את הטור הזה צריך להתחיל בשורה התחתונה: נכון לעכשיו חמאס השיב בשלילה להצעת הפשרה האמריקנית. המשא ומתן נתקע בגלל הסירוב המהדהד של בכירי חמאס להצעת ישראל - אך לא רק מהסיבה הזו: כפי שפרסמנו ב"מהדורה המרכזית" אמש (חמישי), ראש הממשלה בנימין נתניהו התנגד לטענה של ראש המוסד דדי ברנע שלפיה ניתן להתקדם לעבר עסקה אם ישראל תתפשר על חזרת עזתים לצפון הרצועה.
זו הייתה דרמה של ממש בקבינט המלחמה, כאשר השרים גנץ ואיזנקוט וגם דרמר הצטרפו לעמדת ראש המוסד, בעוד שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי הסתייגו - וראש הממשלה נתניהו התנגד נחרצות: "לא להצעה ישראלית , כן להודעה פומבית על הליכה לרפיח. אני אנהל את המו"מ לבד". גורם מדיני בכיר הגיב ואמר: "צריך להגיד ביושר לציבור - לא להגיש כעת עמדה ישראלית זה לקבור את העסקה".
מבחינת הממשל בוושינגטון, לפי העמדות שנשמעו השבוע, האשמה רובצת לפתחו של מנהיג הארגון ברצועה יחיא סינוואר, שעדיין לא השתכנע שנכון לו ללכת לעסקה נוספת שאינה כוללת את סיום המלחמה. נתניהו גם מיהר לקשור בין ההתעקשות של חמאס לבין ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם: זה בוודאי לא נכון, וכל מי שרואה את חומרי המודיעין יודע שאינדיקציות על ה"לאו" הצפוי של חמאס הגיעו עוד קודם, אבל ברמת הפשט ישראל התגמשה עד לאחרונה, חמאס הקשיח את עמדותיו ולכן אין משא ומתן, אין עסקה והחטופים הישראלים נמקים בשבי קרוב לחצי שנה (!).
אך זה ברמת הפשט. בפועל, התמונה הרבה יותר מורכבת ומתחברת לטענות החוזרות ונשנות של גורמים מדיניים ומקצועיים שמנהלים את המשא ומתן על היעדר מנדט, על התנהלות ישראל שמביאה לגרירת רגליים וגם על כך ששיקולים פוליטיים של ראש הממשלה מחלחלים גם לנושא הזה. בשפתו של גדי איזנקוט, זהו "מלכוד 64", שבגינו כל החלטה הגיונית ומתבקשת נתקלת בקיר השרידות של נתניהו: אם מדובר בהזרמת הסיוע ההומניטרי שכל כך חשוב לאמריקנים, אך השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מצליחים לעכב, ואם בסחבת באישור העברת הקמח מנמל אשדוד או הרפיסות של המשטרה במעבר כרם שלום.
בהיבט משמעותי יותר, גם ההחלטה על בניית חלופה שלטונית של גורמים פלסטיניים שאינם חמאס בעזה ביום שאחרי המלחמה היא מהלך שנתניהו נמנע מלקבל בגלל השותפות הקואליציוניות שלו. גלוי יותר לעין הוא הקמפיין שניהל בעניין מספרי האסירים והמחבלים בעסקאות עתידיות: לא נשחרר אלפי מחבלים, אמר נתניהו – לפני שבכלל היה דיון קונקרטי – וניתב את הדיון לקבינט המורחב בידיעה מה תהיה התוצאה.
על כל הדוגמאות שממחישות את הטענות לאותו "מלכוד 64" אפשר להשיב שמדובר בניהול קשוח של משא ומתן לפי התנאים הנדרשים מול אויב אכזר כמו סינוואר. ראש הממשלה שב ומתעקש שזה מה שעומד על הפרק: אסור למצמץ וצריך לעמוד איתן מול אויב שכזה, כך הוא מדגיש וטוען שאחרים אינם יודעים לנהל משא ומתן.
לכאורה יש בכך צדק, ולכן קשה כל כך לנהל את הדיון הזה ולהוכיח את מה שחלק מגורמי המקצוע חשים זה זמן: שבפועל ההתעקשות הזו של ראש הממשלה שלא "לשחרר להם חבל" – למשל, להתעקש שחמאס ישיב תחילה על הצעת פריז ורק אז לחזור עם תשובה או לשלוח אותם לקהיר רק כדי לשמוע את ההצעות תוך הצמדת משגיח מטעמו – היא דרך מתוחכמת להשיג את מבוקשו של נתניהו. כמו שהם מנסחים זאת: לא לשלם מחיר פוליטי על עסקה קשה שממילא לא תוריד את נושא החטופים מסדר היום, שכן מדובר רק בפעימה ראשונה של 40 חטופים, בעוד הגברים הצעירים, החיילים והגופות נשארים מאחור.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
נתניהו ורון דרמר סברו לאחרונה שיהיה אפשר לסיים את שאלת רפיח, להכריז על "ניצחון מוחלט" ואז לגשת לעסקת חטופים אחת כוללת כמבוא להסכם נורמליזציה – אבל מהלך שכזה כבר לא נמצא בקלפים. עדות אחרת קשורה לפעולות בח'אן יונס: מבחינת הצבא הן היו אמורות ליצור את מנוף הלחץ שיביא לשחרור נוסף, אחרי שהעסקה הקודמת הסתיימה בקריסת הפסקת האש ובסירוב חמאס לשחרר את הנשים שנשארו בשבי. ישראל הייתה אז בהלך רוח של ניתוק מגע עם חמאס, שלא עמד בתנאים, ולדברי גורמי ביטחון הנתק הזה והעובדה שישראל לא יזמה את חידוש המו"מ – שני אלה יחד שחקו את האפקט של הפעולה הצבאית על סינוואר.
לפחות חודש וחצי עברו מקריסת הפסקת האש ועד שהחלו הגישושים לפסגת פריז השנייה. גם אז בכל סבב שיחות דרש ראש הממשלה מהנושאים ונותנים הישראלים שיחזרו בכל פעם לקבינט כדי לקבל מנדט להמשך. גורם בכיר במשא ומתן מסביר לנו: "במקום לשלוח אותנו להשיג הסכם ואז להתמודד עם התוצאה מול הקבינט, משכנו זמן הלוך ושוב וצורך לקבל אישור מראש על כל 'שפיל' במגעים, והיו גם ראיונות לוחמניים של נתניהו לתקשורת הזרה ודיבור בלתי נפסק על 'ניצחון מוחלט' והתעקשות על כניסה לרפיח".
"ברור שאנחנו בעד זאת בסופו של דבר", אומר לנו אותו גורם, "אבל תוך כדי משא ומתן, כשצריך לתת לסינוואר אשליה שאפשר אולי להגיע להפסקת הלחימה – איזה היגיון יש בהצהרות האלו זולת מקלות בגלגלים ורווח פוליטי שיבטיחו את המשך המלחמה, מה שיבטיח גם את שרידותו הפוליטית של נתניהו?" אם זה היה נאמר מפי אדם אחד היה אפשר שלא להתייחס, אבל במהלך החודשים האלה הגישה הזו נשמעת שוב ושוב גם מהדרג המקצועי וגם מהדרג המדיני, ולא רק מהחשודים המיידים בני גנץ ואיזנקוט. לתחושתם, החטופים נשכחו מאחור – ולא לחינם בישיבת הקבינט הדרמטית בשבוע שעבר, לפני שהמשלחת יצאה לעוד סבב של שיחות בקטאר, היה מי שחשב שצריך להזכיר לנוכחים במה מדובר באמצעות סרטון קשה וחומרים שנאספו בעזה ושופכים אור על יום החטיפה והיחס שמקבלות החיילות בפרט. בעקבות הדיון הזה פרסמנו את הדברים של אותו גורם בכיר מאוד, שבקיא במו"מ, שאמר שהפעם יש לו המנדט הנדרש כדי לנהל את המגעים ו"אם אצטרך, אדע לקבל אותו".
הצד השני של הסיפור הוא העובדה שראש הממשלה למעשה מנהל ציר מקביל לקבינט המלחמה, באמצעות ראש המוסד דדי ברנע, שמוביל את המשא ומתן. ברנע מתנהל ישירות מולו, ובסביבתו מתעקשים שהגם שהשיח נפרד רוב הזמן מהקבינט, ברנע מחויב באופן טוטלי לשחרור החטופים והוא יידע להתריע אם יחוש ששיקולים זרים נכנסים לתמונה. אין כל סיבה לחשוד בברנע, שייבחן בסופו של דבר ביכולת להשיג עסקה ובוודאי מבין את המשמעות של כל יום שעובר על חיי החטופים - וכאמור אמר לשרים שיש הזדמנות לקדם את המו"מ - אבל דווקא בדרגי המקצוע שמקבילים לו עולים סימני השאלה.
יכול להיות שמדובר בחלק ממשחקי האגו שמאפיינים גנרלים ואנשי מערכות הביטחון, ויכול להיות שאותם גורמים לא חשופים לכל המידע – שהרי הציר מתנהל ישירות בין ראש הממשלה לראש המוסד – אבל לכל הפחות יש כאן הבדלי גישה שקשה ליישב אותם ושמאפיינים גם את השיח בשלב הזה שאליו הגענו, אותו מבוי סתום שבו ברור שסינוואר, לפחות באופן רשמי, לא טורח להשיב על פרטי העסקה ומתבצר בעמדה הראשונית שדורשת את סוף המלחמה, נסיגת צה"ל מהרצועה, חזרה מוחלטת של התושבים לצפון עזה ושחרור של אסירים "כבדים" לבחירתו.
בפני מקבלי החלטות ניצבת כעת דילמה לא פשוטה – האם להמתין כעת להצעה אמריקנית משופרת או להניח עמדה ישראלית. ישנה דילמה נוספת, משמעותית ביותר – כמה רחוק להתגמש בנושא המרכזי שמעניין את סינוואר: חזרת התושבים לצפון הרצועה ופריסה מחודשת של כוחות צה"ל במסדרון המבתר את עזה. יש לא מעט מומחים, ובהם האלוף (במיל') תמיר הימן (ראש אמ"ן לשעבר), וגם גורמים בתוך צה"ל ובוודאי השר איזנקוט, שטוענים כי צריך ללכת רחוק מאוד בעניין הזה – קודם כול כיוון שמדובר בנושא הפיך, ובעיקר מתוך הבנה שהמערכה מול חמאס תארך שנים ואילו זמנם של החטופים הולך ואוזל. לכן, לתפיסתם, צריך בשלב הזה לשנות את סדר העדיפויות: לא עוד לחימה ושחרור חטופים במקביל, אלא עסקה תחילה גם במחיר של עצירה מסוימת במלחמה. לרפיח, הם אומרים, תמיד נוכל להגיע – אך לא בטוח שהחטופים שעדיין בחיים ישרדו עוד ימים ארוכים.
וגם כאן צריך להסתכל על הצד השני: יטענו המתנגדים שסינוואר לא יסתפק בשום דבר שהוא פחות מסיום לחימה והחזרת תושבים לצפון הרצועה, ושזה הקלף שצריך לשמור לשלבים הבאים – שחרור הגברים והחיילים. ישיבו על כך הראשונים: אסור לחשוב על השלב השני, חייבים להוציא את מי שאפשר כעת – הגברים, המבוגרים, החולים והנשים. מדובר בעסק מורכב מאוד, ועוד לא דיברנו על העימות הפומבי והקו התקיף של נתניהו מול הבית הלבן וביידן, וההשפעה שלהם לכאן או לכאן על ניתוח המציאות של סינוואר.
התחלנו עם השורה התחתונה וראוי לסיים איתה: בסוף סינוואר, שמעוניין בשרידותו, עוד לא נמצא בלחץ שיביא אותו לוותר על תעודת הביטוח שלו, ה"יהלומים", כפי שכינה אותם במוחו המעוות – 134 חטופים וחטופות ישראלים שלפחות מחציתם עוד נמקים במנהרות. זה בפשט הסיפור, אבל בדרך חשוב להבין שיש עוד חלק בפאזל: עצוב לדעת שכל העוסקים בנושא – פוליטיקאים, אנשי צבא וראשי מערכות הביטחון – מוצאים עצמם מוטרדים מהשאלה מה באמת מוביל כאן את קבלת ההחלטות. עובדה זו היא כשלעצמה תעודת עניות, וסיבה גדולה לדאגה.
