הבית של פסי בקיבוץ בארי רודף אחרי כל מי שהיה כאן, בפנים ובחוץ. הוא רודף את משפחות הנרצחים שמשוועים לדעת מה גרם למותם, הוא רודף אחרי הלוחמים שנלחמו שם ולא מסוגלים לשכוח. הבית של פסי הפך לאחד הסמלים הבולטים של המחדל ב-7 באוקטובר: 13 בני ערובה נהרגו כאן, רק שתיים יצאו ממנו בחיים - וכבר חמישה חודשים מהדהדת השאלה: האם בני הערובה נהרגו מירי של טנק צה"לי?
אתמול (שישי) בערב חשפנו ב"אולפן שישי" עדויות חדשות ותיעודים שטרם נראו: מה שהתרחש בשעות הדרמטיות של המשא ומתן עם המחבלים, הכניעה של מפקד כוח הנוח'בה - והסיבה שבסופו של דבר האירוע הסתיים רק אחרי ירייה של פגז טנק לעבר הבית, ובמותם של בני הערובה.
"שמענו צרחות והתחלנו ללכת לכיוון"
"אני ישבתי בבית, שתיתי קפה, לא הדלקתי טלוויזיה, שמעתי את הבומים והבנתי שמשהו לא רגיל ואז אשתי הביאה לי מדים ויצאתי מהר לכיוון בארי", נזכר אל"ם במיל' שלמה פריינטה "בכל לילה אני בשעה שתיים מתעורר, ואני עד ארבע מנתח עוד פעם ועוד פעם את מה שקרה לי. וזה ממש חונק אותי, הבית הזה חונק אותי".
אל"מ במיל' פריינטה מתגורר רחוק מבארי, בהתנחלות אדורה. בבוקר 7 באוקטובר הוא מקבל טלפון מבת דודתו, תושבת הקיבוץ, שמזעיקה אותו לבוא לסייע. כשהוא מגיע לבארי הוא מצטרף לצוות שלדג שנלחם במחבלים ששטפו את הקיבוץ. "אני יוצא, נשכב פה באדניות ומחכה, מדי פעם מסתובב ומחפה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בשעות הצוהריים בת דודתו כותבת לו שיגיע לאזור חדר האוכל, שסמוך אליו מוחזקים בני ערובה רבים. "שמענו צרחות, אני והכוח של שלדג, התחלנו ללכת לכיוון". בבית של פסי כהן התבצרו עשרות מחבלי חמאס עם 15 בני ערובה שהם אספו מהבתים הסמוכים. שישה מהם הוחזקו בחצר הבית, שניים נכפתו - ועוד תשעה בתוך הבית.
"מכת אש מטורפת, כמו בספרים"
"פתאום מתרומם פה מחבל. ואני מזהה שני אנשים קשורים", הוא נזכר ומספר על בני הערובה. "זכרתי שהיו ככה שוכבים, שניים או שלושה, קשורים. אני יורה במחבל ואז מתרוממים פה עוד שניים, אני מרים את הנגב - שחררתי צרור. כל האזור מתחיל לרעוש בצורה רצינית מאוד - RPG, יריות, צרורות".
"אני מנתק מגע ונשכב כי בדיוק עובר אותנו רכב והוא חוטף אש תופת, ברור לי כבר שזה הימ"מ, ואז אני שומע רימון. ראיתי את הכמויות של הדם, הבנתי שנפגעתי בראש. ואז מושכים אותי אחורה במהירות". ליד הבית הוא משחזר: "פה היו מלא אנשי ימ"מ. הוא חובש אותי ונכנסנו פה מאחורה".
השעה היא כבר ארבע אחר הצוהריים כשכוחות ימ"מ מתמקמים מול הבית ומשיבים אש על המחבלים. הם עדיין לא יודעים כמה בני ערובה נמצאים שם - ושחלקם מחוץ לבית, חשופים לאש. "פתאום אני שומע ירי נ"ט, 'זהירות, רשף לאחור, ירי נ"ט'. אני מתרומם ורואה בפינה את אחד מאנשי הימ"מ פותח לאו, לדעתי לכיוון ה'שמאלי' של הבית. ואז הוא ירה עוד אחד, ואז אני כבר מזהה פתאום שניים של המו"מ".
י' הוא לוחם בצוות המשא ומתן המטכ"לי, כוח ייחודי שמוזעק לנהל אירועי קיצון שבהם מוחזקים בני ערובה. עד כה הוא לא דיבר, אך כעת הוא מסביר: "אנשי קיבוץ בארי צריכים רגע לקבל תשובות, הם צריכים לשמוע בדיוק מה היה. כאחד שהיה מתחילת האירוע ועד סוף האירוע, אני מעיד פה את נקודת מבטי - מה אני ראיתי, מה אני שמעתי, ומה חוויתי בתחושות שלי". והוא משחזר: "הגענו לחדר האוכל, שהוא לפני הבית של פסי ושם בעצם פתחו עלינו באש מטורפת. מכת אש כמו בספרים. זה היה אירוע ממש אפוקליפטי".
הרגע שבו מפקד כוח הנוח'בה נכנע
א', חברו לצוות של י', מדבר לראשונה גם הוא, ונזכר: "זמן קצר אחרי שהגענו רואים מחבל עם בת ערובה, כשהוא עירום לגמרי, מגיע לכיווננו". בתמונות שנחשפו לראשונה ב"אולפן שישי" נראה רגע הלכידה של מפקד כוח הנוח'בה, חסן חמדונה, רגע אחרי שהוא יוצא מהבית עירום בהוראת הימ"מ, לצד בת הערובה יסמין פורת – כשמימינו א' שחקר אותו.
מה אתה מעריך שגרם לו לצאת?
א': "אחד, הסיפוק שהוא הרגע עשה את שלו - הוא גם אמר את זה - וההבנה שהוא רוצה רגע לחיות. לחשוב שהמחבל הזה ממש דקות לפני זה רצח יהודים רבים - אני זוכר את היד שלי על הכתף שלו ואני אומר, איך אתה יכול לגעת בו בכלל? אבל באותו רגע זה שירת אותנו. בחקירה שלו היינו כל כך ממוקדים מטרה, כל כך עם רצון להציל את בני הערובה, ופשוט מזועזעים מהיום הזה. לא היו הרבה מחשבות ביום הזה".
וי' מוסיף: "לקחנו את יסמין והושבנו אותה רגע בצד והתחלנו לתחקר אותה - בעיקר כמה בני ערובה נמצאים בפנים, כמה מחבלים, סוגי נשק, תחמושת". א' מספר: "אנחנו מבינים שיש 40 מחבלים ו-י' מתעקש איתה – 'את בטוחה? 40 מחבלים?' והיא אומרת לו 'כן'".
הבנתם שיש שישה בני ערובה מחוץ לבית חשופים לאש?
"לא. אני לא הבנתי את זה", עונה י'. בשלב הזה א' ולוחם נוסף, ע', מצליחים לדרבן את המחבל חסן חמדונה לשתף איתם פעולה: "החלטנו להיעזר במחבל שיכרוז ישירות לחברים שלו, וחסן ממש צועק לאנשי הנוח'בה שנמצאים בתוך הבית להיכנע", מדגיש א'.
ובתיעוד שפורסם הערב נראה חמדונה כורז: "חבר'ה, צאו. צאו החוצה. הם יתייחסו אליכם יפה. תראו אותי, אני יצאתי בריא ושלם והינה הם דואגים לי ומטפלים בי. קדימה, חבר'ה, צאו - כולם, גם מי שפצוע או בכל מצב שהוא, צאו ותתפשטו, הצבא יקבל אתכם ויטפל בכם".
אתה יודע לומר אם הם שמעו אתכם?
י': "אנחנו משערים שהם שמעו אותנו, אנחנו לא יודעים בוודאות".
הטנק הפגוע וההוראה לירי אזהרה
שמונה קילומטרים מהבית של פסי מתנהלים קרבות קשים במסיבת הנובה שליד רעים. אחד הקצינים שהיה בשטח, אלוף משנה ניסים חזן, מאתר במקום טנק שנפגע מירי ועלה באש. בשעה ארבע וחצי מגיע הטנק של ניסים חזן לבארי ומתמקם מול הבית של פסי. המטרה: לגרום למחבלים להבין שזה כבר לא רק הם מול צוות ימ"מ.
י' נזכר: "אנחנו היינו עם אם-16 והם היו גם עם קלאצ'ים אבל גם עם מקלעים וגם עם מטענים וגם עם RPG. והוחלט, ואני לא יודע על ידי מי, להביא טנק".
כדי לנסות לייצר סוג של עליונות עליהם?
"אמת".
ופריינטה מספר: "אני מזהה את הרעש של הזחלים של הטנק. עכשיו, בשבילי בתור חי"רניק, ובטח ב-7.10 כשאני שומע טנק, אני מקבל רוח גבית חזקה מאוד. מאוד שמחתי שהוא הגיע".
"מפקד הטנק יורד והוא אומר: 'או-קיי, מה עושים? מה קורה'", נזכר י' מצוות המו"מ במפגש עם ניסים חזן. "אני זוכר שאומרים לו 'תשמע, אנחנו צריכים שתיתן ירי אזהרה, כי אתה שובר שוויון'. הטנקיסט אומר: 'או-קיי, הבנתי', ועלה על הטנק. שמעו פיצוץ, מיד אחרי שהטנק ירה היה איזשהו שקט לשנייה וחצי-שתיים, ואז המחבלים עוד פעם המשיכו אש", וחברו א' מסכם: "זה לא השפיע".
בחפ"ק שהתמקם בשערי בארי נמצא כל הזמן הזה תא"ל ברק חירם, מפקד אוגדה 99 שהקפיץ את עצמו לנהל את הגזרה. "הוא נכנס, קיבל רגע סקירה מהימ"ם, הבין רגע מה קורה", מתאר י' את השתלשלות האירועים. "בכל האזור ירי מטורף, 360 מעלות ירי מסיבי, אנחנו חוטפים RPG מכל כיוון. זה הקשה מאוד על הפיקוס, נקרא לזה".
וא' מספר: "הגיע אלינו אחד מכיתת הכוננות ומתחנן: 'יש לי פה חברים, משפחה שנמצאים ממש בבתים הסמוכים. בואו איתי להציל אותם. אמרתי לו 'בוא, אני אלך איתך', הוא אומר 'איך נלך שנינו? האזור שורץ מחבלים'".
"נכנסים לחושך והאירוע רק מתדרדר"
השעות חולפות והירי מהבית ומהבתים הסמוכים ממשיך. הטנק יורה פגז הרתעה שני, אבל המחבלים בבית של פסי לא נכנעים. "בסביבות שש וחצי בערב הצטרף אלינו צוות מו"ם נוסף שגם הוא ניסה רגע לדרבן", מדגיש י'. "לא היה מענה. אנחנו מבינים שאנחנו נכנסים לחושך ושהאירוע רק מתדרדר. זה לא שנפסקה האש או שכמות האש מהבית ירדה, אלא הפוך - רק גברה וגברה וגברה. להיכנס ללילה כשהאירוע לא מוחזק, זו סכנה גדולה, בעיקר בעיקר כי אם המחבלים היו רוצים, הם היו יוצאים מהחלק המזרחי בלי שנראה אותם והיו יכולים להמשיך ולטבוח כל מי שעובר שם".
"שמעתי גם ויכוחים קשים וקולניים פה בין המו"ם לבין הימ"מניקים, לבין מי שהיה פה, מפקדים שהיו פה", מתאר פריינטה. לפי גרסתו של איש צוות המו"מ י', "הייתה חשיבה אם אפשר להעביר עוד כמה שעות או לא - אבל זה אירוע שבסוף נחתך. ברק עמד איתנו ואמר: 'טוב, חבר'ה, אנחנו צריכים לסגור את האירוע הזה'".
הסיבה להחלטה של תא"ל חירם נחשפת
זהו הרגע המכריע ביותר שהפך את פרשת הבית של פסי לאירוע שמלווה אותנו עד היום - ומעכב את מינויו של ברק חירם למפקד אוגדת עזה. אחרי ארבע שעות של לחימה חירם הורה לימ"ם לבצע "פרוץ" ולסיים את האירוע. "הפגזים הראשונים היה בדשא מקדימה לבית, הפגז האחרון היה לרעפים של הבית, זה לא היה לתוך 'חדר האוכל' עצמו", סיפר י' (שם בדוי), לוחם שהיה בטנק.
מיד אחרי ירי הפגז כוחות הימ"ם מנסים לפרוץ לתוכו, עוד שומעים קולות של בת ערובה מתוך הבית. מתפתח קרב יריות בכניסה, כמה לוחמים נפצעים, אחרים מצליחים לחלץ את חווה בן עמי ז"ל בנשימותיה האחרונות: הבית מתחיל לעלות באש ולא נותר יותר את מי לחלץ, חוץ מאת הדס דגן.
כשהאירוע הזה הסתיים, הבנתם מה מצבם של בני הערובה שהיו בבית?
י': "לא. הבנתי יומיים אחר כך, אני חושב. התוצאה קשה מאוד. מאוד כואב, זו המילה".
הערב חשפנו כי הבקשה לירות את פגז הטנק לגג הבית הייתה של הימ"ם כדי לאפשר ללוחמים לבצע את הפריצה: כלומר, לא למשוך זמן כמו באירועי בני ערובה אחרים אלא לפרוץ אל תוך הבית, לפי עדותו של ברק חירם בניו יורק טיימס - גם במחיר של פגיעה באזרחים. חשוב להדגיש: הטנק לא ירה במכוון למרכז הבית. הצילומים מוכיחים שפגיעת הפגז היא בחלק העליון, בצידו הימני: כתוצאה מכך, חלק מהגג קרס על בני הערובה.
ופריינטה אומר לצד הבית שלא מרפה ממנו: "לא יורים על בית עם בני ערובה, בחיים. לא יעזור כלום. לא גג, לא נעליים. לא יורים". בסיור בתוך המבנה הוא מודה: "לפעמים אני בוכה, בלילה, לבד. אני נזכר בכל הסרט המטומטם הזה, ואני לא מבין לאן הגענו. זה שבר לי את כל האמון בצבא היום".
במה טעיתם באירוע הזה?
י': "אני יודע להגיד בדיעבד מה יכולנו לעשות יותר טוב. אם הוא לא היה נותן את הפקודה הזאת ומחבלים היו מצליחים לצאת מהבית של פסי ולהמשיך לעשות טבח בקיבוץ, אז היו יכולים לבוא בטענה ולהגיד - למה לא פרצו בכוח? כלומר, שאלה של בדיעבד".
א': "הכוחות עשו כל מה שהם יכולים לנסות ולהציל את בני הערובה. אנחנו באירוע הזה לא היינו בכוחות עדיפים. אם היו עוד כל כוחות בכל הקיבוץ בכמויות עודפות, היה אפשר לנהל את זה אולי לאורך שעות ארוכות יותר".
י', לוחם מצוות הטנק, משתף: "הסתובבתי במחשבה של – מה אני כאילו, רוצח? הייתה לי מחשבה שאתה בא לעשות הכי טוב ולהגן את היישוב ובדיעבד יוצא שהרגת אזרחים".
חלק מבני הערובה, בעיקר אלו שהיו בחוץ, נפגעו מחילופי היריות בין שני הצדדים ובעקבות פגז הטנק. סימן השאלה שעדיין נותר - וייתכן שלא יתברר לעולם – הוא מה גרם למותם של אלה שהיו בתוך הבית?
תחקיר: יעל יפה