"תגיד, סיפרתי לך איך שכמעט שיחקתי פעם במונדיאל במדי נבחרת ישראל?", מפתיע אבי נשר. וכך היה: ב-1970 עלתה ישראל למונדיאל הראשון והיחיד בתולדותיה שנערך במקסיקו. כדי לגבש את השחקנים הכוכבים ליחידה אחת, גייס המאמן עמנואל שפר פסיכולוג - את אריה נשר, אחד הפסיכולוגים הבכירים בארץ באותה העת. נשר הביא למקסיקו את בנו אבי, אז בן 17, לפני גיוס.
"ערב המשחק הראשון נגד אורוגוואי, ארוחה של כל השחקנים, אני מביט בהם וחושב - הלוא זה אוכל מקסיקני, שידוע בהשפעותיו ההרסניות על הקיבה האנושית", הוא משחזר. "ואני אומר: יש 18 שחקנים בסגל, אם 8 מתוך ה-18 לוקים בקלקול קיבה כבד, חסר שחקן בהרכב - יביטו סביב על בנו של הפסיכולוג בן ה-17, מהנוער של הפועל רמת גן, ויגידו 'אבי נשר, בבקשה, קיצוני ימני'. לצערי הרב כולם שרדו את האוכל המקסיקני ואני לא עליתי בהרכב, אבל ממושבי על הספסל ריתק אותי איך שפר מצליח לקחת את כל הכוכבים הגדולים ולגרום להם לוותר על האגו והסולו שלהם ולתפקד כיחידה אחת. ולמדתי מזה הרבה".
בכל הסרטים שלו, מ"הלהקה" ואילך, מגבש נשר חבורת כוכבים כמו שלמד מאבא. אבל בימי הצילום הראשונים של סרטו החדש "גן קופים" האתגר היה גדול במיוחד. סרט עם אדיר מילר, שני כהן, יניב ביטון וערן זרחוביץ' - איך גורמים לארבעה קומיקאים שרוצים להצחיק כל הזמן להיות רציניים בצילומי הסרט? "אמר פעם אפרים קישון - 'כשצוחקים על הסרט, בוכים בחדר עריכה'. כלומר גם קומדיה צריכים לעשות ברצינות ובדייקנות, אי אפשר להצחיק את הצוות, אי אפשר דחקות. אני כן מכיר בעובדה שארבעת החבר'ה האלה הם בדרנים כפייתים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אתה מדרדר את האחרים"
שני כהן אומרת: "אני חושבת שאחד הדברים הכי מקסימים זה לקחת מלא קומיקאים שישחקו דרמה, זו בעיניי כבר בחירה אבי-נשרית קלאסית". ומילר עוקץ: "הבן אדם לוקח ארבעה קומיקאים ושם באוטו אחד, והוא מצפה שהם יישבו עכשיו ככה רציניים". יניב ביטון נזכר: "ביום הצילום הראשון שמו את אדיר מילר, אותם ואותי בקיבוץ. אז ברור שהיה צחוקים, זה מתועד גם באינטסטגרם שלה, והוא (נשר) לא אהב את זה".
ומה הוא אמר לכם?
מילר עונה: "מה שהוא אמר לך, אותו משפט - 'אפרים קישון ידידי נהג לומר...' אני כבר מצטט בעל פה, אני עשיתי ארבעה סרטים איתו - אני אומר להם 'עכשיו הוא יבוא עם המשפט על אפרים קישון, תהיו מוכנים'. אבל הוא תמיד היה חמוד. גם ב'גן קופים' הוא היה קורא לי ואומר 'עליך אני סומך, אבל הבעיה היא שאתה מדרדר את האחרים'".
"אני אומר 'אני רק מבקש, אם אתם תצחקו לפני הטייק יהיה לכם קשה להגיע למקום האמיתי והמזוקק'", מסביר נשר. "אני פשוט מבקש שלפני הטייק יש שקט גמור על הסרט, כל אחד מתכנס בפני עצמו. עכשיו אני מכיר את הסחורה והחבר'ה האלה ואני יודע שלאדיר פשוט לא להגיד שום דבר במשך שעה זה מאוד מאוד קשה, ואז אני הולך לשירותים יותר פעמים ממה שאני צריך באמת. כשאני רואה שאדיר פשוט עוד שנייה הולך להתפוצץ, אני אומר 'סליחה אני צריך לשירותים'. הוא מכיר את זה כבר אז הוא מזתמן שהפאנץ' יהיה בדיוק כשהוא רואה אותי חוזר".
עלילת "גן קופים" עוסקת בסופר נשכח, שהפך אפילו די נלעג, שרוקם מזימה כדי להחזיר את אהבת הילדות שלו וגם להחזיר את עצמו לתודעה. לשם כך הוא שוכר בחורה צעירה להתחזות לדוקטורנטית שכותבת עליו. נשר כדרכו בונה סיפור אוניברסלי על אהבה, על משחקי זהויות ושקרים שכולנו מספרים בעצמנו - ועל החותם שאנחנו מנסים להשאיר.
"אני מאוד מתחבר לאמיתי (הדמות), דווקא חיבור מאוד מאוד עמוק ואמיתי - החשש הזה שאתה כבר תהיה לא רלוונטי", מילר מציין. "אנשים לא מצליחים להבין מה זה כשאתה לא מקבל את ההכרה, זה כל כך כואב, זה מכרסם מבפנים". מילר הופיע עד היום בארבעה סרטים באורך מלא, כולם - לאור 20 שנה - של נשר: "יצא ככה, כן. הוא היחידי שחושב שאני טוב (צוחק), היחידי שמציע. אנחנו חברים". ואז מילר מתלונן: "הבנאדם עשה את דיזנגוף 99. נתן לגידי - פרגן. לי מה הוא נותן? יש לי את פאקינג שני כהן, מאוהב בה, לא מממש. מתי נממש?"
"חוזר הביתה אחרי כל כך הרבה שנים"
כמובן שהוא מקבל הרבה הצעות, אבל מילר - קונטרול פריק שבכל פרויקט אומר את המילה האחרונה - מרשה לעצמו לשחרר רק אצל נשר, הראשון שנתן לי הזדמנות. עוד לפני רמזור, כשהיה רק סטנדאפיסט מצליח ואף אחד לא חשב שהוא מסוגל לשחק תפקיד דרמטי, נשר גם דאג שיופיע בגרסה של תיאטרון הבימה ל"הלהקה": "אני ב-2007 בפעם הראשונה מקבל פרס, פרס מצטיין הבימה על התפקיד שלי ב'הלהקה'. אני עולה לבמה ואני נשבע לך ציון, אני בוכה. שלוש שנים לאחר מכן אני מקבל את פרס האמי הבין-לאומי בניו יורק ואני עולה לבמה ואני לא בוכה. ולמה? העניין הוא שזו הכרה. כי ב-2007 זו הפעם הראשונה שקיבלתי הכרה ובגלל זה התפרצתי שם בדמעות, כי פתאום הכירו בי. אני גם נורא מתחבר לזה במקום של הדמות, של אמיתי, שהוא לא מקבל את ההכרה שהוא חושב שמגיעה לו".
הסרט מחזיר את נשר אחורה: "אני גדלתי ברמת גן, את גן קופים בנו על גבעה מאוד תלולה - סניף הנוער והעובד שלי היה שם, אני גרתי מעבר לגבעה וכשאני היתיי ילד ממש קטן היו כאן קופים ואני הייתי הולך כאן עם אימא שלי". את כל ילדותו העביר נשר בגן הזה, שבאמת היו בו קופים עד תחילת שנות ה-60: "זה מקום של ילדות ושל נשיקה ראשונה ושל פעם ראשונה שאתה כותב משהו, זה מקום ראשוני".
הוא היה ילד רמת-גני שבדיוק התחיל להתאהב בקולנוע: "בתי הקולנוע ברמת גן זה אורדע ואואזיס והדר וארמון והם היו בצד השני, אז הדרך המהירה ביותר להגיע היה לחצות את גן קופים, בשבילי לחצות את גן קופים זה להגיע לקולנוע. באופן אירוני את הסרט הראשון שלי 'הלהקה' צילמתי בחלקו ברמת גן, יש פה משהו מרתק שבעצם כל כך הרבה שנים אני חוזר הביתה. בעיניי גן קופים הפך לסמל למשהו שנוכח בי אבל כבר לא קיים, הסרט עוסק בגעגוע".
סיפור הסינדרלה של הכוכבת המפתיעה
ולצד הכוכבים המוכרים נשר מפתיע כהרגלו בליהוק יוצא דופן של שחקנית אלמונית. במידה רבה המדרגות האין-סופיות שבהן הדמות צריכה לטפס כדי להגיע לגן קופים הן מה שהייתה צריכה השחקנית סוזנה פפיאן לעבור בדרך לתפקיד ראשי ראשון: סוזנה עלתה לארץ מארמניה בגיל 16, בלי לדעת מילה בעברית. בגיל 18 למדה בבית ספר למשחק אבל 9 שנים אחרי שסיימה, לא הצליחה ממש לפרוץ.
גם לסרט הזה היא בכלל הגיעה לאודישן לתפקיד קטן, אבל נשר זיהה משהו שגרם לו להביא אותה למאצ'ינג, אודישן עם השחקן הראשי אדיר מילר. "הוא שינה את השם, אין לי מושג למה אני נבחנת. לא ידעתי שזה תפקיד ראשי, באמת לא ידעתי", היא משחזרת, ונשר מסביר: "אם אתה אומר לה שאתה לוקח אותה לאודישן לתפקיד ראשי, היא לא תוכל לפגוע בשום דבר מרוב לחץ".
פפיאן נזכרת: "נכנס אדיר מילר, יחד איתו צומת מילר ורמזור - כל מה שאני מכירה על אדיר מילר, כל מה שמכירים עליו וזה ממש מלחיץ. רק לקחת נשימה עמוקה להתעלם מזה, את פשוטה צריכה לשחק את מה שאת צריכה לשחק". ונשר מוסיף: "אמרתי להם לריב ביניהם אבל אתה יודע, אדיר מילר הוא בחור גדול וגברתן והוא אדיר מילר והיא סוזנה הקטנה משום מקום, ואמרתי 'מעניין אם הוא פשוט לא ימעך אותה'". מה שראה שם הפתיע גם אותו: "פתאום היא לא לחוצה ממנו בכלום, לא מעניין אותה אדיר מילר, שממיר מילר, והיא פשוט עפה עליו".
פפיאן: "זה היה כיף ומשחרר, בחיים לא חשבתי שאני אמצא את עצמי בסיטואציה צועקת על אדיר מילר".
נשר: "נגמר המאצ'ינג ואני מבקש מסוזאנה לצאת ואני מביט באדיר..."
מילר: "המשפט הראשון שאמרתי לו - מי זאת? מה זה הדבר הזה?"
פפיאן: "לא הכרתי את הסיפור הזה".
מילר: "כן כן, אמרתי שהיא מדהימה".
פפיאן: "והלכתי הביתה ושלושה חודשים לא שמעתי ממנו".
ללהק אלמונית מוחלטת לתפקיד ראשי בסרט כזה זה חתיכת סיכון. נשר עבד קשה לשכנע את המפיקים שלו, זה לקח זמן. "ואז הסוכנת שלי כתבה לי שאבי נשר רוצה לקבוע איתי פגישה, אמרתי לאיזה תפקיד ואז הוא אמר שזה התפקיד הראשי, את ואדיר מילר בשני התפקידים הראשיים. אמרתי מה קורה פה? זה קורה? וזה קורה".
רק אחרי הליהוק שלה לסרט של נשר, היא קיבלה בפעם הראשונה תפקיד ראשי בשלוש סדרות שונות. בגיל 30 סוזנה הפכה לכוכבת. "היא כל כך טובה במה שהיא עושה והיא אפילו לא יודעת איזו פריצה עוד מחכה לה", מחמיא מילר. "תשמע, יש בה משהו, השילוב של פשטות ועדינות - אני קורא לה אודרי הפבורן הישראלית. יש בה משהו ממנה, אני חושב".
"אולי זה גם סרט פרידה מקולנוע"
את התסריט הזה כתב אבי נשר לפני 5 שנים, כשחזר מפסטיבל טורונטו עם הסרט "סיפור אחר". "נתתי את התסריט למשפחתי וארי מאוד מאוד אהב את התסריט, הסרט מאוד דיבר אליו", הוא נזכר. ארי קרא את התסריט ימים ספורים לפני האסון, התאונה שבה נהרג בסוכות 2018. זה היה התסריט האחרון שקרא ואהב - ואבי החליט להקדיש לו את הסרט: "לזכר קסם הנעורים, ארי נשר, 2018-2001, בגעגוע גדול".
"סוף העולם שמאלה" היה הסרט הראשון שעשה אבי בישראל אחרי שהות ארוכה באמריקה, וזה היה הסרט שבישר על שובו לקולנוע הישראלי. את הסרט ההוא הקדיש לאביו אריה נשר, ואת הסרט הנוכחי אחרי 20 שנה הוא מקדיש לארי שקרוי על שם סבו: "זה סוגר מעגל".
כל הסרט, אומר לנו אבי, מלא פרידות קטנות: "יש בזה משהו שמרגיש כסרט פרידה - זה סרט פרידה מארי, אולי זה גם סרט פרידה מקולנוע. כשאני עושה סרט על גן קופים שבו אין כבר קופים, זה דבר אחד - אבל כשאתה קם בבוקר ויש את חדרו של הבן שעומד ריק כאן בדירה, זה מאוד מאוד נוכח. אתה לא יכול להתחמק".
כשאתה אומר לי "סרט פרידה מהקולנוע", מה אתה אומר לי פה, שזה הסרט האחרון שלך?
"במידה מסוימת בסבירות גבוהה זה הסרט האחרון שלי, בגלל שזה פשוט נעשה מאוד מאוד קשה נפשית".
כך, תוך כדי השיחה, מטיל אבי נשר את הפצצה. הוא עצמו מתבשל בזה כבר הרבה זמן. הוא הרי איש של הרגלים: כבר 45 שנה, תמיד כאשר הוציא סרט חדש, היה נשר כבר עמוק בכתיבת הסרט הבא. "אני בעריכה של הלהקה כתבתי את דיזנגוף 99, לא היה לי חודש ב-45 שנה שבו לא הייתי שרוי ברצף יצירה קולנועית כלשהי. ומשסיימתי את הסרט הזה, אני לא כתבתי שום דבר חדש".
אז תכתוב עוד שנה.
"אני לא חושב. אין לי שליטה על זה. היד שלא רוצה לכתוב אומרת לך משהו".
"הבקרים קשים, הלילות קשים"
מצד אחד נשר, בשיא השכלול הקולנועי שלו, יוצר את אחד מסרטיו הטובים ביותר עם פריימים שצריך לראות על המסך הגדול עם קהל ולא על הספה בבית. מהצד השני הוא אומר לנו שעשיית סרטים דורשית טוטליות וריכוז מוחלטים, וזה נעשה קשה מאוד בחמש השנים האחרונות.
ראיתי אותך בצילומים, אתה נהנה מזה, אתה חי, אתה צוחק, כמו ילד. איך אתה יכול לחשוב על להפסיק?
"כי אתה רואה אותי בצילומים, אתה לא מכיר את הדרך לצילומים".
כמו בחיים, גם בסרט, לצד הקטעים המצחיקים מאוד, הוסיף נשר לדמות של שני כהן כאב - התמודדות עם אובדן של ילד שנהרג בתאונה בצבא. "זה כזה עצב שאני לא מצליחה... וזה לא עסק לחיות את החיים ככה", אומרת דמותה בסרט. ונשר מוסיף: "האמירה המעט חבוטה שהזמן מרפא את הכול - הזמן לא מרפא הכול. הבקרים קשים, הלילות קשים... קודם כל כמובן יש את המחשבה האובססיבית, הבלתי נגמרת - האם יכולתי לעשות משהו כדי למנוע את זה?"
ואתה מצליח לישון? אתה מצליח להירדם?
"אה... בוא נאמר שחברת בונדורמין משגשגת, המניה עלתה בשנים האחרונות".
"הגוף אומר תגיד תודה רבה"
בדיעבד לכל אורך הצילומים לכתבה אבי שתל רמזים - מהדיבורים על סגירת מעגל, הילדות והסרט הראשון - דרך הסמליות בהקדשת הסרט לארי ומשפטים מתוך הסרט "גן קופים" ואין-סופר התבטאויות כמה עשיית סרט הופכת למשימה קשה יותר: "אני באתי לסט של הבת שלי (שמביימת סרט) ואמרתי 'וואו, אני שמח שזה לא אני שאומר אקשן'". כל אלו הניחו את הקרקע לאמירה המפתיעה הזו: "אני חושב שבגן קופים היה לי איזשהו חשבון לסגור, ואני חושב שהחשבון סגור. אני עושה לעצמי פסיכולוגיה בגרוש כאן" - בן של פסיכולוג, בכל זאת.
נשר מדגיש: אני לא יוצא לפנסיה, אני כותב דברים שאינם תסריטי קולנוע, דברים שלא דורשים את המרתון הסיזיפי, את המחויבות הטוטלית של עשיית סרט. "יש ספרות ויש תיאטרון, יש אופרה ויש טלוויזיה - יש מרחבים רבים שאני אוהב את כולם, אתה מסתכל מסביב ואתה מוקף בספרים".
ופרק הקולנוע בחייך?
"זו לא החלטה מודעת, הגוף עכשיו אומר 'עשינו את זה הרבה מאוד שנים, תגיד תודה רבה'".
לפני שבועיים התבשר נשר שגן קופים יוקרן בפסטיבל חיפה במסגרת תוכנית המאסטרים - וזו הפעם הראשונה שיהיה בה במאי ישראלי. גן קופים גם נמכר לחברה איטלקית נחשבת להפצה בעולם, וכל זה רק מדגיש את המכה. הקולנוע הישראלי מאבד את בכיר הבמאים שלו, האיש היחיד שהשיא משואה ביום העצמאות בשם הקולנוע שלנו, שסרטיו לאורך השנים הם בעצם מסע מתמשך לחקור את המיתוסים, את הזהות של הישראליות. קשה לדמיין את הקולנוע הישראלי בלעדיו, קשה לדמיין את אבי בלי הקולנוע הישראלי: "אני עוד לא מעכל וזה לא מדאיג אותי".
אז על מה נדבר כשניפגש עוד שלוש שנים?
"לא יודע, אבל... הדבר היחידי שמפחיד אותי, תמיד, מאוד, זה שעמום אבל אני חושד שזה לא יהיה משעמם".
הסרט "גן קופים" יעלה בקרוב בבתי הקולנוע.