הודעה כזאת מטעם הבית הלבן לא יצאה מעולם. כלומר, היא כן, אבל לעבר מדינות דיקטטוריות כמו איראן, ובהחלט לא לעבר מי שנחשבת, או לפחות נחשבה, הידידה הקרובה ביותר של ארה"ב בעולם כולו. "אנחנו מפצירים ברשויות בישראל להגן על הזכות להפגין בדרכי שלום ולכבדה", הבהיר השבוע בהודעה יזומה דובר מטעם המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית והוסיף: "יש ויכוח משמעותי על התוכנית המשפטית המוצעת. ויכוחים כאלה הם חלק בריא של דמוקרטיה משגשגת".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

זאת הודעה שאמורה לכל הפחות להפוך את הבטן למקבלי ההחלטות בישראל, בטח לדרג המדיני, לראש הממשלה, לשר הביטחון ולשר החוץ – שיותר מכולם מבינים את הפצצה המתקתקת המונחת לפתחנו בדמות היחסים השבריריים עם אמריקה. רז צימט, חוקר בכיר לענייני איראן, שיתף השבוע בטוויטר הודעה דומה לזו שיצאה כלפי ישראל – אבל הופנתה, אי-אז ביולי 2021, לעבר משטר האייתוללות. "אנחנו מגנים את הדיכוי שמבצעת איראן להפגנות בדרכי שלום שפרצו בשל מחסור במים. אנחנו תומכים בזכות של האיראנים לבטא את עצמם באופן חופשי", אמר אז דובר משרד החוץ האמריקני.

ההודעה החריגה של הבית הלבן לגבי ישראל הגיעה, כך מספר ל-N12 גורם אמריקני בכיר, בעקבות ההבנה בוושינגטון שממשלת ישראל מחפשת דרכים לדכא את ההפגנות שפרצו בעקבות המהפכה המשפטית. הקש ששבר את גב הגמל, כך מספר אותו גורם, היה "ישיבת הזובור" שקיימה הממשלה ליועצת המשפטית לממשלה ולמפכ"ל, שם הפצירו בהם השרים וראש הממשלה לאכוף את הסדר הציבורי – במה שנתפס בבית הלבן כקריאה "לשבור עצמות", כלשונו של מפקד מחוז תל אביב במשטרה היוצא, ניצב עמי אשד.

"צריך להבין את הנקודה הזאת לעומק", מסביר הגורם האמריקני. "הממשל הספציפי הזה בוושינגטון לא מסוגל להכיל אפילו מחשבה על הגבלת חופש ההתאגדות וההפגנה. זה נוגד את כל הרעיון הבסיסי שעליו הוא מושתת. זה לוקח את ישראל למקומות אפלים שהממשל מעדיף להתרחק מהם".

הרפורמה המשפטית – כל מה שצריך לדעת על תוכנית לוין

אפרופו התרחקות, היה כואב עוד יותר בבטן לקרוא את טור הפרשנות של תומאס פרידמן בניו יורק טיימס, שבכותרת שלו נכתב שארה"ב מבצעת "הערכה מחדש" של היחסים עם ישראל. ספק אם זה אכן מה שקורה בחדרים הסגורים, אבל זה בטח מעיד על הלך רוח, על כיווני מחשבה, על זריעת הספק באשר ליחסים הערכיים המשותפים המדינות, כאשר זו הממשלה שמובילה את ישראל. פרידמן הוא הפובליציסט החשוב בעולם, ולו גישה אישית ישירה לחדר הסגלגל. כשהוא מצביע על כך שהנשיא ג'ו ביידן שוקל תפנית ביחסים הדיפלומטיים (לא הצבאיים) עם ישראל, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. זו לא הפניית עורף למדינת ישראל, ולא לעם ישראל. זו הפניית עורף לממשלת ישראל.

וזה לא היה המסר הקשה היחידי שהגיע מאמריקה השבוע. שגריר ארה"ב בישראל היוצא טען ש"ישראל יורדת מהפסים", והנשיא ביידן הצטרף – לא בשליפה רגע לפני העלייה למטוס כשהמנוע שלו עלול לשבש את המחשבה, אלא בריאיון עיתונאי ל-CNN. "הנשיא הישראלי מגיע, יש לנו מגעים אחרים", השיב על השאלה מדוע לא הזמין עד כה את ראש הממשלה בנימין נתניהו לבית הלבן. "וביבי, אני חושב, מנסה להבין איך הוא יכול לנווט בתוך הבעיות הקיימות מבחינת הקואליציה שלו". המסקנה ברורה: ביידן לא מאמין לנתניהו. הוא כועס עליו, מאוכזב ממנו ורק מחכה שיתפכח. נתניהו הבטיח לו שהידיים שלו על ההגה, אבל כרגע המכונית שהוא מסיע מתנגשת בקיר.

הדבר המדהים הוא שזה לא אמור לקרות לנתניהו. פשוט לא. איך הוא – ואין פה טיפה של ציניות – כאחד המדינאים הטובים שיש בעולם, עם ניסיון עשיר, כישורי שכנוע שיש רק לאפליקציית ווייז, שראה וחווה כבר הכול, איך הוא לא רואה את תאונת השרשרת שיוצרת המכונית שלו ומונע אותה? התשובה פשוטה: נתניהו לא נוהג במכונית הזאת. כלומר הוא כן, הוא על ההגה, אבל במושב הקדמי יושב שר המשפטים יריב לוין ששם מוזיקה בקולי קולות, ובמושב האחורי יושב יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן ובועט לו בגב המושב, ולידו השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שזורקים עליו פיצוחים. פלא שעשה תאונה?

בינתיים החקיקה מתקדמת ולא עוצרת לרגע אחד. בעוד כשבוע וחצי, אם לא יהיו תפניות דרמטיות בעלילה, החוק לביטול עילת הסבירות יאושר בקריאה שנייה ושלישית. גורמים משפטיים בכירים ששוחחו עם N12 מסבירים, אם יש להסבר שלהם בכלל חשיבות בממשלה הזו, מה הנזק שייגרם. "ביטול עילת הסבירות הוא הכלי שבחרה הממשלה כדי לעקוף את הרפורמה הענקית שתכנן לוין ולהשיג את אותה מטרה. אותה הגברת בשינוי אדרת".

לדבריהם, "בלי עילת הסבירות אין קווי הגנה מפני שרירותיות השלטון. את הרצון לכוח לא מרוסן אפשר להשיג באמצעות פסקת התגברות, או באמצעות שינוי מבנה הוועדה לבחירת שופטים, או בדרך מתוחכמת יותר של ביטול עילת הסבירות, וזה מה שנעשה פה. התחושה שלנו היא שהציבור לא מבין את הביטול של עילת הסבירות ואת החשיבות של העילה כדי שבית המשפט יוכל לרסן את השלטון. הם מתכננים להתפרע. אנחנו קו הבלימה האחרון".

גם אם יש מידה של הגזמה בתיאור, ויש – שהרי לבית המשפט העליון יש עילות נוספות להתבסס עליהן והוא גם יודע לטפח כאלה בזמן קצר יחסית – התיאור הזה מעיד על אלמנט עמוק יותר. המחויבות לפעול בסבירות היא לא חוזה בין הממשלה לבין בית המשפט אלא בין השלטון לאזרחיו. עוד לפני שמדובר בכלי של משפטנים, זו חובה של הממשלה לציבור, זה שבחר בה וזה שלא. רק כדי לסבר את האוזן, שימו לב כמה אירועים מונחים לפתחו של השלטון בקרוב: מינוי מפכ"ל, מינוי נגיד בנק ישראל, מבקר מדינה, תובע כללי חדש, אולי פיטורים של היועמ"שית. מי מי לידנו יתקע שהממשלה לא תחשוב שבנצי גופשטיין מתאים למפכ"לות? מי לידנו יתקע שעו"ד יורם שפטל לא יהיה מועמדה לתובע הכללי החדש?

ואם זה נראה לכם כמו הזיה, נא היזכרו איך ניסה נתניהו אך לא מזמן למנות לתפקיד הסטטיסטיקאי הראשי את לא אחר מאשר מנכ"ל משרדו ומקורבו יוסי שלי בדיוק לתפקיד הזה – איש שכישוריו הפוליטיים טובים, שכיהן כשגריר בברזיל, אבל חסר כל הכשרה סטטיסטית אקדמית, שזעם בדיוני התקציב על עצם ההחלטה של האוצר להכניס את הרפורמה המשפטית כ"גורם סיכון" לתחזית ההכנסות.

לילה סוער בכנסת (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
נתניהו על ההגה, אבל במושב הקדמי יושב שר המשפטים יריב לוין | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ואחרי כל זה, מחזית אחת אסור להתעלם. רבים במחנה הימין, גם אלה שסבורים שהרפורמה היא לא הדבר הכי טוב עלי אדמות שאפשר להנפיק, רואים במצב שנוצר מעין מלחמת זהויות, כמעט מאבק על השאלה מי שולט במדינה. זה לא מאבק בין משפטנים לפוליטיקאים בהכרח אלא מאבק בין מחנות, שני ציבורים שכל אחד מהם מרגיש ש"חטפו לו את המדינה". הראשון מושל אבל לא באמת מושל, השני לא מושל אבל רוצה לא להירמס. כשזו החלוקה, יש יותר ויותר כיסי התנגדות למשמע טיעונים רציונליים: המשפטנים הם בהכרח חולי כוח ושליטה, הפוליטיקאים הם בהכרח אויבי העם ומושחתים, אין דרך לצאת מזה. איש בקיבעונו חי.

התיאור לעיל לא נועד להיות חיקוי לתיאוריות שפשטו בטוויטר בשנים האחרונות בעקבות הצלחה מסחררת של ספר, אלא הוא ניסיון להציג הסבר אחד מדוע בקואליציה מתעקשים שיאושר לפחות ביטול עילת הסבירות, ולמה לראש הממשלה קשה ללחוץ על הבלמים. נתניהו, כולנו זוכרים, יצא נגד החייל אלאור אזריה ואז חזר בו, יצא נגד עמדת מערכת הביטחון וחיבק את צ'רלי אביו, והכול בעקבות השטנה שחטף לפתע מהבייס בפייסבוק שלו. אותו הדין גם בפרשת ההסכם לגבי גירוש המסתננים, שכלל גם מתן מעמד לחלק אחר שלהם בישראל. נתניהו הכריז על זה בגאון, ואז התקפל בגאון למול גל הביקורת שחטף מימין. גם הפעם, המרכיב של ה"בייס" קיים ומוביל את קבלת ההחלטות. הבייס הזה מרגיש שלא סביר באופן קיצוני שלא יבטלו את עילת הסבירות. המחאה ברחובות ובכבישים שגורמת לו לאי-נוחות ולעמידה בפקקים, התחושה ש"להם מותר", הופכת את התחושה למחשבה. כשזה קורה – בלם המכונית הוא איננו אופציה, וחבל.

ירון אברהם (צילום: חדשות)
ירון אברהם, פרשנות | צילום: חדשות

סיקור נרחב: