אילו המרכזייה במשרד ראש הממשלה הייתה אתר אינטרנט, הפקידה שם כנראה הייתה מרעננת את הקו שוב ושוב, מקווה שתיכנס השיחה המיוחלת שלאחריה יתברר: יש תאריך נקוב והזמנה לבירת ארה"ב. אלא שהשיחה הזו מבוששת להגיע, ומה שבינתיים ברור הוא שהנשיא האמריקני ג'ו ביידן עושה הכול כדי להתיש את ראש ממשלת ישראל, משל היו שני צעירים בני 25 שמשחקים משחק אחרי היכרות חפוזה בבר.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אלא שהיחסים בין בנימין נתניהו לביידן הם לא יחסים של פגישה אקראית והנשיא האמריקני לא משחק משחקים. מה הוא כן? מנסה להבהיר שלצד ה"ביבי, אתה יודע שאני אוהב אותך", כפי שאמר לו כשביקר בארץ בזמן ממשלת המעבר בראשות לפיד ביולי בשנה שעברה, יש צד נוסף והוא: "ביבי, אתה יודע שאני מכיר אותך". היכרות של מספר עשורים (ואין-ספור תחבולות) הובילו את נשיא המעצמה המובילה בעולם ללמד את נתניהו לקח - חרף ה"אהבה".
"ההזמנה לא הגיעה עד כה מהסיבות הברורות (המהפכה המשפטית – י.א), אבל ברור שלא תהיה לנו ברירה אלא לזמן את ראש הממשלה לפגישה עם הנשיא", אומר גורם אמריקני ל-N12. "לא קבענו תאריך אבל ידענו מראש שלא נוכל למשוך את זה עוד הרבה זמן", משיב אותו גורם לשאלה מדוע הפגישה לא נעוצה בלוח השנה, ומוסיף: "יש בעיית לו"ז קשה בספטמבר. יהיה לא פשוט לתאם את הפגישה באופן שישראל רוצה. הזמנים הרלוונטיים הם בדיוק הימים שבין ראש השנה לכיפור, אז שניהם – ביידן ונתניהו – צפויים להיות בעצרת האו"ם בניו-יורק". אופס. קורה. לא וושינגטון, אלא ניו-יורק. לא בית לבן, אבל כן דגלים בכל הצבעים.
להגיע לארה"ב, לניו יורק ולא לוושינגטון, ולקיים מפגש בחדר צדדי בבניין האו"ם, נעדר כל טקסיות וכובד משקל - זה כמובן הסיוט של לשכת נתניהו, שם מנסים בכל דרך אפשרית "להביא את וושינגטון" ולשים סוף לסאגת ההחרמה של הנשיא ביידן את ראש ממשלת ישראל מאז נבחר בפעם השישית. בממשל, מצידם, ממשיכים לעשות לו את המוות. זה לא רק היומן של הנשיא, שבאמת מלא בשבוע שבו נתניהו מגיע לעצרת האו"ם בניו-יורק, אלא גם העובדה שבשבוע הבא יבקר שם לא אחר מראש מהאופוזיציה לפיד. אומנם לא בבית הלבן, אבל כן עם בכירים בממשל האמריקני. את הרהורי מחשבתו של נתניהו יהיה אפשר לשמוע גם במרחק של 11 שעות טיסה.
המגעים עם הסעודים - סיקור שוטף ב-N12:
- השאלות ממערכת הביטחון שהעביר גלנט על הגרעין הסעודי
- ההסכם שיכול להציל את ישראל מעצמה | פרשנות
- סעודיה שוקלת הצעה סינית להקמת תחנת כוח גרעינית
ואם כל זה לא מספיק, הרי שבתוך ממשלת נתניהו ממשיכים השרים בצלאל סמוטריץ', יריב לוין, איתמר בן גביר וחבורתם להזכיר לביידן למה הוא אמר שזו הממשלה הכי קיצונית שהוא זוכר שהייתה אי-פעם בישראל. זה קצת עבר מתחת לרדאר, אבל השר סמוטריץ', שמוחרם על ידי הממשל, כינה את ארצות הברית השבוע בריאיון בגלי צה"ל "צבועים". זה קרה אחרי שבמשרד החוץ האמריקני גינו מכול וכול את אמירתו של השר בן גביר שלפיה חופש התנועה של יהודים ביו"ש חשוב יותר מזה של הערבים. "ארה"ב לא תטיף לנו מוסר על זכויות אדם, זו צביעות שאין למעלה ממנה אחרי איך שהם פעלו בעיראק ובאפגניסטן", אמר.
