"ממשלת ישראל לא תטיל וטו במועצת הביטחון על החלטות אנטי-אמריקניות". "כנסת ישראל לא תאשר חבילת סיוע צבאי בהיקף 14 מיליארד דולר לארה"ב". "משרד הביטחון ישקול אם לשגר רכבת אווירית של חימושים דחופים לצבא האמריקני". ה"כותרות" האלה הן בגדר אבסורד, כמו החלטת ראש הממשלה "להעניש" את ממשל ביידן על ההימנעות מהטלת וטו במועצת הביטחון - ולבטל את ביקורה המתוכנן של המשלחת הישראלית בוושינגטון, ואז לסגת ולמהר לתאם אותו מחדש עם הממשל.
בחירת ממשל ביידן לא להטיל וטו על החלטת המועצה בנושא עזה בעייתית ומהווה התפתחות אסטרטגית שלילית. הימנעות ארה"ב מווטו, אחרי שלוש פעמים שבהן הטילה אותו במהלך המלחמה, חשפה את עומק המשבר בין וושינגטון לירושלים. בצילו של אותו משבר עלולה להיפגע מערכת הלחצים על חמאס באופן שיקשה את עורפו של סינוואר במו"מ על עסקת חטופים, שהממשל עצמו חותר לקדם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
נוסף על כך, החלטת מועצת הביטחון מזמינה לחץ ממדינות המערב על ישראל בטענה כי המשך הלחימה בעזה הוא הפרה של החוק הבין-לאומי. וזאת כאשר במקביל ארה"ב לוחצת עלינו להימנע מפעולה קרקעית רחבה ברפיח, ולא מטילה את כל כובד משקלה על קטאר כדי שתדחק בחמאס לרדת מדרישות קיצוניות.
סיקור מורחב ב-N12:
- הזיגזג של נתניהו סביב יציאת המשלחת
- רה"מ: ביטול המשלחת לוושינגטון - מסר לחמאס
- דרמה במועצת הביטחון: ארה"ב לא הטילה וטו
בחירת נתניהו ליזום "קטטה מתוקשרת" עם הממשל סביב החלטת מועצת הביטחון והמבצע ברפיח, שממילא לא מתוכנן להתממש בשבועות הקרובים, היא מהלך מיותר ומזיק לאינטרסים הביטחוניים העמוקים של ישראל. אגב, המהלך הזה (והנסיגה ממנו לאחר יומיים), כמו שורת החלטות אסטרטגיות אחרות לאורך המלחמה, התקבל ללא דיון והתייעצות מסודרים עם קבינט המלחמה - ונתפס בוושינגטון כעלבון אישי לנשיא ביידן, שבשיחה עימו תואם הביקור.
אבל את הנזק העיקרי לאינטרסים של ישראל ולמנופים שלה מול חמאס גרמה תגובת ראש הממשלה לאחר שההחלטה אומצה במועצת הביטחון. ראשית, כמה מילים על ההחלטה: היא אינה כוללת גינוי לחמאס, כמו בנוסח אמריקני קודם שעליו הטילו רוסיה וסין וטו. היא דורשת הפסקת אש מיידית ברמדאן, שתוביל להפסקת אש "מתמשכת" (מונח שעליו התעקשה ארה"ב, בניגוד לנוסח המקורי של הפסקת אש "קבועה"), ובאותו המשפט דורשת גם שחרור מיידי וללא תנאי של כל החטופים.
הממשל מיהר להבהיר בהצהרות רשמיות, כמו בדברי השגרירה באו"ם ובתדרוכים פומביים, כי מדובר בהחלטה שאינה מחייבת מבחינה משפטית - וכי כל הפסקת אש חייבת "לבוא ביחד" עם שחרור כל החטופים. משמעות ההצהרות היא כי ארה"ב לא שינתה מהותית את מדיניותה ביחס למלחמה בעזה וכי אין בכוונתה לכפות על ישראל עצירה של הלחימה.
במקום "להפוך את הלימון ללימונדה" ולהיתלות בהצהרות הממשל כדי להצדיק את המשך הלחץ הצבאי על חמאס, בחר ראש הממשלה להחריף את העימות עם ביידן ולהדגיש - באופן שמשחק לידי חמאס - כי ארה"ב פגעה במאמץ המלחמתי של ישראל. מעבר לנזק ליחסים הבילטרליים עם ממשל ביידן, העימות עם ארה"ב מחליש את מעמדה של ישראל באזור ובעולם, ועלול להתוות את הכיוון למדינות מערביות נוספות, כולל ידידותיות, להגביר את הביקורת על מדיניותה בעזה ולנקוט צעדים מעשיים נגדה (דוגמת החלטת קנדה לעצור יצוא נשק לישראל).
ההצהרה שלפיה ארה"ב פוגעת במאמץ המלחמתי של ישראל נתפסת בוושינגטון כ"אצבע בעינו" של הנשיא ביידן, כניסיון להחלישו פוליטית מול הרפובליקנים ערב בחירות, וככפיות טובה - אחרי שהתגייס באופן חסר תקדים לצד ישראל תוך נכונות לשלם על כך מחיר פוליטי.
כדאי להזכיר שבניגוד לרוסיה ולסין, שהתייצבו לצד חמאס, ארה"ב הוכיחה כי היא משענת אסטרטגית מעצמתית חסרת תחליף עבור ישראל. במציאות הנוכחית היא גם היחידה שמספקת לישראל טכנולוגיה, נשק וסיוע, ממלאת את מחסניה בחימושים ומונעת החלטה "עם שיניים" במועצת הבטחון לעצירת המלחמה בעזה טרם הושבו החטופים. ב-7 באוקטובר, ברגע קריטי שבו ישראל איבדה שיווי משקל, ארה"ב - בהובלה אישית של הנשיא ביידן - "תפסה פיקוד" והתייצבה מיד ובעוצמה לצידנו, כדי להרתיע את איראן וחיזבאללה מלהתפתות לנצל את המצב ולהצטרף למלחמה. ארה"ב "תספקה" את ישראל צבאית, פרסה מעליה "כיפת ברזל" מדינית במועצת הביטחון, הקצתה עבורה חבילת סיוע כלכלית, יירטה טילים וכטב"מים ששוגרו מתימן ומעיראק ויזמה מערכה נגד החות'ים כדי לשמר את חופש השיט בים סוף.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עימות עם אמריקה, וחייבת לשנות כיוון. היא חייבת לעמוד בהבטחותיה הפומביות והלא פומביות "להציף את עזה בסיוע הומניטרי" כדי להפחית את הלחץ שבו נתון ממשל ביידן בסוגיה. תיאום עם ארה"ב ומדינות האזור סביב הכנסת סיוע לעזה ושליטה על חלוקתו בתוכה יסייע לישראל ולכוחות בין-לאומיים ואזוריים להתחיל למלא את הוואקום בעזה בחלופה שאינה שלטון חמאס או כיבוש ישראלי ולהגביר את הלחץ על הארגון.
סוגיה חשובה נוספת היא שאלת הפעולה ברפיח. השמדת ארבעת הגדודים הנותרים של חטיבת רפיח של חמאס, שאינם מהאיכותיים בארגון, לא תוביל ל"ניצחון המוחלט", שאגב לא הוגדר כמטרת מלחמה. הפעולה ברפיח איננה מיידית, וניתן לקדמה בתיאום ובהבנה עם ארה"ב, ולא על אפה ועל חמתה, כדברי נתניהו ודרמר. חשוב הרבה יותר לקטוע את נתיבי ההברחה מסיני, מעל ובעיקר מתחת לקרקע, כדי למנוע מחמאס להתחמש, להצטייד מחדש ולחזור להתעצם.
כפי שהוכיחו שנות ישיבתנו הרבות בעזה, את היעד הזה לא נוכל להשיג לבדנו. זו משימה המחייבת תיאום ושיתוף פעולה הדוקים עם ארה"ב ומצרים, תוך התבססות הדרגתית על כוחות פלסטינים מקומיים. התחייבות מצד ישראל להימנע מכיבוש ממושך ברפיח ותיאום מהלכים להבטחת פינוי סדור ומענה הומניטרי הולם לאזרחים השוהים בה (וברצועה בכלל) - כל אלו יסייעו לרתום את המצרים והאמריקנים למדיניות יעילה, בהקשרים מבצעיים והנדסיים (כגון מכשול נגד מנהרות) ולחסימת נתיבי ההברחה לרצועה מסיני, תוך שילוב מאמצים משני צידי הגבול.
בשורה התחתונה, כאשר ישראל נתונה ללחץ בין-לאומי גובר וניצבת בפני אפשרות שתיכפה עליה מלחמה גם בחזית הצפון, עימות יזום ומיותר עם הממשל האמריקאי הוא חוסר אחריות משווע. זאת במיוחד אם המניעים לכך, כפי שטוען הממשל, הם פוליטיים ומיועדים להסיט את תשומת הלב ממשבר חוק הגיוס או חלילה בשל עניין לשבש את עסקת החטופים. מנגד, אם לא מדובר בשיקולים פוליטיים, ה"ריצה" לעימות עם ארה"ב מצטיירת כמדיניות קצרת רואי במקרה הטוב וכשליפה חסרת אחריות מן המותן, אם לא אבדון עשתונות, במקרה הרע - זאת בוודאי אם נתניהו, כפי שמצהיר הממשל, פועל לתאם מחדש (ובשקט) את ביקור המשלחת של השר דרמר והיועץ הנגבי.
ייתכן שישראל ניצבת בפני הזדמנות אחרונה לשנות כיוון ולעבוד בהידברות ובשיתוף פעולה עם ממשל ביידן. זאת במיוחד כשאין לישראל אף חלופה למשענת המעצמתית האמריקנית, ובזמן ששר הביטחון מציג בוושינגטון "רשימת קניות" בתחום הצבאי. מנגד, אם נתניהו ימשיך בקו המתעמת והמתגרה הנוכחי, הוא ייתפס כמי שמחבל באינטרסים אסטרטגיים של ארה"ב ומתערב בפוליטיקה הפנים-אמריקנית, והנזק למעמדנו בארה"ב עלול להתברר כבכייה לדורות.
>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL
>> אל"מ (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL
