41 שנה הסתדרה בירת ישראל בלי עדלאידע. ב-1982 נערכה תהלוכת פורים האחרונה בירושלים ואז החליטה העירייה לוותר על כל העניין משיקולי תקציב ולהשאיר את כל העסק הזה לערים אחרות. עד השבוע. ביום שני, שושן פורים, חודשה המסורת, ומי שלא יכלה לשאת את המחשבה שהתהלוכה הפורימית תצעד ברחובות בשעה שעדיין מתנהלת מלחמה בעזה ו-134 מאנשינו עוד חטופים שם היא תושבת העיר נעם דן.
דן היא בת דוד של הדס קלדרון, אימם של ארז וסהר שנחטפו מביתם בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר יחד עם אביהם עופר. האב עדיין חטוף בידי ארגון הטרור, ואילו ילדיו הושבו בעסקה בנובמבר. "המוטיבציה שלי הייתה קודם כול כאזרחית, ואז כירושלמית, ורק אחר כך כבת למשפחות החטופים", היא אומרת השבוע בריאיון למגזין N12. "לצערי ידעתי שבגלל הטייטל הזה יקשיבו לי יותר מלאחרים, אבל ההתעקשות שלי כל הזמן הייתה להחזיר את זה למרחב הציבורי. להגיד שגם אם כל 134 המשפחות יסכימו לעדלאידע, ואפילו אם כל 134 המשפחות יסכימו להשאיר את החטופים בעזה, האם אני כאזרחית אומרת, 'או-קיי, זה הגיוני. זה מקובל עליי כי הם הסכימו'?"
"נותנים לנו המון-המון כוח והמון-המון מקום, בדומה למשפחות שכולות, ולפעמים זה מבלבל את דעתם של חלק מהאנשים", טוענת דן. "אני לקחתי את זה באופן מאוד קשה כאזרחית, וגם כאדם שמודע לעולם. אם מקיימים תהלוכה חוגגת וצוהלת בזמן שיש הרעבה בעזה – ואפשר להתווכח איתי עד מחר אם זה כי חמאס גונבים את האוכל או לא – ובזמן שיש חטופים ומשפחות שכולות, זה נראה לי מופרע".
מראשית המלחמה התבלטה דן כאחת הדוברות התקיפות ביותר והקונפורמיסטיות פחות של הגוף המכונה "משפחות החטופים". היא בילתה את עיקר זמנה בשבוע שעבר בניסיונות טרפוד של המצעד החגיגי. הניסיונות כשלו: אומנם שונתה לבסוף תוכנית האירוע לפי רוח התקופה וגם הושמט השם "עדלאידע", אך התהלוכה הלוך הלכה – ומנגד משמרת מחאה קטנה של כמה משפחות הפגינה במקום, בעוד משפחות אחרות דווקא הצטרפו וצעדו יחד עם ראש העירייה משה ליאון בראש ההולכים.
134 חטופים בעזה: כל השמות, כל התמונות, כל הסיפורים
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
פגיעה אנושה בנפש האומה
רצה הגורל והרוח החיה מאחורי היוזמה המחודשת לחגיגות פורים הוא קובי פריג', פעיל ירושלמי מוכר, בעיקר בתחומי התרבות, ומנכ"ל תיאטרון הקרון שבעיר. פריג' הוא גם ידיד טוב של דן ממעגלים חברתיים משותפים בעיר, וילדיהם של דן ושל בן זוגה, העיתונאי ג'קי לוי, אף לומדים יחד עם ילדיו של פריג' באותו בית הספר. עולם קטן. "זה אכן עולם קטן ומחורבן. כי הוא ממש חבר", אומרת דן. "זה נהפך לקרב האשמות מאוד לא פשוט, גם בתוך בית הספר. אבל אני ידעתי מההתחלה שאני לא הולכת לעשות טראומה לילדים, אם אני לא אצליח לשכנע לפני כן".
"ראש הממשלה שלנו פוגע במו"מ, לא מאפשר את המנדט הכי רחב לצוות ועסוק באותו זמן בליצור פיצולים סביב חוקי הגיוס – וזה כשאנחנו במלחמה. לא נאפשר למציאות הזאת להתנרמל"
מצלמת "עובדה" עם הדס קלדרון, ששני ילדיה נחטפו
ודן חושפת טפח מהעימותים שהתנהלו מאחורי הקלעים. "אני כן יכולה להגיד שהיינו קרובים מאוד לשכנע, ומי ששיבש את זה הוא המטה התל-אביבי. יש המון רכילות סביב המטות. זה פשוט צהוב ואני לא יודעת עד כמה זה רותם את כולם לעיסוק בחטופים, ולכן עדיף לא להתמקד בזה בכלל".
"זה חלום של קובי כבר יותר מעשר שנים, והוא איש מאוד מאוד מוכשר", אומרת דן על פריג'. "הסיכום על העדלאידע היה ביולי–אוגוסט, כשהם לא שיערו בנפשם שיהיה לנו אסון כזה. וגם כשהוא כבר התרחש, הם לא יכלו לשער שעד השלב הזה של השנה עוד נהיה בתוכו. העירייה כאילו נכנסו לפינה ולא הצליחו להיחלץ ממנה. אני בהתחלה לא זיהיתי את הקושי. קובי ניגש אליי בבית הספר ואמר לי משהו על עגורים, ואפילו נתתי לו את הטלפון של המטה (פריג' יזם במסגרת המצעד מיצב של עגורים צהובים למען החטופים – י"כ). ורק כשמשפחות התחילו להגיד שזה מאוד זעזע אותן, הבנתי שבעצם זה לא הגיוני כל הסיפור. ובשלב הזה הם כבר לא רצו לרדת מהעץ, אחרי שהושקעו סכומי עתק – מדברים על 50 מיליון שקל ועל הרבה מאוד אומנים שגייסו. מהרגע הראשון ידעתי שאני לא הולכת לפוצץ שום דבר שם במהלך הצעדה".
את בכל זאת מבינה קצת לליבו?
"בטח. אבל זו פשוט פגיעה גדולה מדי, אנושה, בנפש האומה. האם לכך הוא התכוון? אין לי ספק שלא. הגדולה היא לנשום עמוק, לקבל אחריות. לשנות ולהתגמש. אפילו הודאה לא הייתי מבקשת. גם לא התנצלות. אבל ההחלטה להתעקש הייתה אומללה. תירוצים לגבי אומנות שמקדמת ריפוי, ילדים וגבורה – כל אלה היו מעטפת לסירוב לדחות, וההכרעה הייתה איומה. מבחינתי הפסדתי ברגע שהייתי צריכה להסביר למישהו למה זה לא מתאים כרגע. מבחינה מסוימת קובי איבד במחי התעקשותו קרדיט למהלך מבריק ויצירתי. זה מכאיב. אבל לחטופים כואב יותר".
"ברור לחלוטין שאנחנו צריכים לשרוף את המדינה, להרעיד אותה ולפרק אותה מבפנים – ואני נכשלת בזה. אני כנראה לא מספיק מתוקה ולא מספיק משכנעת, לא מספיק ממלכתית"
התכנון הסודי ליום העצמאות
פורים הזה כבר חלף עבר לו. דן ואיתה חבריה להתארגנות "נמאס מהשירים", האגף התוקפני יותר של משפחות החטופים, נושאים עיניהם לעבר המועדים הבאים בלוח השנה ולמועד אחד ספציפי ונפיץ במיוחד. "הדרמה היא איך המצעד הראוותני ישפיע על יום העצמאות. ברגע שראינו את הנרמול המחפיר של התהלוכה בפורים, אז הבנו שאם לא נתעקש עכשיו, תהיה בעיה להשמיע את הקול הזה מאוחר יותר למשל בטקס המשואות".
"אני באמת לא מפחדת. הכי גרוע כבר קרה – חטפו לנו את המשפחות וחטפו לי את המדינה. ואני בכלל לא מדברת על עופר, מבחינתי יש לי 134 קרובי משפחה חטופים. חלקם עוד בחיים"
"פורים הזה כבר מת וסטטיסטית בכל שבעה ימים מתים ארבעה חטופים, מתים לנו החטופים וכמעט נראה שמישהו מעדיף אותם מתים מאשר חיים", מאשימה דן. "ולכן עינינו נשואות אל המשואות, מתוך הנחה שלא תהיה תפארת למדינת ישראל ולא יהיה חג יום העצמאות במדינת ישראל כשאין עצמאות ל-134 אזרחים בה".
ניסיון להבין מדן מה היא וחבריה מתכננים ליום העצמאות נכשל. היא מסרבת לגלות, אך בין השורות אפשר להבין שהם לגמרי מכוונים וחדורי מטרה בעניין. "לגבי טקס המשואות, אנחנו לא נאפשר לו להתקיים במתכונתו. אנחנו לא יכולים לנרמל את הטירוף שמתרחש כרגע במדינה. המדינה שלנו חטופה. ראש הממשלה שלנו מוותר על החטופים, ראש הממשלה שלנו פוגע במו"מ, לא מאפשר את המנדט הכי רחב לצוות ועושה הורדות ידיים עם האחות הגדולה שלנו. הוא ממוטט את הצוות המקצועי שלו ועסוק באותו זמן בליצור פיצולים סביב חוקי הגיוס. וזה כשאנחנו במלחמה, מה נראה לך שאתה עושה? גם פה יגידו שזה כי אני שמאלנית או כי אני קיבוצניקית או וואטאבר. לא משנה, אנחנו לא נאפשר למציאות הזאת להתנרמל".
"אני תוהה מתי הציבור יתחיל לסרב להנחת היסוד שהכוח הצבאי הוא שיסיים את הסיוט הזה. כשהצבא יהרוג בשגגה שלושה חטופים? זה קרה. כשהצבא יפיל פצצות וחטופים ייהרגו? זה קרה"
"הצליחו להפחיד אותנו"
"אנחנו לבד והצליחו להפחיד אותנו", מודה דן בשלב מסוים של השיחה. "אומה שפועלת מתוך פחד לא מצליחה לבחור נכון כי היא כל הזמן מובלת, וביבי נתניהו יצר פה מחנאות ופירוד במשך הרבה מאוד שנים, והוא הצליח ליצור גם בתוך משפחות החטופים את אותו מרחב של פחד. יש משפחות שמפחדות שיוציאו את השם של היקר שלהן מתוך הרשימות אם יגידו משהו נגד שרה או ביבי. יש משפחות שאומרות שאיימו עליהן באופן אישי. למשל עניין רונן צור – שלדעתי עשה לנו מהרגע הראשון רק נזק, כולל בניסיון להיות ממלכתיים ולא להתפוצץ על המדינה ולרתום את כולם לאהוב אותנו במקום להבין שאנחנו במאבק להצלת חיים – אבל מהצד השני הסבירו לנו בקואליציה שכל עוד רונן נמצא, לא יעזרו לנו".
מי איים?
"אם הייתי יודעת שמות, הייתי אומרת. אבל זה חד-משמעית מסביבת ראש הממשלה, רמזים ברורים. לגבי הסיפור האישי של משפחות מבוהלות שאומרות שיוציאו את השמות שלהן מהרשימות – אני פשוט שמעתי את זה מהמשפחות עצמן, והן סירבו להגיד כי הן יודעות שאני באמת לא מפחדת. הכי גרוע כבר קרה, חטפו לנו את המשפחות וחטפו לי את המדינה. אני בכלל לא מדברת על עופר, זה לא הסיפור של עופר. מבחינתי יש לי 134 קרובי משפחה חטופים, חלקם עוד בחיים, ויש לי עוד 9 מיליון חטופים, שזה אתה והמשפחה שלך והמשפחה שלי. וזה לגמרי 'פוקס' שזה קרה כרגע לאנשים האלה, ולכן מבחינתי ברור לחלוטין שאנחנו צריכים לשרוף את המדינה, להרעיד אותה ולפרק אותה מבפנים החוצה, ואני נכשלת בזה – אני כנראה לא מספיק מתוקה ולא מספיק משכנעת, לא מספיק ממלכתית. אני מכעיסה נורא ואני לא יודעת אפילו למה. זה כישלון שלי באופן אישי. זה כישלון שלי בקרב על המוסר ובקרב על האמפתיה".
"רונן צור לדעתי עשה לנו נזק בניסיון להיות ממלכתיים ולא להתפוצץ על המדינה – אבל מהצד השני הסבירו לנו בקואליציה שכל עוד הוא נמצא, לא יעזרו לנו"
מתי יהיה "ליל גלנט" של האסון?
"מי שרוצה לטעון שהלחץ הצבאי הוא שהביא לעסקה הראשונה ימשיך לעשות את זה", אומרת דן. "אני לא יכולה לשכנע את מי שרוצה להשתכנע מכוחו של צה"ל. לכן הרעיון היה לסחוף כמה שיותר אנשים להבין שרק המהלך המדיני יציל חיים – של חטופים ושל חיילים. אני תוהה לעצמי מה יהיה הדבר שאחריו יישברו הכלים – מתי הציבור יתחיל לסרב להנחת היסוד שהכוח הצבאי הוא שיסיים את הסיוט הזה. הצבא, טוב ככל שיהיה, מוגבל – מתי יהיה 'ליל גלנט' של האסון הזה? כשהצבא יהרוג בשגגה שלושה חטופים? זה קרה. כשהצבא שלנו יפיל פצצות וחטופים ייהרגו שם מקריסת מבנים? זה קרה. כשסוף-סוף נהרוג אישיות בכירה בלבנון, ואפשר יהיה לקרוא לזה 'ניצחון' ולסגת?"
