ב-3 באוקטובר 1973, שלושה ימים בלבד לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, נערכה ישיבת קבינט שלא מן המניין ושהוגדרה "קריטית". ניתן היה כמובן לצפות שהישיבה החשובה תוקדש לשמיעת הערכות מצב, התעמקות בחומר מודיעיני או קביעת הנחיות לפיקוד העליון של צה"ל. אחרי הכול, בשלב הזה כבר היו מונחות על שולחנם של מקבלי ההחלטות ידיעות מודיעיניות על תזוזת כוחות אויב בגבולות סוריה ומצרים ושבוע קודם לכן התקיימה כבר הפגישה המפורסמת של גולדה עם המלך חוסיין, שבה הזהיר אותה על המלחמה שבפתח.
אלא שהישיבה הוקדשה לנושא אחר, שאינו קשור למלחמה, ולו בלבד, לאובססיה התורנית של ראשת הממשלה גולדה מאיר - קנצלר אוסטריה היהודי ברונו קרייסקי. ההיסטוריון ד"ר דניאל אשהיים מסביר: "הצבא מעדכן על התקדמות הכוחות המצריים והסוריים וגולדה אומרת, 'שמעתי, אבל קרייסקי הוא שונא עצמו, שונא יהודים', ולא מפסיקה לדבר על קרייסקי, קרייסקי, קרייסקי, שנאו, שנאו, שנאו. אחד השרים שהיה באותה ישיבה אמר 'באותם ימים ניתן היה לחשוב שלישראל יש גדה על נהר הדנובה, ולא על תעלת סואץ'. פשוט כל מה שגולדה דיברה עליו באותם ימים קריטיים היה רק על קרייסקי".
כמה ימים קודם, ב-28 בספטמבר, ב' ראש השנה, השתלטה חוליית מחבלים על רכבת שעמדה לחצות את הגבול מצ'כוסלובקיה לאוסטריה. הרכבת יצאה שעות קודם לכן ממוסקבה ועליה 39 יהודים סובייטים - רובם ככולם מהעיר צ'רנוביץ' שבאוקראינה - בדרכם לטירת שנאו שבאוסטריה, ארמון הבסבורגי הממוקם כ-30 ק"מ מדרום לווינה וששימש מחנה מעבר שהפעילה הסוכנות לקליטת עולים חדשים מברית המועצות (באותן שנים לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לברה"מ, לכן עשו העולים את דרכם ארצה דרך אוסטריה). ארבעה מהעולים נלקחו על ידי מחבלים כבני ערובה, יחד עם עובד מכס אוסטרי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
העדויות מהחטיפה
"עוד כשהיינו בצ'כוסלובקיה, די קרוב לגבול עם אוסטריה, נכנסו לקרון השינה שבו הייתי יחד עם רעייתי שני נוסעים שחומי עור. האחד משופם שהליכותיו נאות דיבר אנגלית, וחברו הלבוש מעיל לבן, בלט בהיעדר כל תרבות", סיפר משה ליטבק, אחד מבני הערובה, לכתבת "מעריב" עם נחיתתו בארץ. "כאשר במהלך הנסיעה, עם התקרבותנו לנקודת הביקורת, השתלטו שני המחבלים בעזרת כלי נשק אוטומטי על הקרון והסבירו בתנועות ידיים ובאנגלית כי בכוונתם להוביל אותנו למדינת ערב. קשה היה ברגעים אלו לחשוב על הגורל הצפוי לנו. אנחנו הוכרחנו להתרכז בקצה הקרון. אשתי בארישה התעלפה והתעוררה כעבור זמן מועט, כאשר אנחנו תחת איום הנשק מנסים לטפל בה".
מארה צ'פליק, גם היא אחת מבני הערובה, סיפרה ל"מעריב" כי "לא היו מחשבות אחרות במוחי, אלא כיצד להציל את הבן מידיהם של שני הטרוריסטים. במהלך הנסיעה הבנתי מתנועותיהם כי מבקשים ממני להניח את הילד בצד כדי שהם ישגיחו עליו. ניסיתי להסביר באנגלית מועטה שאני יודעת, כי לא עשיתי כלום בברית המועצות ואני יוצאת משם בהיתר כחוק. נראה כי השניים לא הבינו כל כך טוב את דבריי והסבירו, שוב בתנועות, כי הישראלים הרגו מבני משפחותיהם".
