כבר חצי שנה סוערת הארץ הזו. רפורמה או הפיכה, אין מי שיערער שעתידנו בנחלת האבות מוטל על הכף. והינה, עם בוא הקיץ, כשבכנסת שוב מתנהלים דיונים קדחתניים על עילת הסבירות, הגענו אל השלב שבו כנראה אפשר להתפנות לדבר על איכות חיים. מי שחרדים לאיכות החיים, שלהם, הם כמובן שרי הממשלה, שהפקיעו חלקים נרחבים מישיבת הממשלה השבוע לטובת עיסוק בהפגנות ובמחאות המתרבות סמוך לבתיהם. הצעת חוק בנושא כבר נמצאת בדיון – ואת האש, כמו תמיד בממשלה הנוכחית, סופגת היועצת המשפטית שמינתה הממשלה הקודמת, גלי בהרב-מיארה.
את מפגן המחאה שנערך בישיבת הממשלה שאפו תומכי הרפורמה לשכפל יום למוחרת לזירה פומבית הרבה יותר: הרחוב השקט שבו מתגוררת היועמ"שית. אם היה חסר משהו כדי להקפיץ את הפיוז של תומכי הרפורמה, שמתמקדים כעת בעניין האכיפה הבררנית לדבריהם, הגיעה הגבלת המרחק החדשה שהוטלה השבוע על המחאה שאורגנה ביום שני כנגד היועצת – הפגנה שהורחקה בהוראת המשטרה 300 מטר מביתה. רצה הגורל ובדיוק 300 מטר מבית משפחת בהרב-מיארה נמצא כיכר המדינה.
"מסכים שיש בזה משהו ילדותי"
כוח חלוץ קטן של מפגינים ספורים ניסה להתאסף מול בית היועמ"שית ולפי הצו סולק בידי המשטרה חזרה לכיכר. במסגרת מלחמתם על כל שעל מדרכה שיאפשר להם להתקרב אל הבית הם התפרסו ברחבה קטנה באחת מפינות הרחוב, כזו שממנה, אם ממש רוצים להתאמץ, אפשר אולי לצפות ביועמ"שית משקה עציצים במרפסת. חשוב לציין, מדיניות המשטרה העקבית לאורך שנים היא להרחיק הפגנות מבתי מגורים אל אזור רחב ופתוח ככל הניתן, אך קרוב ככל הניתן לבית המופגן. כל זה מטעמי בטיחות, פחות מטעמי דאגה למנוחת השכנים. כך הגיעו ההפגנות נגד היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט לכיכר גורן בפתח תקווה ואלו של הנוכחית גב"מ לכיכר המדינה – כיכר לכל יועמ"ש.
ד"ר יגאל פשדצקי חזר אל חבריו המפגינים נסער למדי, לאחר ההיתקלות עם השוטרים במהלך הניסיון להתפרס מול ביתה של בהרב-מיארה. "אני מסכים שיש בזה משהו ילדותי", הוא מודה כשאני שואל אותו אם האופנה החדשה של הפגנות בשכונותיהם של אנשי ציבור לא גוררת אותנו אל מחוזות האינפנטיליות. "אלו התחילו קודם ואלו באים אחר כך. גם אנחנו קצת ילדים, ואנחנו רוצים להשיב להם מנה אחת אפיים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"זה העצב הכי רגיש של אנשים"
"אני לא מתחבר לנרטיב הזה של גן ילדים", אומר מנגד בוריס אפליצ'וק, חברו של פשדצקי ופעיל ליכוד מוביל, שדווקא לא היה לו חלק בניסיון להפר את צו המשטרה. אפליצ'וק מורגל במחאות נגד מערכת אכיפת החוק: הוא היה דמות בולטת בהפגנות מול ביתה של התובעת במשפט נתניהו, ליאת בן ארי, וכמעט ראה את הכנסת מקרוב: הוא שובץ בעבר במקום 40 ברשימת המפלגה, מרחק נגיעה מה"נורווגים" – ובבחירות האחרונות "דורדר" למקום ה-74.
"הם ואנחנו זה לא עניין. אנחנו פה כי יש במדינה אכיפה בררנית", מצהיר אפליצ'וק ומסמן מטרה: "במשמרת שלה מתחולל כאוס ברחובות ויש אנרכיה. ולמה זה קורה? בגלל אי-אכיפה או אכיפה בררנית. פתאום יש חוקים ויש כללים ויש 300 מטר. פתאום מביאים תגבורת של משמר הגבול. אנחנו באמת מגינים פה על הדמוקרטיה. אכיפה בררנית יש בהרבה תחומים, לאחרונה כולנו רואים את זה כשהכבישים חסומים ומדליקים מדורות באיילון. והכול עובר חלק, ואין כתב אישום, ואין מעצרים".
אתה מרגיש חוסר שוויון?
"שוויון זה לא דבר ילדותי, זה העצב הכי רגיש של אנשים. בכל ההיסטוריה של האנושות אנשים יצאו למרד בגלל אי-שוויון. כך היה במהפכה הצרפתית ובמהפכה הבולשביקית. לא משנה אם תקרא לזה דיקטטורה בג"צית או דיקטטורה של פוטין, סטאלין או היטלר".
>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן
"מחר אהיה גיבור בכל העיתונים"
ד"ר פשדצקי, רופא משפחה מצפון העיר וליכודניק גאה שמצא עצמו כל חייו בין שמאלנים, חש בהפגנה הזו שהוא בחגיגות העצמאות הפרטיות שלו – ומספר על יציאה מארון פוליטי כעת, אחרי שיצא לפנסיה מקופת חולים, ולא חושש עוד שיעיפו אותו מהעבודה. "הייתי צריך לחיות במחתרת. עכשיו אני חופשי. גם אמרתי לשוטרים, 'לא אכפת לי, שימו אותי באזיקים וקחו אותי לתחנה. מחר אהיה גיבור בכל העיתונים'".
אך פשדצקי גם מסייג: "רגשות קיפוח זה מה שנותן פה את הדרייב ל-200 אנשים לבוא באופן ספונטני, אבל לא רק. המציאות היא נורא פשוטה, עד 1992 היה פה שלטון דמוקרטי. ב-1992 נפל עלינו ברק הגדול (אהרן ברק – י"כ) ומאז אנחנו בדיקטטורה משפטית. אגב, אני מאשים גם את עצמנו. כי מנחם בגין ז"ל היה מי שהעלה והאדיר את החמור הזה, ואני כל כך מצטער על זה".
"אני לא חושבת שהשבר הזה יתאחה"
"יוצא פה המון זעם, של שנים" אומרת שפי פז, פעילת הימין המוכרת מדרום תל אביב (ומוכרת למשטרה), ומסבירה את הקו האמוציונלי: "אנשים לא חיים בתחושה של שוויון, ובאמת מרגישים שהם סוג ב'. מה שאתה רואה פה זה המון זעם ותסכול של הרבה שנים, בעיקר של מזרחים. המון כעס וגם שנאה. זה מטורף, זה גם על השמאל וגם על הממשלה שנכנעת".
"אנחנו לא מצליחים להבין את הפסיכוזה הזו שכל דבר, כל חוק, הוא סוף העולם וקץ הדמוקרטיה", מוסיפה פז. אנשים ממציאים לי המצאות שממחר יהיה אסור לנסוע בשבת או דברים כאלו. אבל אני מכירה את האנשים, אני מכירה את ביבי, ואני מכירה את שמחה רוטמן, אפילו את אבי מעוז אני מכירה. כל הפחדים המומצאים. גם אם הרפורמה לא תאושר. אני לא חושבת שהשבר הזה יתאחה".
אז מה יהיה עכשיו?
"אני לא רואה את הרפורמה מאושרת עכשיו, אבל עוד מעט יהיו בחירות ומתישהו יצטרך לחזור האיזון הזה", עונה פז. "אנשים אולי צועקים ברחבות 'ד-מוק-רט-יה!', אבל אין דמוקרטיה. יש פה שתי תפיסות הפוכות לגמרי. אנחנו לא נגד בג"ץ, ויודעים שצריך מערכת משפט איתנה. אף אחד לא רוצה לפרק הכול ולא להקים מדינת הלכה".
"זה ב-DNA שאתה לא מוציא ימין להפגנות"
בסוף אתם מפגינים מול בית היועמ"שית והצד השני מפגין מול בתים של שרים וח"כים. אין עצלנות אינטלקטואלית בלהתמקד באנשים ולא במהות?
"זה לא רק אהוד ואהרן ברק או בהרב-מיארה", מבהירה פז. "אני אתן לך עוד שמות, זה אילן שילוח (איש פרסום שתומך במחאה) ואורני פטרושקה (יזם היי-טק שתומך במחאה). הם באמת עומדים מאחורי הכול. אתה באמת מאמין ששקמה ברסלר ורועי נוימן קמו יום אחד ויצאו לרחובות בלי גב מאחוריהם? אנחנו יודעים שיש חיבורים ואנחנו יודעים שיש מי שמממן את העסק. ואהוד ברק, הוא מדבר. לא צריך הרבה, פשוט שמע אותו על הבמות – האיש קורא למרי אזרחי. במי אתה מתמקד? לא במפגין ברחוב. כמו שהם מתמקדים בלוין, רוטמן וביבי, אנחנו מתמקדים בברקים".
אולי הדרך הנכונה יותר לגבור על הכוח הזה שבא נגדכם היא לעשות יותר הפגנות ויותר גדולות?
"בימין לא יוצאים להפגנות, ואתה חייב להבין את זה. זה ב-DNA שאתה לא מוציא ימין להפגנות כמו שאתה מוציא את השמאל", עונה פז, לשעבר אשת שמאל ומפגינה מקצועית כיום. "מאז ההתנתקות הימין לא יוצא יותר להפגנות גדולות כי הוא עדיין סוחב את הצלקות, בין היתר אפשר להסביר את זה בפחד מהמשטרה. אצלי בשכונה החבר'ה לא יוצאים להפגנות. הנה, בחמישי, ראו שהמשטרה עוצרת אותי וחזרו הביתה. הדבר היחיד שצריך לעשות זה להגביר את קצב החקיקה ולגמור עם זה".
"בניגוד לאנרכיסטים אנחנו מפגינים בכבוד"
קשה לחמוק מהמטען האמוציונלי של ההפגנה הזו, ויהודה בן יעקב, קצין תותחנים במילואים ותושב השומרון, מצויד בדגל ישראל, מתנדב להסביר. הוא מצביע על המפגינים מתנגדי הרפורמה שמעבר לכביש, כמה מהם אנשי "אחים לנשק", ואומר: "אנשים בשמי מדברים לכאורה על אובדן הדמוקרטיה. אבל זו אנרכיה בחסות החוק. שם אלפים מפגינים ואף אחד לא נעצר. ולמה לא נותנים לנו להפגין ליד הבית של מיארה? כי אנחנו בצד הלא-נכון של המפה הפוליטית. בניגוד לאנרכיסטים, אנחנו מפגינים בכבוד, לא תראה שמנאצים או מכים שוטרים".
גם בהפגנות של הצד השני לא ראיתי שמכים שוטרים.
"זה ממש היתממות. אני יכול לשלוח לך סרטים איך פוגעים באנשי משטרה, ואחרי זה נדבר. רוב השמאל הוא לא כזה, זו קבוצה של אנשים שמנוהלת על ידי הארכי-מאפיונר אהוד ברק שבעזרת כסף עושה דברים שלא נעשו מעולם. אין פה ילדים שבאו כי משעמם להם. רוב האנשים פה באו מרחוק, כי נמאס לנו".
אתם בשלטון ורוצים להפגין תמיכה ברפורמה, אבל בסוף אתם מחפשים בתים להפגין מולם.
"הכול תירוצים בקומקום. ולְמה ההפגנות שלהם? לא רפורמה ולא עילת סבירות. להפיל את הממשלה. נקודה".
הדיפתה של ההפגנה הרחק מן היועצת המשפטית הסיטה אותה גם מהעיסוק במפעלותיו של הייעוץ המשפטי, עד שהשתלטה על האירוע אווירת "הפגנה, לא חשוב על מה". אולי בהשראת הייד פארק בלונדון, בהפגנות הימין מופעל נוהל המיקרופון החם. אם בצד שמנגד חלק ניכר מתשומת הלב בהפגנות מופנה אל רשימת הנואמים המכובדת, בערב שני האחרון הוזמן כל מי שהיה מעוניין בכך לשטוח את משנתו בפני המפגינים.
בה' באייר תש"ח הכריז כידוע דוד בן-גוריון על הקמת "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". והינה, בקיץ תשפ"ג, עומדים המפגינים ברחוב ה' באייר וקוראים בקריאות קצובות "מדינה יהודית", משל לא חלפו להן 75 שנה. "גלי בהרב-מיארה, מה מפחיד אתכם ביהדות? מה שכתוב בתנ"ך זה שלא תהיה איפה ואיפה", קורא שי רוזנגרטן, ראש אגף החינוך בתנועת אם תרצו.
האם נהפכה היועמ"שית לזו שמונעת מהמדינה את יהדותה? בשיחה יום למוחרת רוזנגרטן מבאר: "לא אמרתי שבאשמתה אין מדינה יהודית. שאלתי 'מה מפחיד אתכם ביהדות?', ולא סתם השתמשתי בלשון רבים. אי אפשר להתכחש לעובדה שהיא מצטיירת בעיני המחנה הלאומי כחלק ממחנה השמאל שלאחרונה מראה הרבה התנגדות לסמלי היהדות.
לא הפכתם אותה לסוג של דמון שקל להיטפל אליו?
"זה מוגזם. עשינו הפגנה מול אהרן ברק, עשינו הפגנה מול אהוד ברק, מול רוני אלשיך. היא והם מובילים ברמה הרוחנית והאידיאולוגית את מחנה השמאל. הם דוגלים באופן כללי ב'מדינת כל אזרחיה' והדבר הזה לא מקובל עלינו".
"בסוף לא תהיה לנו ברירה"
אנשי ארגון אם תרצו, שעומד מאחורי ההפגנה, שבה השתתפו כמה מאות, מתפנים רק עם דום הזמבורות לסכם. "היה פה שלט מכוער שהיה רשום עליו 'גלי מחבלת משפטית'. תלה את זה מישהו שלא קשור אלינו", דואג להבהיר מתן אשר, דובר התנועה. "בגלל שלא הצלחתי להסיר אותו הפכתי אותו, שלא יראו. זו לא הדרך שלנו, בשום צורה. עם כל הכעס, לרמות האלו אנחנו לא מגיעים".
"יש לי קרובי משפחה שמפגינים עם הצד השני, וברור שיש הבדלי תפיסות", מצהיר אשר. "אני לא אומר שכל מה שהיה רשום ברפורמה המקורית הוא נכון. באים בביקורת לימין שהוא לא יודע לשלוט, אבל הוא ניצח בענק. אני לא מוכן להיות סוג ב'. מה זה? רק מי שהיה ביום כיפור הוא לוחם מהולל ומי שהיה ב'צוק איתן' לא?"
וחברו, אלון שוורצר, ראש תחום המדיניות בתנועה, מוסיף: "היום בבוקר הפגינו מול יואב קיש, ממש על דלת הבית, אפילו לא מרחק של עשרה מטרים. פה, פה קודם עצר נהג לרגע להביע תמיכה בהפגנה ועצרו אותו. אז הכביש כבר היה חסום, ועדיין לא אפשרו לאנשים לרדת לכביש. אנשים פה רואים מה קורה באיילון בכל שבוע. זו הסיבה לכל הכעס הזה".
מה יהיה בסוף?
"תהיה פה בסוף חברה ציונית, יהודית, ליברלית ודמוקרטית. בדיוק כמו שהיה עד עכשיו".
אם אתה אומר "כמו שהיה עד עכשיו", אז למה להפגין? בואו נשאיר את הדברים כפי שהם.
"אבל היום זה מחלוקות, ובוא לא נשכח שהיו פה הרבה מחלוקות ביותר מ-70 שנה", הוא מזכיר. "הייתה אלטלנה והיה רצח של ראש ממשלה. בסוף לא תהיה לנו ברירה. המדינה קמה כבית הלאומי לעם היהודי ורוב העם חושב פחות או יותר אותו דבר".
בהמשך אותו הערב זכתה בהרב-מיארה עצמה לא לקריאות בוז אלא דווקא למחיאות כפיים, כאשר הגיעה להצגה בבית ציוני אמריקה, במרחק נסיעה קצר מביתה. המפגינים התקפלו מכיכר המדינה שעות ספורות לפני הניצחון בכנסת, כש-64 חברי כנסת הצביעו בעד ביטול עילת הסבירות, ולמוחרת הם ראו מהצד איך "יום השיבוש" משתק שוב חלקים מהמדינה – ואולי קיבלו סיבות נוספות לכעוס.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv