגיש ושברירי כל-כך, שמספיקה סערה קטנה אחת שבגללה אנחנו מרגישים שהוא מתפורר לנו בין הידיים. זה צריך להיות מאבק של כולנו כי בסופו של דבר אף אחד לא הולך לשום מקום. ככל שנשכיל להבין את זה מוקדם יותר, ככה נוכל לשקם את החיים שלנו במדינה. זו האמת הפשוטה. זאת המולדת המשותפת שלנו וכולנו כאן כדי להישאר ורוצים שהמקום הזה יפרח ויהיה טוב יותר כדי שנוכל לגדל בו את הילדים שלנו. רק עם האינטרס הזה ועם הנחת היסוד הזו נוכל להתחיל לתקן".
"אף אחד לא הולך לשום מקום. ככל שנשכיל להבין את זה מוקדם יותר, ככה נוכל לשקם את החיים שלנו במדינה"
לפני שמונה שנים, הרבה לפני תפקידי ההנחיה והמשחק בפריים טיים ובסדרות המדוברות של הרגע, לאותה לוסי כריזמטית אך עדיין אלמונית היה וידוי - היא נולדה ערבייה:
"ותגידי, את מוסלמית?' לא, אני לוחשת חזרה. אני נוצרייה. 'אההה, את נוצרייה, עכשיו הכול ברור, נוצרים זה בסדר. זה הרבה פחות חמור'. הרבה פחות חמור את אומרת, האומנם זה כך? אם כן, נראה אותך נותנת לי להתחתן עם הבן שלך. כי פעם קראו לנו בשמות לא מחמיאים ומחמיאים פחות: מיעוטים, כהים, בני דודים, עמלקים, יורקים לבאר שממנה שותים, מחבלים השם ייקום דמם, אבל אחלה כנאפה יש להם, יימח שמם. לאחרונה קיבלנו שם חדש, אני לא בטוחה אם הוא מקומם או סתם מטופש. הוא בטח לא קליט, על גבול ההתעללות. היום בישראל קוראים לנו: 'סכנת התבוללות'".
זהו חלק מקטע הספוקן וורד הראשון שלה שהפך אותה לכוכבת רשת בערב "פואטרי סלאם" אחד בתל אביב, שבו חובבי שירה הטיחו כמיטב המסורת את השירה המדוקלמת, לעיתים פוליטית, שעל ליבם.
היום את כבר לא כל כך טובלת את עצמך באש פוליטית. את עוד כותבת?
"אני משתמשת בבמות שיש לי ואומרת את מה שיושב לי על הלב - אם זה ב'רוקדים עם כוכבים' כשדיברתי על החטופים, בפוסטים באינסטגרם או מעל במות ספוקן וורד עד לפני כמה שנים. אני כותבת הרבה, אבל לא מופיעה עם התוכן הזה בגלל פרויקטים אחרים. זה חסר לי, ואני מאמינה שאחזור לבמה".
המעבר החד: "לעשות נעים בלב"
בינתיים, איוב בהכנות לקראת גמר "רוקדים עם כוכבים" שישודר ביום רביעי הקרוב. זו העונה השלישית בהנחייתה, היא כבר מנוסה בשידורים חיים מהימים שבהם הנחתה את אירוויזיון 2019 בתל אביב בתור הצעירה שבצוות לצד בר רפאלי, ארז טל ואסי עזר - אבל העונה הנוכחית רצה בתקופה שבה תוכניות ריאליטי עלולות להיראות ברובן תלושות מהמציאות. "תמיד יש את הנשימה שיונית לוי לוקחת רגע לפני שהיא מעבירה אלינו את השידור", היא אומרת. "המעבר הזה תמיד חד ובמדינה שלנו אנחנו תמיד חיים במעברים החדים האלה. בתקופה האחרונה זה הגיע לקיצון".
"כשהתחלנו לצלם את העונה, הייתי בדיסוננס ושני ימי הצילום הראשונים הותירו אותי אפילו קצת מרוקנת. לא הצלחתי ליישב את הסתירה הזו בראש שלי. ואז עלינו עם התוכנית, וקיבלתי הודעות ופניות מאנשים שהודו לנו שאנחנו עושים את זה. בבת אחת הבנתי כמה אנשים היו צמאים לתוכן מהסוג הזה, שהוא תחרות ידידותית ונעימה שבה אנשים באים לעבוד קשה כדי להראות את הכישרון שלהם".
"המילה אסקפיזם עולה המון בשיח ואני לא יודעת אם אפשר לעשות משהו אסקפיסטי לחלוטין. במציאות שבה אנחנו חיים אי אפשר באמת לברוח. מה שאנחנו יכולים לעשות זה לתת שעתיים של הפוגת בידור על המסך ולנסות לעשות קצת נעים בלב בין החדשות הקשות. אנחנו גם מנסים לתת במה כמה שיותר ללוחמים, לאנשי המילואים, לסיפורי החטופים ולמשפחות שלהם. משתדלים שזה יקרה בצורה הכי רגישה".
אנחנו צועדים לקראת סיום העונה. מי המנצחים הגדולים שלך?
"עד עכשיו לא הייתה עונה שלא הצלחתי לדמיין בראש את זוגות הגמר שלי. עד עכשיו היו שלישיות גמר, ובגמר הקרוב יתמודדו ארבעה זוגות. זו עונה עמוסת כישרון והיו בה הרבה תהפוכות ואנשים שדורגו בראש טבלת הניקוד ובתחתית. גם ההדחות האחרונות היו מפתיעות, והגעתי לשלב הזה בתוכנית שאני כבר מחוברת אישית לכל הכוכבים. כל הדחה קצת צובטת בלב על אנשים שהפכו לחברים וחסרים על הסט. כשאני מסתכלת על רביעיית הגמר (מאיה קיי ולוטם מדמוני, דור הררי וג'וליה שחר, לינוי אשרם ורפאל פליישמן, טל מורד וסנה סוקול), לאור מה שראינו ברבע הגמר ובחצי הגמר, אני לא יכולה לנחש מי יזכה. זה אשכרה יכול להיות כל אחד מהזוגות. כל אחד מביא משהו כל כך שונה, ואין לדעת. הכול תלוי בנאמבר שהם יביאו בגמר, בשיפוט ובקהל שיצביע".
בשיחה שקיימנו מוקדם יותר השבוע, איוב בישרה לנו כי בגמר היא אף מתכוונת לפצוח בריקוד: "חיים פרשטיין ואני עובדים על ריקוד, וככל שאנחנו מתקרבים לגמר אני קולטת למה הכנסתי את עצמי. זה כיף וקשה לי מאוד באותו זמן. אנחנו אומנם עובדים רק על נאמבר אחד, אבל עכשיו אני מבינה מה משתתפי התוכנית שלנו עוברים ומקבלת טעימה קטנה מהאתגרים מחדרי החזרות שעליהם הם מדברים לאורך העונה. אני חושבת על זה שהזוגות התאמנו על שני ריקודים בכל שבוע, ומלאה בהערכה לאנשים האלה. לכן, זה יהיה ריקוד מחווה לכוכבים ולמנטורים של העונה שעשו עבודה מדהימה".