ניתן רק לדמיין את אנשי הבית הלבן ומשרד החוץ האמריקני קוראים את תקציר התקשורת שהונח לפתחם ובו מופיעה ההתבטאות הזאת. נשים בצד את השאלה האם הוא צודק או לא, נשאלת השאלה האם זה חכם? אפילו לא מבחינת ישראל, רק מנקודת המבט הצרה של נתניהו - האם הוא יכול להרשות לעצמו ששר בכיר בקבינט שלו ידבר אל הממשל, בעת הכי רגישה שיש מבחינת מורכבות היחסים והאתגרים של הפרק, משל הייתה מדינת מלוסיה או נסיכות סבורגה? התשובה ברורה.
ומילא העלבון האישי. ניחא. את מה שקרה השבוע במערכת המדינית אפשר לכנות במילה אחת: שערורייה. העובדה שהפגישה החשאית של שר החוץ אלי כהן עם שרת החוץ הלובית נודעה בציבור בהחלטה מכוונת של משרד החוץ, אחרי שפרטים עליה החלו לדלוף לתקשורת, נקלטה היטב לא רק בלוב או במדינות אחרות שמקיימות קשרים חשאיים עם ישראל (כולל בשבועות האחרונים) - אלא גם בארה"ב. חרף ההכחשות הנמרצות של גורמים מדיניים בישראל, האמריקנים רתחו מזעם. הם דאגו להבהיר זאת במחאה חריפה לישראל, ולא רק דרך ממלאת מקום השגריר האמריקני, ששוחחה עם השר כהן והעבירה לו את האכזבה האמריקנית מההתפתחויות.
וראש הממשלה? הוא התעסק בעיקר בשאלה איך הוא מרחיק עצמו מהאירוע, וגם כשהגיב אליו – באיחור – הוציא דרך לשכתו הודעה פחדנית ודו-משמעית, שלפיה מעתה ואילך כל פגישה חשאית צריכה להיות מתואמת עם לשכתו וכל פרסום של פגישה כזו צריך לעבור אישור אישי שלו. כפי שפרסמנו, "רחמים כן ידע" במקרה הזה, הגם שניסה לייצר תחושה שכולם מסביבו ידעו – אבל הוא לא.
הסוגייה שבאמת צריכה להטריד כרגע היא צופת פני עתיד. האמריקנים, כך נראה, גמרו אומר להביא את הדיל הסעודי. אין הרבה זמן. עד סוף הרבע הראשון של השנה הבאה, פרטי העסקה, אם תהיה כזו, צריכים להגיע לסיכומים אחרונים. נתניהו רוצה את העסקה הזו ומוכן לשלם בעבורה מחירים לא פשוטים, זאת המורשת שלו. זאת הנקודה המהותית שעליה יישפט. הוא יכול לעשות היסטוריה והוא רוצה לעשות אותה. האם הוא באמת מסוגל לכך? זאת שאלה מורכבת יותר.
ראש הממשלה יודע שביצוע ויתורים משמעותיים, כאלה שלא יעברו חלק בגרונם של סמוטריץ' ובן גביר (וגם בקרב חלקים גדולים בליכוד), עלול להביא לנפילת הממשלה שלו. הפלסטינים, שבהסכמי אברהם נקטו בגישה לעומתית, שינו מבחינתם את הדיסקט, בהבנתם שהתנגדות אוטומטית לעסקה לא תשרת אותם. הם מנסים להפיק מהלימון הסעודי לימונדה פלסטינית.
בשבועות האחרונים בכירים ברשות הפלסטינית כבר העבירו לסעודים מסמך דרישות שבו הם מפרטים את השינויים שהם מבקשים לראות דה-פקטו בשטח. לפי שעה, בישראל מכירים את הדרישות וממשיכים לדחוף לעסקה. זו התפתחות דרמטית גם מבחינת יחסי ממשלת ישראל והממשל האמריקני, שדורשת אמון בעיקר כדי שהאמריקנים יוכלו לספק ערבויות ביטחוניות להעשרת אורניום אזרחי בסעודיה שירצו את ישראל - ובנוסף קרבה ואינטימיות כדי שאלו יאפשרו התגמשויות ישראליות מחד אבל גם הפעלת כובד משקל אמריקני כדי למנוע ויתורים אחרים. הגעה אל סוף העסקה הזו כשנתניהו וביידן במתיחות שיא לא תשרת את האינטרס של שני המנהיגים. נתניהו יודע את זה, ולמזלו – גם ביידן, למרות כל המשקעים.