"פעולה כזו לא הייתה יכולה לצאת לפועל ללא אור ירוק מדמשק. להערכתי זה היה יותר מאור ירוק, הסורים היו בתמונה לאורך כל הדרך"
ד"ר שאול שי, היסטוריון הצבאי
קרייסקי סומן כאויב ישראל
במבחן התוצאה נגמר הפיגוע בלא כלום. בני הערובה שוחררו ללא פגע, העולים הובלו למחנה שנאו וכעבור יומיים הגיעו בטיסה לישראל, כמתוכנן. אלא שבישראל, שעדיין מלקקת בשלב זה את פצעיהם של הפיגועים הרבים באותה תקופה, ובראשם רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, התגובה להתרחשות הייתה זעזוע מוחלט. בתמורה לשחרור בני הערובה הסכים הקנצלר האוסטרי, ברונו קרייסקי, בתום משא ומתן קצר ביותר לסגור את המחנה בשנאו שהחל לפעול שמונה שנים קודם לכן.
"גולדה הייתה אובססיבית כלפי קרייסקי כבר מהרגע הראשון. האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל, היא פשוט תיעבה אותו"
ד"ר דניאל אשהיים, היסטוריון
בישראל סומן קרייסקי באופן מיידי כאויב ישראל. העובדה שהוא יהודי, לא רק שלא סייעה לו בעניין הזה, אלא כנראה העמיקה עוד יותר את הכעס שחשו כלפיו גם השלטונות בישראל וגם התקשורת, שבשבוע שקדם למלחמה עסקה כמעט אך ורק בפרשה הזו. כל השנים שבהן העמיד קרייסקי את תשתיות מדינתו לטובת מנגנוני העלייה של הסוכנות, בזמן שמדינות אחרות חששו לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, לא עזרו גם הן. גם לא העובדה שבדיעבד, למרות החלטתו של קרייסקי, מחנה שנאו המשיך לפעול עוד מספר שנים. שנה בדיוק אחרי מינכן, סומן האירוע ככניעה אוסטרית.
ואכן, היה זה אחד המקרים הבודדים בהיסטוריה של הטרור שבהם ממשלה ריבונית מקבלת את דרישותיו של ארגון טרור ללא כל סייג. "המעניין הוא שבכל ההיסטוריה של פיגועי מיקוח נגד מדינת ישראל, שבהם נחטפו ישראלים או יהודים, תמיד הדרישה הייתה לשחרור אסירים ופה הדרישה הייתה הפסקת עליית היהודים דרך אוסטריה. לא הייתה כל דרישה אחרת", מעיר ההיסטוריון הצבאי, ד"ר שאול שי.
ארגון פלסטיני שפעל בחסות סוריה
מה שקושר את האירועים באוסטריה למלחמה שפרצה במזרח התיכון שבוע לאחר מכן הוא הזהות של הארגון שביצע את הפיגוע: ארגון פלסטיני קטן ושולי ששמו א-סאעקה, שלא היה חבר באש"ף ושמרכז פעילותו היה בסוריה, שם נהנה מחסות השלטונות. עד היום לא הוכח מעולם כי הפעולה בוצעה כהסחה מקדימה למלחמת יום הכיפורים, אבל לאור הקשר הסורי זו ההנחה המקובלת. גם שי סבור שכך היה:
"פעולה כזו לא הייתה יכולה לצאת לפועל ללא אור ירוק מדמשק. להערכתי זה היה יותר מאור ירוק, הסורים היו בתמונה לאורך כל הדרך, אבל אני לא יכול להוכיח את הטענה הזו. למה אני אומר את זה? הפיגוע כוון נגד מטרה אזרחית והתנועה הזו של העולים מברית המועצות היא כמובן בידיעה ובהסכמה של השלטונות הסובייטיים. כשהם נמצאים על הרכבת הזו, הם לצורך העניין עדיין אזרחי ברה"מ. בנוסף, האירוע מתחיל בעליית המחבלים על הרכבת, בברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה. ושם הם גם מקבלים את האמל"ח שבו הם השתמשו בפיגוע. ואני מזכיר, זו תקופת המלחמה הקרה וצ'כוסלובקיה היא פרוקסי של ברה"מ. מכיוון שהפיגוע הזה מתחיל בצ'כוסלובקיה ומסתיים באוסטריה, יש פה סוגיה בין-לאומית מורכבת ומי שהנחה לבצע את הפיגוע ודאי הביא בחשבון את המכלול. לכן, זה לא היה קורה מבלי ליווי מדמשק".
"זה ארגון שהיה די שולי מכל היבט שהוא, למעט המקרה הזה, שגם לו לא הייתה תהודה", מסביר שי ומבהיר שא-סאעקה התנהלו כמעין צעצוע יוקרתי בידיו של חאפז אסד, הנשיא הסורי. במסגרת מאבקי הכוחות הפנימיים בעולם הערבי, וביתר שאת אחרי הקמת פתח ב-1964, נהפך המאבק הפלסטיני לסמל ולמקור לגאווה שכל מנהיג ערבי היה רוצה להתהדר בו. אלא שבשונה מהפתח, שהיה ארגון פלסטיני אותנטי, א-סאעקה היה לפני ואחרי הכול פרוקסי סורי. תעיד העובדה שלמעט אותה פעולה באוסטריה, לא נרשמו לזכות הארגון פיגועים נוספים.
"התמורה לסיוע (לארגון) הייתה בביצוע הפיגועים בהתאם למדיניות ששירתה את הסורים. אין ארוחות חינם, אם אתה רוצה חופש פעולה, סיוע בנשק מתקנים ומחנות, תשלם על זה. לעתים הסורים הפעילו את א-סאעקה אפילו נגד יריבים בתוך העולם הערבי", מוסיף שי. "למשל, ביריבות בין מפלגת הבעת' הסורית לבעת' העיראקית, הסורים השתמשו לא אחת בארגונים פלסטיניים כמו הארגון של אבו נידאל. הסורים פרסו את חסותם על המאבק הפלסטיני נגד ישראל עוד לפני מלחמת השחרור, עם צבא ההצלה של קאוקג'י. מכיוון שהם ראו לאורך השנים שאי אפשר לסמוך במאה אחוז על הארגונים הפלסטיניים שיצייתו לתכתיבים מדמשק, הם רצו שיהיה להם ארגון כזה משלהם".
"אפילו כוס מים הוא לא הציע לי"
אלא שגולדה מאיר לא ידעה בעת ההיא שהאירוע שזעזע אותה כה עמוקות היה לא יותר מפעולת הסחה לקראת המלחמה. גם על המלחמה, כידוע, לא ידעה. גולדה המזועזעת, שהייתה באותה עת בביקור בצרפת, החליטה לשנות את תוכניותיה ובמקום לחזור לארץ המשיכה לווינה לפגישה גורלית עם הקנצלר קרייסקי. למעשה, פגישת נזיפה.
"גולדה הייתה אובססיבית כלפי קרייסקי כבר מהרגע הראשון. האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל, היא פשוט תיעבה אותו", קובע אשהיים, היסטוריון שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על קרייסקי. "היא לא הבינה איך מנהיג יהודי לא לוקח קודם כל את האינטרסים של המנהיגות הישראלית לפני הכול. והוא ראה בעצמו אוסטרי לחלוטין, וזה שהוא ממקור יהודי לא עניין אותו, זה ממש היה תפיסות עולם נגדיות. זה קצת כמו שהיה לה עם קיסינג'ר, אבל אצל קרייסקי זה היה הרבה יותר ייצרי. ראינו את זה באותה פגישה שבה כל מה שהיא עשתה היה לנזוף בו, איך הוא שוכח מהו ומהי האחריות שלו. כאילו, 'שכחת מה זה להיות יהודי'. הסיפור הזה רק המחיש לה עד כמה לא מעניינת אותו ישראל ושהוא מוכן לזרוק אותנו לכלבים, כך היא ראתה את זה".
ההתנהלות בין שני המנהיגים הייתה כה צורמת שהציטוט שנהפך לסמל של אותה הפגישה היה כשגולדה בשובה לארץ העירה כי "אפילו כוס מים הוא לא הציע לי". "ראיינתי שנים אחר כך את המזכירה האישית שלו, שאמרה שלא רק שנתנו לה מים, היא עצמה אפתה לגולדה עוגה והכינה לה קפה באותה פגישה", אומר אשהיים.
"עומדת להיות מלחמה בקרוב מאוד"
"כבר מתחילת ספטמבר מתחילים להצטבר עוד ועוד סימנים המעידים על פריצתה בקרוב של מלחמה, ואני מתייחס רק לחזית הסורית לצורך העניין", אומר שי. "ב-13 בספטמבר מתחולל קרב אווירי שאותו יוזמים הסורים ובו הם מאבדים 12 מטוסים וצה"ל מטוס אחד. מה שקורה מהיום הזה ואילך הוא שכמעט כל דבר קורה בצד הסורי של הגבול מקבל את הפרשנות שהסורים לא יכולים לעבור לסדר היום על מה שקרה להם בקרב ההוא. ההנחה הייתה שסוריה רוצה לעשות איזה מהלך מוגבל כנקמה".