"לא משנה איפה אנחנו, ולאילו הישגים או כישלונות 'הזרוע הצבאית' שלנו גורמת, אנחנו לא מצליחות לשכנע את הציבור ואת קובעי המדיניות שהדבר הכי חשוב כרגע הוא להחזיר אותם. בחיים", מצהירה דן. "הבסיס של הדבר – ולא צריך להיות קונספירטורית או פוליטיקאית גדולה – זה שבנימין נתניהו, ראש הממשלה שלי, לא רוצה להחזיר את החטופים ולהפסיק את המלחמה, כי הוא מבין שהמשמעות היא שברגע שהמלחמה הזאת מסתיימת הוא יצטרך לעזוב. אני חוששת שזו גם הסיבה שלא מגלים לנו מה הגורל של הביבסים האהובים, הם נוגעים לכולנו בנשמה, וידיעה דרמטית עלולה 'לשרוף את המועדון'. ביבי לא רק ויתר על החטופים, הוא בעצמו קובר אותם".
את מציבה את החזרת החטופים ואת סיום המלחמה על אותו המישור, אבל אולי בסופו של דבר זה מה שהציבור מעדיף – מלחמה על חשבון החטופים?
"הציבור הזה התבלבל, כי מישהו הציב את שתי המטרות זו לצד זו ודרש לבחור. לי אין ויכוח על הצורך לפרק את הארגון השטני שנמצא ברצועה, אין לי שום כוונה לוותר להם כי אין סיכוי שנוכל לחזור לבתים בגבולות הארץ הזו אם לא נחוש מוגנים. אבל כדי שנוכל להילחם בכל הכוח בחלאות הללו אנחנו חייבות להציב את סדרי העדיפויות שלנו בצורה בהירה. קודם החטופים, בכל מחיר שיידרש. וכן, יש ציבור קטן, ניצי, מקולקל מעומק מידותיו המוסריות והאנושיות, שמוכן להקריב את החטופים והחטופות. אני מאמינה בכל ליבי שגם בימין הרוב מבינים שלא ניתן לעקוד ולהקריב את האזרחים הללו. כל מי שמעדיף מלחמה ונקמה על חיים והצלת נפשות ניזון ממערכת משומנת של הפחדה ופירוד. ביבי מומחה תוכן בדיוק בזה".
"ברגע שהמלחמה הזאת מסתיימת נתניהו יצטרך לעזוב. אני חוששת שזו גם הסיבה שלא מגלים לנו מה הגורל של הביבסים האהובים, הם נוגעים לכולנו בנשמה, וידיעה דרמטית עלולה 'לשרוף את המועדון'"
"להפסיק לפחד ממכונת הרעל"
"אני לא חושבת שביבי נתניהו לא רוצה שהם יחזרו, הוא פשוט לא מוכן לשלם את המחירים שיגרמו להם לחזור ולכן הוא לא מספיק רוצה אותם בבית", מחדדת דן. "מהבחינה הזאת הוא מבין כמונו שהזמן שלו נגמר ומנסה לנצח בנקודות. חלק מהמשפחות גם אמרו, 'בואו נחתום על עצומה שאומרת שיש לו חנינה או שלא תהיה ועדת חקירה על מה שהוא עשה או שנבטיח לו שהוא שנה שלמה יהיה ראש ממשלה, גם אחר כך. רק שישחרר אותנו'. אנחנו בני ערובה של נתניהו. כמו שהמשפחות שלנו בנות ערובה של יחיא סינוואר. אני כל הזמן מקבלות על אמירות כאלו נאצות, אבל אני לא אומרת את זה ממקום מתנשא, אני רואה את המציאות נכוחה".
"לי אין ויכוח עם הצורך לפרק את הארגון השטני ברצועה, אבל קודם החטופים – בכל מחיר. מי שמעדיף מלחמה ונקמה על הצלת נפשות ניזון ממערכת של הפחדה ופירוד. ביבי מומחה בזה"
בשלב הזה של הריאיון דן כבר אומרת את השורה התחתונה המפורשת: "ביבי מבין כוח. עד היום נמנענו מלחבור אל השותפים הטובים הטבעיים שלנו, האנשים המוסריים שיוצאים מהבית ושרצו למנוע מהפכה משטרית. וכל כך רצינו למצוא חן בעיני אנשים שאף פעם לא נמצא חן בעיניהם. אנחנו צריכים להפסיק לפחד ממכונת הרעל, כי היא ממילא עובדת ולא משנה אם ניזהר או לא".
הווידוי של עמית סוסנה זועק
לגבי המטה, שספג טלטלות רבות לאחרונה, אומרת דן: "כרגע הוא נמצא בנקודה שבה הוא לא מוביל, הוא מובל. והוא יושב על הרבה מאוד כסף וכוח וקשרים, אבל הוא כבר מבין שהוא לא יכול לספק את האסטרטגיה, ואז כל אחת מהמשפחות מגיעה ומושכת למקום שלה ולאן שהיא מאמינה שצריך לפנות – החוצה, קדימה, להאג, לאו"ם, לצלב האדום, לקבינט. כל אחד פועל לפי ראות עיניו. ומי שמושך יותר וקושר בריתות, מצליח יותר. יש שם המון אנשים טובים שהתבלבלו כי יש להם המון כוח או כסף, שלא ניתן להם באופן הגיוני. האם המטה הזה עוד רלוונטי?" היא שואלת בעצמה, ואחרי הפסקה ארוכה מאוד גם עונה: "במתכונתו הנוכחית ממש ממש ממש לא".
"כמה אומץ וכמה חוויית אין-ברירה יש בהחלטה של עמית סוסנה לדבר. אבל השתיקה אחרי העדות שלה מחפירה. איפה ראש הממשלה שלנו? איפה הקבינט?"
"אבל אם ניתנה לי הבמה לדבר הייתי רוצה לקחת את זה למקום של החטופים ומה לעשות עבורם, ולא על הצהוב של המטה", מבקשת דן להדגיש. "זה גם לא מספיק חשוב, וגם מבזבז את הקשב הציבורי. כמו שמהצד השני עשו דמוניזציה למטה לפני כן. אני אומרת שאני לא רוצה לבזבז את הזמן הזה ולהשקיע בהם. הם לא חשובים מספיק".
כשאת מדברת עם בני משפחות את שומעת ייאוש או השלמה שזה אבוד?
"המשפחות נחלשות, מותשות מאימה ומאי-ידיעה. הקבינט לא מדבר איתנו והתחושה היא של הרבה פייק ודיסאינפורמציה. הייאוש בכל מקום – הייאוש ורון ארד כמשל. מבחינתי, הדבר הקריטי הוא שהשבוע קרס המשא ומתן עם חמאס ועד רגע זה אין קריאה של מטה המשפחות לצאת לרחובות. המטה אמור לעסוק בהחזרת החטופים! זה המנדט היחיד לקיומו!"
לסיום אני שואל את דן מה הרגישה כששמעה על הריאיון הקשה של החטופה עמית סוסנה, בניו יורק טיימס, שפורסם רק שעות לפני שיחתנו ובו חשפה סוסנה לראשונה שהותקפה מינית בידי מרצחי חמאס.
"המחשבה שאישה שחוללה בגוף ובנפש מוצאת כוחות שאין לה כדי לספר את זה קבל עם ועדה – היא מחשבה בלתי נסבלת", אומרת דן בכאב. "כמה אומץ וכמה חוויית אין-ברירה יש בהחלטה הזו. אבל השתיקה אחרי העדות שלה – היא מחפירה. איפה ראש הממשלה שלנו? איפה הקבינט? מדהים לדעת שעד רגע זה הקבינט לא שמע פעם אחת עדות חיה של השבות! עד רגע זה אפילו לא שיחה אחת פרטית עם הנשים שעברו גיהינום. ברור שעמית מוכנה להיחשף ככה רק משום שהיא מבינה, כמונו, מה קורה לחטופות, וכנראה גם לחטופים, במשך ימים, שבועות וחודשים".
"זו לא מציצנות סתמית", מוסיפה דן. "זה וידוי שזועק: 'אל תמשיכו להפקיר אותן'. ובכל זאת אין קול ואין עונה. הציבור לא מתקומם במעשים, הכנסת מתעקשת לצאת לפגרה. המבחן שלנו כחברה בשעת משבר קורה עכשיו ממש. ואנחנו נכשלות. אני נכשלת".
מלשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא התקבלה תגובה