"בהתחלה לא ראיתי בכלל. אני רואה כאילו אני מסתכל דרך מים נורא-נורא מלוכלכים. והכול נורא-נורא מטושטש, גם אם אני מסתכל מקרוב", אומר דור יפרח.
יש לך בעיה לבקש עזרה?
"זה לא כיף. לא בעיה, אבל לא כיף".
מה אנשים לא מבינים על המצב שלך?
"הם לא מבינים שאני לא רואה".
מגיל צעיר, סגן דור יפרח בן ה-24 ידע שיהיה צנחן. ככה זה כשיש לך אבא ואח בכור ששירתו ביחידה. בשבת של ה-7 באוקטובר הוא הוקפץ לדרום, נלחם בקרבות הבלימה ביישובי העוטף ואחר כך בעומק הרצועה.
"אני מכיר את החולצות לפי מגע. אז אני יכול למשש", הוא עומד מול הארון ומספר איך הוא מתלבש בבוקר. קשה לדמיין פער גדול יותר בין הקצין הלוחם מלא המוטיבציה שהיה לבין הבחור הצעיר שעכשיו נאלץ לגשש את דרכו בארון כדי לבחור לעצמו חולצה.
"זה לדוגמה, זה מקום שאני לא אגע בו בחיים בחדר כי לא אני סידרתי אותו. אני רק יודע שבצד ימין למעלה יש לי זיכרונות מהפציעה", הוא ממשיך להציג את חדרו. "יש פה את השעון שלי. לא ראיתי, אבל הינה, אני מרגיש שמחובר פה הרסיס שלי. תכל'ס זה רסיס אחד פחות ממה שהיה לי ביד. והנה דרגות הקצונה שלי", הוא ממשיך לגשש ולמשש בארון.
למה אתה שומר את זה פה בחדר?
"כי זה קרוב אליי. קשה להריח, אבל יש לזה ריח של הפציעה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"האכזרית שלי חוטפת אר-פי-ג'י"
בסוף ינואר, דור והצוות שלו התכוננו להתקפה האוגדתית במערב ח'אן יונס. אלא שתוך כדי נסיעה אל היעד הראשון שלהם, הם מבינים שמשהו בתוכנית השתבש. הכלים ההנדסיים שמלווים אותם נפגעים, והם מחליטים לפרוק ולתפוס מחסה.
"האכזרית שלי חוטפת אר-פי-ג'י בערך 5 מטר ממנה, וכשאנחנו פורקים, אנחנו פורקים לתוך עננה של עשן. ויורים עלינו המון והטנקים יורים בחזרה. ואנחנו, החי"רניקים הפשוטים, שומרים על עצמנו".
הם נכנסים לאחד המבנים הסמוכים, ושם בקומה השנייה הוא חובר לחבריו הקצינים כדי לתכנן את המשך המתקפה.
"מדברים שם במשך כמה דקות, ואחרי כמה דקות אנחנו נעמדים כזה אל מול החלון. משם אנחנו מקבלים אר-פי-ג'י לתוך הבית", הוא משחזר. "יש פיצוץ חזק, אני עף באוויר. שקט, דממה. הנשימה נעצרת, אתה חוטף מכה קשה לתוך החזה. והבום הזה שאתה עף אחורה הוא רגע שלא יישכח לעולם".
"לא שומע אף אחד, לא שומע כלום. הגוף מתקשה ממש", הוא חוזר לרגעים הקשים. "אני בהתחלה בטוח שאני מת. אני פותח את העיניים, אני מבין שאני לא רואה. אני סוגר עיניים, ואני סופר לאחור, אני מחכה לרגע שבו... מה שנקרא, אני אכבה".
"ועוברות כמה שניות וזה לא קורה, וזה לא קורה", הוא ממשיך לתאר את האימה. "גוררים אותי למטה ואני מתחיל לקבל טיפול ראשוני בשטח. אני חוטף המון רסיסים בפנים, כל הפנים דם. שני רסיסים בצוואר, פשוט מרגיש נהר זורם. סוגרים לי את הרסיסים בצוואר, מתקשרים איתי. אני בתקשורת מלאה, אני מבין מה קורה".
מה עבר לך בראש?
"באסה, זה לא צריך לקרות. אבל אני פותח את העיניים, אני מבין שאני לא רואה וזה רגע נורא מדאיג. כשאני לא רואה, אני סוגר את העיניים ורק שמיעה ורק מישוש. נוגע בידיים, אני מזיז קצת את השיניים, אני מבין שנפגעתי, אני מתחיל לספור אצבעות, לא הגעתי לעשר. אבל אמרתי מה שיש, זה מה שטוב".
פחדת?
"ברור, טבעי לגמרי. כשנכנסתי לתוך עזה אז האמנתי שאו שאני אצא בראש מורם וגאה או שאני אצא בארון. לא ככה חשבתי שאני אצא. הפחד הוא באמת למות. אני לא יודע כמה זמן אני אחזיק, אני מתחיל לחשוב על דברים שהם לא טובים לחשוב עליהם, אני חושב על המשפחה. לא הייתי מסוגל לדמיין מישהו מהמשפחה שלי יושב עליי שבעה. והעדפתי פשוט להילחם בזה חזק, ממש חזק. הייתה לי כל הזמן מנטרה, 'תישאר חי, תחזיק את עצמך חי', 'תחזיק את עצמך חי, תחזיק את עצמך חי'".
"הרגשתי שזהו, זה הסוף"
הוא מתאר את התפילות שלו באותם רגעים קשים: "אני מבקש לחיות, ואני מבקש נורא יפה שאם אני אחזור לראות, אני מבטיח שאני אראה את הטוב בכל בן אדם ובכל סיטואציה. פשוט הרגשתי שזהו, זה הסוף".
הוא מגיע לסורוקה במצב קשה ונכנס לסדרה של ניתוחים במטרה לייצב אותו, ובשלב ראשון להציל את חייו. מיד אחר כך מגיע ניתוח נוסף של שמונה שעות, שבמהלכו ד"ר אביאל חדד וד"ר עילית בור שביט הסירו את הרסיסים שחדרו לעיניו, ובין היתר גרמו להיפרדות הרשתית ואובדן הראייה.
רק כשהוא מתעורר, אחרי יותר מיממה, הוא שומע לראשונה על החברים שאיבד באותה התקרית. הסמג"ד, רב-סרן דוד נתי אלפסי, בן ה-27. מפקד הפלוגה, רב-סרן איליי לוי, בן ה-24. ומפקד המחלקה, סרן אייל מבורך טויטו, בן ה-22, זיכרם לברכה.
"זה רגע שאף אחד לא יכול להבין, זה רגע שרק אחים שחוו אירוע משמעותי בחיים שלהם יצליחו להבין אותו ביניהם. אני לוקח שלוק אוויר, אני מתמודד", דור מתאר את השבר הגדול.
כמה הם עדיין איתך?
"תמיד. תמיד, תמיד, תמיד. הם פה בתמונות והם פה בראש, והם מלווים אותי. נתי חנך אותי באמת, כשהגעתי להיות מפק"צ צעיר בגדוד, ואיליי, היה לו חיוך ענק ועיניים פתוחות לרווחה, עוד יותר ענקיות. וטויטו היה מפק"צ עם אש בוערת מדהימה, וכולנו בימים לפני זה ישבנו תמיד, ועשינו פלברה וצחקנו ולא חשבנו שזה יגיע אלינו. זה נורא-נורא קשה".
"הגוף שלי מלא ברסיסים"
לפני כחודשיים, הוא עבר לבית החולים בילינסון, ומאז הוא משקיע את רוב האנרגיה שלו בשיקום.
"בסוף הגוף שלי מלא ברסיסים", הוא אומר במהלך השיקום. הזמן שלו מתחלק בין טיפולי ריפוי בעיסוק לאימוני פיזיותרפיה אינטנסיביים.
"בגלל הפגיעה שלי בעור התוף, אז נוצרה לי איזושהי פגיעה בשיווי המשקל. המון סחרחורות והמון נפילות ואי-יציבות", הוא אומר.
ועדיין, הפגיעה בעיניים ואובדן הראייה זאת המגבלה העיקרית שלו בדרך לחזור לחייו.
"כל דבר מקבל אקסטרה קושי בגלל הראייה שלי. זה הופך אותך לחלש פי כמה", הוא מתאר.
איך אתה מתמודד עם זה?
"אני מחייך. אין לי איך להתמודד, אני פשוט מתמודד".
מאז שהגיע לבילינסון, הוא עבר כבר חמישה ניתוחים בעיניים. ועדיין, הוא רחוק מלראות 6/6.
התחנה הבאה שלו היא פרופסור אירית בכר, מנהלת מערך העיניים בבית החולים.
"עצב הראייה נראה מצוין והרשתית נראית מאוד-מאוד יפה, שזה הדבר הכי חשוב", היא אומרת. "בעין ימין יש לו עדיין תפרים שבמקור נועדו לתקן את הנזק שגרמו הרסיסים שחדרו אליה. בגלל זה הראייה עכשיו מטושטשת. רק כשיוסרו התפרים והקרנית תחזור למקומה, אפשר יהיה לדעת מה הסיכוי שלו לחזור לראות בעין הזאת".
"בעין שמאל הוא סבל מהיפרדות הרשתית כתוצאה מהפציעה. במהלך הטיפול בו הוחדר סיליקון כדי להצמיד אותה בחזרה למקום", היא מסבירה שהסיליקון יוצר איזשהו מסך שמפריע לראייה. "אנחנו נצטרך בשלב הבא להוציא את הסיליקון מהעין, להוציא את התפרים מהקרנית, נעשה את זה באותה הזדמנות".
פרופסור ריטה ארליך, מנהלת יחידת הרשתית, אחראית על הטיפול בעין השמאלית של דור. אחרי התייעצות של שתי הפרופסוריות, הן מחליטות לקבוע מועד לניתוח הגורלי שאחריו אפשר יהיה לדעת מה הסיכוי שלו לחזור לראות.
"כמו מסי לפני המונדיאל"
הניתוח מגיע, אני שואל אותו אם משהו שונה אצלו בתפילה בבוקר הזה. "מאז שנפצעתי אני מבקש תמיד להתרפא ולהיות חזק ובריא. תמיד הייתי מבקש את זה על אחותי הקטנה, שהיא סוכרתית, והיום אני מבקש את זה על עצמי ועליה", הוא אומר.
איך התחושות לקראת הניתוח?
"מאוד-מאוד מלחיץ, מרגש. חיכיתי לו יחסית הרבה זמן. כמו איזה מסי לפני המונדיאל, כולם מצפים שיקרה משהו ענק. בעזרת השם, אני מקווה שזה באמת יקרה כמו שצריך ויהיה בסדר".
ההורים לחוצים. "לילה קשוח. קשה לראות את הבן שלך בסיטואציה כזאת", אומרת אימו. "אני בתקופת עזה הייתי בת יענה. מדחיקה. פתאום כשאתה רואה אותו ככה זה קשה, זה אגרוף לבטן. וזהו, היום אנחנו מצפים שזה יתחיל להשתפר, לאט-לאט".
כשניתן האות, פרופסור ארליך צוללת לתוך עינו השמאלית של דור. אחרי סריקה של מרכז הראייה, מגיע הזמן להוציא את הסיליקון.
"אני רואה גוש שחור כזה"
ביום שאחרי הניתוח, העיניים של דור מכוסות. הוא לא רואה, ובכל זאת מתעקש ללכת עצמאית.
עכשיו יוסרו התחבושות ובדיקה ראשונית תאפשר להעריך את תוצאות הניתוח.
"נתחיל עם עין ימין, אז תכסה את שמאל".
"מאוד קשה לי. אני רואה גוש שחור כזה".
מהר מאוד דור מרגיש שהמצב לא השתפר יחסית למה שהיה לפני הניתוח.
"קשה מאוד לזהות", הוא אומר במהלך בדיקת הראייה.
"אחרי המון בדיקות והמון רגעים, כאילו מחזירים אותך אחורה, אבל אני מאמין שיהיה בסדר, אני מקווה שיהיה טוב. אני באמת מאמין בזה, אני מקווה", הוא אומר. "כל הראש שלי מוכוון לזה, אני חוזר לראות".
יום חדש. דור מגיע לבדיקה נוספת. וכשפרופסור ארליך מסתכלת אל העיניים פנימה, היא מצליחה לראות דברים שדור עדיין מתקשה: "קודם כול הצלקת של הוצאת התפרים נראית הרבה-הרבה יותר טוב מאשר לפני הוצאת התפרים. עצב הראייה נראה תקין, מרכז הראייה נראה תקין".
"זה לא מפתיע שהראייה עכשיו מטושטשת", היא מסבירה. "כי זה רק יום אחרי ניתוח וההחלמה לוקחת זמן. בדרך כלל תוך חודש זה הולך ומשתפר, באיטיות".
שבוע אחרי הניתוח, דור מגיע לבדיקה אצל אופטומטריסט. לעיניים היה זמן להתאושש, ובעוד כמה דקות יגיע הרגע שבו יגלה אם הפרופסוריות הצליחו להחזיר את העיניים שלו לתפקוד תקין.
"חוסר הוודאות היא ענקית. ענקית-ענקית. אני לא באמת יודע מה יקרה", הוא אומר. "אני לא יודע איך אני אראה. זה נורא-נורא מטריד".
"אני מקווה שהנס יקרה", אומרת אימא שלו.
"אני רואה... אני רואה 3 מוחלט לגמרי. הכי חד שראיתי עד היום", הוא אומר בהתרגשות. ומזהה את שאר המספרים שעל הלוח.
"מדהים".
"וואו".
הוא ממשיך לקרוא את המספרים ולא עוצר. כולם עם דמעות בעיניים.
"אני גם עם דמעות בעיניים. זה יפריע לי לראות פשוט", הוא אומר.
"אתה על 6/6, אתה יודע את זה", אומרת הרופאה. "עכשיו בוא תסתכל על ההורים".
"מטורף".
הרבה זמן לא ראית אותם.
"כן, הרבה זמן לא ראיתי ככה. לא ראיתי ככה חודשיים וחצי. איזה דבר. אני לא מכיר את המציאות ככה. כתוב שם: 'אושר ושמחה'? הוא מצביע על המילים שכתובות על הקיר.
"זה באמת היום המאושר בחיי. השאיפה עכשיו זה באמת לחזור למה שהבטחתי, זה לחזור לראות את הטוב ולקבל את החיים שלי בחזרה. נולדתי מחדש".