"ב-25 בחודש מתקיימת הפגישה המפורסמת של גולדה עם המלך חוסיין ומעבר לכל הסימנים המעידים שהצטברו עד אז חוסיין אומר לה במפורש שמצרים וסוריה מתכוננות למלחמה וכמובן כל הסיפור הידוע על אלי זעירא שטוען שזה לא רציני ורק מניפולציה של חוסיין. כשגולדה למחרת, ב-26 בחודש, טסה לשטרסבורג מצד אחד היא מאוד מודאגת מהמציאות שמתפתחת אבל בשורה התחתונה אמ"ן אומר 'אין מלחמה'. בזמן שהיא בשטרסבורג ממשיכות להתקבל התרעות, כולל התרעה שהגיעה מה-CIA, זמיר התייעץ בעקבותיה עם דיין וישראל גלילי הרים טלפון לגולדה והמליץ לה לקצר את השהייה שלה בשטרסבורג ולחזור לארץ כי המצב פה דחוף".
"כמה ימים אחרי האירוע הגיע לווינה אחמד פהמי, שהיה באותם ימים שר התיירות של סאדאת", מספר אשהיים. "הוא היה מאוד מקורב לו ושימש כשליח המיוחד שלו. סאדאת שלח אותו לווינה להודות לקרייסקי על הניהול המופתי של האירוע ועל זה שהוא סגר את המחנה. כל העולם אמר לו שהוא נכנע לטרור, אבל פהמי אמר לקרייסקי שהוא עשה מעשה מבריק. קרייסקי טען שפהמי אמר לו שעומדת להיות מלחמה עם ישראל, מתישהו. פיטר ינקלביץ', שהיה דיפלומט אוסטרי והיה נוכח גם הוא בפגישה, אמר שעומדת להיות מלחמה 'בקרוב מאוד'. מה שקרה הוא שקרייסקי כל כך זעם על גולדה, שהוא החליט לא לספר לה מה נאמר בפגישה עם פהמי".
"ראיינתי מישהי שהייתה קרובה מאוד לקרייסקי שסיפרה לי ששייקה בן פורת, כתב ידיעות אחרונות, היה אמור לערוך עוד הרבה לפני האירוע ריאיון עומק עם קרייסקי למגזין יום כיפור של העיתון. הריאיון התקיים, והיא מספרת לי שבאותו ראיון קרייסקי אמר לבן פורת שהשליח המצרי אמר שבקרוב תיפתח מלחמה כוללת עם ישראל. כשחיפשו את הריאיון הזה בארכיון התברר שהמשפט הזה לא נמצא שם. באותן שנים הייתה בישראל צנזורה אדוקה. שייקה בן פורת התקשר לאיתן הבר (באותה תקופה הכתב הצבאי של ידיעות - י.כ.). הבר התקשר לגורמים בצבא ובמוסד שאמרו שזה שום דבר והורו לא לפרסם את זה".
האובססיה של גולדה, שתוחזקה היטב על ידי כותרות העיתונים באותם ימים, האפילה כאמור על כל צופרי האזהרה שהחלו כבר לפעול בעוצמה בקרב אנשי המודיעין. "נסה לדמיין שהפיגוע הזה קורה היום. ובמה מתעסק המוסד ואמ"ן? בפיגוע כמובן. זה רעש שנכנס פנימה בזמן הכי קריטי ומשבש במידה רבה את היכולת להתמקד במה שחשוב. בין אם הפיגוע מראש נועד בכדי להכניס 'רעשים' כאלו בחלק ממכונת ההונאה הסורית לקראת המלחמה ובין אם לא, תוצאתית הפיגוע תרם לשיבוש ההכנות למלחמה".
אשהיים סבור כי "אם באותה ישיבת קבינט הנושא היה הכוחות של מצרים וסוריה, יכול להיות שהיו שרים שהיו אומרים, 'רבותי, צריך להיערך' ויכול מאוד להיות שההיסטוריה הייתה משתנה באותו רגע". שי, לעומתו סבור אחרת. "לצערי, מבחינת הכשל הישראלי הפיגוע הזה לא העלה ולא הוריד דבר כי הקונספציה הישראלית שלא הולכת להיות מלחמה הייתה יותר חזקה מכל דבר אחר. היה קורה בדיוק אותו דבר".