יהודית אנטין הייתה נערה בת 16 בתש"ח, כשפרצה המלחמה. כשהלימודים הופסקו, מי שלא יצא לקרב על המולדת - התבקש להתנדב ולסייע במה שניתן. כך הגיעה אנטין הצעירה לחיל הקשר. יומן הנעורים שלה, שבו נהגה לכתוב ולתאר את ימיה, תיעד את לידתה של מדינה - מעיניה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
באותם ימים, 70 שנה לפני הוואטסאפ, עיקר המסרים לשטח וממנו הגיעו דרך האוויר - באמצעות יונים. "הרעיון הוא שיוני הדואר היו יודעות לחזור לבית שלהן. חייל בשדה הקרב היה מצמיד ליונה פתק, והיא הייתה חוזרת לשובך ושם כבר היו אוספים את המידע ומרכיבים תמונת מודיעין", מסבירה מיכל, בתה של יהודית.
"בכל ערב חזרנו הביתה לישון", כתבה יהודית ביומנה והמשיכה לפרט על המשימה שלקחה על עצמה, יחד עם צעירים אחרים, תוך כדי סיכון חייהם. "בבוקר רצנו 'זיג זג' כדי לא להיפגע מצלפים ירדנים. עברנו בחצר של הד"ר ואז הציירת, ומשם ליד החומה - שם היו הצריפים של היונים".
"אימא הייתה מאוד גאה במה שעשתה"
לאחר שעברו ללטרון סיפרה יהודית שההודעות החלו להגיע מהר יותר, ושם גם קיבלו יהודית וחבריה המתנדבים את ההודעה על המצב הקשה בעיר העתיקה. "קיבלנו פתק שהעיר העתיקה נכבשה וגם כשגוש-עציון נפל". בהמשך תיארה יהודית פציעות של אנשים שהכירה, דוגמת הרב שיצא להילחם ונפצע קשה, ורשמה כי אביה נפצע גם הוא.
"אימא הייתה מאוד גאה במה שהיא עשתה", מספרת בתה מיכל, "היא הייתה בבסיס האם של היונים והייתה מטפלת בהן. מכיוון שהגיע צלם לתעד את הפעילות היו לה כמה תמונות, משהו נדיר לאותה תקופה, והיא שמחה על כך מאוד ותמיד סיפרה את החוויה דרך התמונות, היה לה חשוב שהסיפור לא יישכח. היא נצר למשפחה ירושלמית ענפה שכבר 10 דורות בארץ". זכרונותיה נשמרו בספריה הלאומית לצד יומנים נוספים, שמספקים הצצה "בגובה העיניים" לחיים כפי שנראו ב-1948 - התקוות, שגרת היום-יום בצל המלחמה, רגעי האבל והחלומות על עתיד המדינה.
"הלב נעשה אדיש לקולות נפץ או יריות"
בכתיבה מדוקדקת להפליא, על גבי למעלה ממאתיים כרטיסיות, תיעד מנחם צבי קדרי - אז סטודנט בשנות ה-20 לחייו, שלימים הפך לחתן פרס ישראל לבלשנות עברית - מתוך ירושלים הנצורה. מנחם, ניצול שואה מהונגריה, הגיע ארצה באוניית המעפילים "כנסת ישראל" אחרי תקופת מעצר בקפריסין. ביום שהנאצים פלשו, כל תנועות הנוער החלוציות בהונגריה ירדו למחתרת ופעלו ביחד כדי לספק תעודות מזויפות. כך המשפחה הגרעינית שלו ניצלה והגיעה לרמת גן.
בפריט הארכיוני המרשים שנשמר במהלך השנים בתוך אחת המגירות שבביתו עד שנתגלה מחדש על ידי נכדתו, תיאר מנחם בזמן אמת לפרטי פרטים את התקופה שבה נפלה ירושלים והיהודים בה שהו תחת מצור. "הלב נעשה אדיש לקולות נפץ או שריקות יריות. אם אינך ישן כמה לילות מה זה אכפת? עמדת על משמר - הפעולה תספק אותך. אין מה לאכול? אל נא תגיד, כל עוד חתיכת לחם יורדת לגרונך".
קדרי ממשיך ומתאר את ההתנהלות תחת המצור מדי יום: מילותיו נעות בין תיאורים של חבריו ושכניו היהודים שנמצאים מסוגרים בבתים, הגעגועים לבני משפחתו שגרו ברמת גן והתקדמות הכוחות הערביים. "הערב נודעה ידיעה נוראה", הוא כותב ביום לידתה של ישראל, 14 במאי 1948. "בהתקפה הגדולה נגד גוש עציון הצליחו הערבים להגיע עד הביצורים ובקרב נואש של פנים אל פנים כבשו הערבים בית אחר בית במשק עצמו! הנקודות האחרות עדיין עומדות בגבורה בקרב. ידיעות נוספות טרם נודעו, מספרים שהקרב נמשך כעת במשואות וכי תגבורת יהודית יצאה. הלוואי ויצליחו להחזיק מעמד ולהציל את הגוש עם האנשים בו!"
יומיים לאחר מכן סיכם את הסופ"ש הראשון בחיי המדינה: "השבת הזאת הייתה מלאת מאורעות, יום היסטורי בתולדות היהודים. הוכרזה מדינת ישראל ומיד הכירו בה אמריקה ועוד 38 ארצות. אולם שני פנים למטבע: צבאות ארצות ערב התחילו בפלישה מכל הכיוונים וכבר יש תוצאות מרות: כמה נקודות יישוב נכבשו על ידם".
קדרי נפטר ב-2011, בהיותו בן 86. את היומן שלו גילו קבור באחת מגירות: "יותר גדלנו על סיפורי שואה והמחתרת ההצלה ופחות על מלחמת העצמאות. היה שמח כשמצאנו את זה אחרי כל השנים", מספרת בתו רות הלפרין קדרי. "קראנו בזה ביחד, הכנו מזה עותק לכל בני המשפחה".
המדינה מעיני ילד: "הרצו על הכוח הערבי"
רמי מורן מקיבוץ יגור היה ילד בן 6 כשהתחיל לכתוב ביומן. בדפים שהתגלו רק לאחר מותו, ניתן לקרוא על הימים טרם הקמת המדינה מנקודת המבט של ילד קטן - שהפך לנער תוך כדי הכתיבה. בכתב מנוקד של ילד שהרגע למד לכתוב, מספר רמי על תעסוקות היום-יום של ילד בן 6, דוגמת אכילת אשכולית והדבקת בולים. עם השנים הוא התחיל לתאר התרחשויות מהותיות יותר, וביום שישי ל' בניסן תש"ה (1945), הוא כתב: "היום בבוקר הודיעו ברדיו שהנשיא רוזוולט (נשיא ארה"ב) מת משטף דם במוח".
ביומנו כנער הוא תיאר את ההרצאות שהוא לומד; "הרצו על היהודים באירופה, על עלות הכוח הערבי, ויחסי היהודים לכיבושי הערבים", ועל פעילות בית ספריות רגילות כמו מרוץ האביב הממשמש לבוא: "כל ילד צריך לרוץ, אנחנו נרוץ 200 מטר".
השחקנים שחששו: "סכנה להלך בלילות ברחוב"
בדפי יומן נוספים שנמצאו, מתוארת רוח התקופה מזווית של קבוצת שחקנים צעירה - "הסטודיה הדרמטית" - ששניים מחבריה נהרגו במתקפה הידועה על שיירת הל"ה. מי שהיה מופקד על כתיבת היומן היה יעקב כספי ז"ל, שנהרג כחייל באותה שיירה. בכתב יד יפהפה ומסודר הוא תיאר את סדר יומם של השחקנים הצעירים.
קבוצת התיאטרון הירושלמית החלה לפעול עוד בשנת 1898, ודפי היומן שנשמרו והפכו לעוד פריט היסטורי. התיעוד נמשך מנובמבר 1946 - "הוחלט על רישום זכרון-דברים", ועד 1948: "בגלל הפצצת התותחים - הפסקנו את השיעור", נכתב אז.
