"אני זוכרת את הדרך הזאת כשהיינו הולכים לסבא וסבתא, אז היינו חוזרים בדרך הזאת. איזה מצחיק, פרפרים בבטן. אני כבר מחכה להגיע ולראות את הבית", אומרת נירי גאז בת ה-6 בהתרגשות בדרך לבארי. זאת הפעם הראשונה שהיא חוזרת לבית שלה מאז השבת השחורה.
מה, את מתרגשת או לחוצה?
"מתרגשת ולחוצה. בא לי הביתה, בא לי ללכת הביתה. סוף-סוף".
פגשנו אותם לראשונה לפני חמישה חודשים במלון בים המלח. ילדי בארי ששרדו את התופת של ה-7 באוקטובר. חלקם איבדו בני משפחה, לחלקם קרובים חטופים. השבוע, אחרי לבטים קשים ובאישור ההורים, הם ביקשו לנסוע יחד עם איתנו לביקור ראשון בבארי. שניר, בן ה-6, הנכד של פסי חיפש את הצעצועים שלו בבית ההרוס של סבתא - הבית של פסי שבו התרחש אחד האירועים הקשים ביותר של השבת השחורה. נירי, גם היא רק בת שש, כל כך התגעגעה לדברים שלה, עד שניסתה לדחוס את כל החדר לתיק הוורוד קטן שהביאה. נהר, עמוס, תומס ותום רצו בשבילי הקיבוץ - מנסים לבלוע כל פיסה של בית לפני שחוזרים למלון.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אני מתגעגעת למי שאני אוהבת"
אנחנו פוסעים לתוך בארי. אני שואל את נירי אם היא זוכרת את השיחה הקודמת שלנו בערך לפני כמעט חצי שנה. נפגשנו אז במלון בים המלח, ושאלתי אותה למה היא הכי הכי מתגעגעת. היא אמרה אז שהיא הכי מתגעגעת לחדר שלה. "אני מתגעגעת לחדר שהיה לי. אני מתגעגעת להכול, אני מתגעגעת לבית שלי, אני מתגעגעת לחברים שלי. אני מתגעגעת למי שאני אוהבת".
אני שמעתי כל כך הרבה על הבית שלך, כל הסיפורים שסיפרת לי, את גם קצת חוששת אולי מכל מיני דברים שתראי?
"את האמת לא. ממש לא".
איך לא?
"זה הקיבוץ שלי, אין לי פה מה לחשוש".
"עכשיו בוא נלך הביתה", היא אומרת.
את כבר לא יכולה להתאפק, נכון?
"לא, אני לא יכולה, בא לי כבר ללכת הביתה!".
הילדים של סתיו 23': השבת השחורה שילדי בארי לא ישכחו
לפני שהילד נרדם, הוא שואל אותך "יש מחבל במסדרון?"
"עצב, כעס, הפקרות"
אנחנו נפגשים על הדשא של בארי עם תומאס ברזון מקאי (9), נהר אביטל (9), שניר כהן (6), תום גאז (11), עמוס גאז (9).
עבר כבר זמן, כמעט חמישה חודשים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו.
"איך חמישה חודשים?", הם שואלים.
תגידו רגע, תספרו לי קצת מה שלומכם.
"הכול טוב", אומרת תום.
לא יכול להיות.
"כן, אנחנו עדיין במלון, אז... בסדר".
נחמד שם או כבר...?
תום: "אני מיציתי".
שניר: "אני מרגיש סבבה".
איך להיות פה, לבקר פה?
נהר: "מצד אחד זה מעלה הרבה רגשות, הכול צף, מצד שני, זה כיף להיות..."
איזה רגשות למשל?
"עצב, כעס... הפקרות".
בכלל, אם הייתי שואל אתכם מה השתנה מהפגישה האחרונה שלנו, תספרו לי קצת.
תומאס: "כלום לא השתנה. חוץ משהבריכה, נראה לי, נסגרה".
פעם קודמת שנפגשנו סיפרת לי שכל יום שישי בלילה, אתה מפחד ללכת לישון. כדי שלא תקום בשבת
ועוד פעם יקרה מה שקרה.
נהר: "כן".
זה עדיין ככה?
"הבאתי מכנסיים מבארי ואני מפחד ללבוש אותם".
תומאס: "אם אתה נזכר בזה שפרצו מחבלים, זה לא טוב. אבל אם אתה נזכר בזה שיצאת בחיים מהמחבלים, אז זה כן טוב, ואם אתה נזכר שנרצחו אנשים אז אתה לא מרגיש טוב עם זה".
"המנורות תותים הצילו אותנו"
נירי נכנסת לבית שלה. היא פותחת את המקרר בהתלהבות: "מה יש במקרר לאכול, אבא? כלום? חוץ מסוללות". היא שולפת את החפצים שלה, אורזת אותם כדי לקחת אותם איתה. "אני לוקחת גם מלא בגדים. התיק, אני כבר אתחיל לארוז. היי, האוזניות שלי! שרשרת. אימא, אני רוצה לקחת את כל הארונית".
את חושבת שיש לנו מקום במלון?
"יש לנו, אימא, אל תדאגי".
"נירי, את זוכרת את המנורות תותים?", שואלת אותה אחותה תום.
נירי: "הם הצילו אתכם"
תום: "נכון, הם כיבו לנו את כל מערכת החשמל של הבית, אז היה לנו את המנורות שהן על סוללות".
אז כל השעות שהייתם סגורים בממ"ד זה היה האור היחיד שהיה לכם?
"זה אור די חזק. זה הספיק".
עמוס גאז: "חבר שלי לא הגיע למסקנה אם הוא רוצה להגיע לפה או לא".
עדיין מתלבטים.
"כן".
"אני מנסה לשכוח"
אני שואל אותם כמה זה חוזר אליהם, התמונות משבת השחורה.
תומאס "הרבה, הרבה, אני מנסה לשכוח".
איך? איך מנסים לשכוח?
"אי אפשר. לא יודע, פשוט לא מדברים על זה הרבה".
אז עכשיו אני קצת מפריע לך במאמץ הזה.
"לא. לא. אני מדבר על זה עם חברים והכול, אבל מנסים לשכוח את המקרה עצמו שעכשיו פרצו מחבלים בשש בבוקר וזה".
תום: "זה תמיד בא והולך, אבל יש תמונות שממש תקועות והן לא יוצאות".
מנסה לשכוח?
"כן, מנסה תמיד כשעולה לי, להעביר נושא או משהו כזה, אבל לא תמיד עובד ואני יודעת, מתישהו זה יעבור".
קול פיצוץ נשמע ברקע. תומאס קופץ. "שיואו! זה חלק ממה ששומעים", הוא אומר.
כולם בסדר?
"לא שמעתי את הבומים האלה חודש".
בבית של סבתא פסי
הילדים מסתובבים בין הריסות הבתים בקיבוץ.
"פה היה קניון".
"הקניון והמתפרה".
"מרוב החום זה נמס".
"אל תיגע בזה יותר מדי, שלא קרוס".
"אני גם רואה את העצים לא הכי במצב טוב".
לאן אנחנו הולכים?
שניר: "לבית של סבתא פסי".
כשנפגשנו בפעם הקודמת שניר סיפר: "סבתא שלי, כשבאו לחלץ אותה היו יותר מדי אנשים רעים, צה"ל בא לפתוח ואז הם, כשפתחו אז הם ראו את הגופות שלהם, ואז הם שמו אותם בקבר".
אני אחריך.
"זה הבית שלה, כבר חצי הרסו אותו".
"סבתא הייתה ישנה כאן", הוא מראה לנו.
קשה לך להיות פה? או שדווקא אוהב לבוא לפה?
"אני אוהב".
תספר לנו קצת על סבתא פסי.
"אין לי מה לספר".
מה היא אהבה לעשות?
"לשחק איתי".
סיפרו לה שאתם מאוד דומים. במה היא דומה לך?
"בעיניים".
מי היה יותר גבוה, אתה או סבתא?
"סבתא".
אתה מתגעגע אליה?
שניר שותק.
"אי אפשר לחיות בבארי בלי כל החטופים"
אני שואל אותם איך זה להיות פה עכשיו.
נהר: "הרגשה של מין מקום כזה שהיה לנו חשוב להיות פה ולהרגיש את הבית והוא הלך. כמו כל דבר אחר שהלך בקיבוץ".
למה אתם הכי מתגעגעים?
"הבית".
"לכאן".
"להכול פה".
"למגרש הכדורגל".
תום: "יש לנו גם את הדבר הכי חשוב, שזה להחזיר את כל החטופים שלנו".
תומאס: "לא. אי אפשר לחיות בבארי בלי כל החטופים שלנו".
אתם מאמינים שהם יחזרו כולם?
"כן".
אתם חושבים עליהם הרבה?
"כן".
"אני מנסה לשכוח".
"מבארי יש 11, כולל גופות".
נירי, את יודעת, אני זוכר שבשיחה הקודמת שלנו אמרת לי.
"אני לא חוזרת הביתה עד שהחטופים לא חוזרים".
החטופים זה הדבר הכי הכי חשוב?
"הכי חשוב. יותר מהכול אנחנו רוצים שהם יחזרו, ואם אנחנו רוצים, אז זה גם יקרה".
מי רוצה לחזור לבארי?
"אני".
"תרים יד".
זה ברור לכם או שיש איזו התלבטות גם?
"ההורים הם בדילמה, אנחנו ישר לחזור".
"מה זה דילמה?"
"דילמה זה התלבטות".
"אבל יש מצבים לי שאני לא כזה רוצה לחזור, שפוחדים שיש מצב זה יקרה עוד פעם",
"אבל זה לא יכול לקרות עוד פעם כי הם כבר חיסלו..."
"שפשוט יהיה עוד אירוע, עוד איזה מלחמה או משהו".
"אבל זה לא יקרה זה, על בטוח".
תודה רבה שאירחתם אותנו כאן בקיבוץ. מתי ניפגש פעם הבאה פה לדעתם?
"ביום שנעבור לחצרים".
או-קיי, קבענו.
"קבענו".