מקריאה בדפים ניכר כי מה שעמד לנגד עיניהם של חברי הקבוצה היה בעיקר פעילות הסטודיו. הרישום כלל בעיקר את זמני ומיקום ההופעות, המטלות שיש לבצע ("יש צורך להקדיש מדי שבוע שעה להקראות"), סידורי החדרים והנסיעות. היומן המדוקדק להפליא פירט את מצבת כוח האדם המשתנה, החזרות הנוקשות שכללו הקפדה גדולה על העברית, ימי העוצר הרבים - וסדר ההופעות של הסטודיו שהתקיימו בכל רחבי הארץ. "בשעה 12 הסתיימה התוכנית ונערכה לנו מסיבה שבה הובאה לידי ביטוי הערכת אנשי המקצוע", נכתב אחרי אחת ההופעות בים המלח.
הרגע הטרגי שבו הכותב וכתב היד השתנו
המלחמה שברקע כמובן מוזכרת, והמילה "עוצר" חוזרת על עצמה כמה וכמה פעמים - אם כי נדמה שהעוצר מוזכר בעיקר כגורם מפריע לפעילות התקינה של הסטודיו. "עם התגייסות כל חייבי הגיוס בין חברי הסטודיו החלטנו להמשיך עם הנשארים. נעביר את השיעורים לימי שבת בגלל הסכנה להלך בלילות ברחובות", נכתב ביום שבת, 3 בנובמבר 1948.
לצד תיעוד שלל האירועים המשמחים הפרוסים על גבי דפי היומן, גם מותם של שניים מהשחקנים מצוין שם - בכתב יד שבן רגע השתנה לחלוטין בגלל מותו של כספי, כותב היומן. "הבוקר נודע לנו על נפילת 35 אנשי הגנה וביניהם 2 מטובי חברינו, יעקב כספי ואליהו מזרחי. בערב התאספנו לאזכרה". בהמשך נכתב שם תוכן המכתב שנשלח לבני משפחתו של יעקב: "אנו כל כך מודים לכם שנתתם לנו את האפשרות להכיר אותו. הוא ילווה אותנו תמיד, בשם חברי הסטודיו".
הקרבות בנגב - וההופעות: יומן החיילת ה"אלמונית"
חיילת אחת מהגדוד השמיני בפלמ"ח, ששמה היה תעלומה ממש עד כיממה לפני פרסום הכתבה, תיעדה ביומנה את תחילת תש"ט - השנה העברית הראשונה שבה היה לעם היהודי מדינה. החיילת התגייסה חודש וחצי אחרי הקמת המדינה, ב-1 ביולי 1948: מהיומן עולה כי היא הייתה מורה-חיילת שלימדה קבוצות רבות של חיילים, בהם גם עולים מחו"ל.
החיילת גרה באותם ימים בתל אביב, נעה בין בסיסים וישנה כמעט כל יום בביתה. היא תיעדה ביומנה את שגרת הנסיעות שלה ושל חבריה ליחידה ברחבי הארץ בטרמפים ובאוטובוסים וברגל, וגם את התחרויות הספורטיביות בין אנשי הפלמ"ח למשטרה הצבאית.
בין הדפים היא שרבטה מסרים קצרים ותיארה את סדר יומה ואת השיעורים שהעבירה. "היה לי שיעור מ-8 עד 10 לאנשים סוג ב'", כתבה בעקיצה ב-10 באוקטובר 1948, כמה ימים אחרי ראש השנה. ב-15 באוקטובר היומן תיעד יום הפכפך: "חזרתי למחנה אחר הצוהריים, בערב - הצ'יזבטרון, קיבלתי מכתב... התחילו הקרבות בנגב, התקיפו שיירה שיצאה בדרך לנגב". והחיילת הוסיפה: "נתתי שיעור לבולגריות".
באחד הימים הוסיפה: "מסרתי מכתב, הבאתי לפצועים שוקולדה, סיגריות וג'ורנלים ומכתבים". בין לבין תיאורי הקרבות וסדר היום הצבאי, לא שכחה להוסיף: "מסרתי לתיקון את הנעליים החמות וקיבלתי אותן, בערב ראינו סרט במחנה - 'גשר ווטרלו'".
יומנה, שבו התייחסה גם ליום הולדתה מספק הצצה לחיי תרבות שוקקים - סרטים, הצגה ראשונה, בילויים וריקודים - בזמן שהמלחמה עוד סוערת בכמה חזיתות. הדפים שכתבה, שכללו פרטים על משפחתה וחבריה, נמצאו באופן מפתיע בשוק הפשפשים של ניו יורק. היומן נרכש לפני כמה שנים במכירה פומבית על ידי ישראלית שחיה בקונטיקט, והיא העבירה את הדפים לספריה הלאומית. לקראת פרסום הכתבה, התבשרנו כי זהות החיילת התבררה: מדובר בזוהרה בר דרומא מתל אביב. היא נולדה ב-1929 והייתה בת 19 בעת כתיבת היומן. בר דרומא נפטרה בשנת 2016, בגיל 87.
"מבצע יומן": "תחפשו במגירות ובעליות הגג"
לכבוד שנת ה-75 למדינת ישראל, יזמה הספריה הלאומית פרויקט לאיסוף יומנים אישיים מתקופת קום המדינה לצורך הפקדתם באוספיה למען המחקר ההיסטורי והדורות הבאים. הפרויקט נקרא "מבצע יומן" ועד כה הגיעו לספרייה עשרות יומנים אישיים מעניינים, חשובים ומרגשים.
"מדובר בסוגת כתיבה שהיתה מאוד נפוצה בעבר וכזו שמאפשרת ללמוד על אירועים היסטוריים בזמן אמת ובלי הפילטרים שלפעמים נכנסים לספרי ההיסטוריה", אומרת ורד ליון-ירושלמי, דוברת הספריה הלאומית. "מדובר בתיעוד של אירועים מפי אנשים ונשים שאנחנו בדרך כלל לא נחשפים אליהם: מורים, חקלאים, תלמידים - 'אנשים מהישוב', שהזווית האישית שלהם על אירועי תש"ח מאוד מעניינת ואותנטית. אנחנו קוראים לבני ובנות דור תש"ח וגם לילדים ולנכדים שלהם להמשיך לשלוח לנו יומנים אישיים שאולי נמצאים בכל מיני מגירות ועליות גג. וכמובן שכל מה שיתועד ויסרק לאתר הספרייה הלאומית ייעשה בהסכמה ובאישור בני המשפחה".
מנהל תחום ארכיונים ואוספים מיוחדים בספריה הלאומית, מתן ברזלי, אומר: "אנחנו נשמח להמשיך לקבל מבני משפחה שנמצאים ברשותם יומנים אישיים שנכתבו בשנים שקדמו למלחמת השחרור, יומנים שנכתבו במהלכה וגם יומנים שיש בהם אירועים וחוויות מהעשור הראשון למדינה. אלו יכולים להיות יומנים שנכתבו בעברית או בשפות אחרות, יומנים של אנשים שמתגוררים בארץ או במדינות אחרות – ובלבד שיש בהם חוויות המשותפות לדור תש"ח".
"למעוניינים, ניתן יהיה להפקיד יומנים עם תנאים מגבילים - למשל יומן שיהיה סגור וחסוי למשך כמה שנים", הוא מדגיש. "אנחנו מבינים את הרגישות ואת הסנטימנטים המשפחתיים סביב היומנים, ואנחנו כאן בשביל לסייע בשימור ובתיעוד של ההיסטוריה לטובת דור העתיד, עם כל הרגישות המתבקשת". בזכות יומנים ותיעודים אותנטיים שכאלה, הרגעים הדרמטיים של תש"ח ימשיכו להתקיים ולהישמר.