סיפורו של מש"ק הקהילה הגאה הראשון במשטרה - כן, יש תפקיד כזה - מתחיל בכלל בקנדה. שי בר כהן התגורר שם עד 2014: "באותם ימים התקיים בישראל המבצע הצבאי 'צוק איתן' והרגשתי צורך משמעותי לחזור לארץ - ולעשות משהו משמעותי למען המדינה", מספר בר כהן בן ה-39, כיום רס"ר, בריאיון למגזין N12 לרגל שבוע הגאווה. "אז גם הכרתי את עמיחי, שלו אני נשוי היום".
"אחרי השירות הצבאי, עברתי לקנדה, אבל שם - יחד עם העובדה שבישראל התרחש מבצע 'צוק איתן', הרגשתי שקנדה זה לא המקום בשבילי", הוא נזכר. "עם המשיכה לישראל, חזרתי לכאן. הסתובבתי בקנדה עם תחושות אשם שאני שם ולא חלק מהסיטואציה פה בארץ".
שי ועמיחי מתגוררים בשדרות, ושי משרת בתחנת לב תל אביב. כיום הוא מופקד על הנגשת שירותי המשטרה לקהילה הגאה, שיפור השירות עבורם - וגם סיוע במקרים קיצוניים שקשורים ללהטב"קים באזור. התפקיד הייחודי הזה פעיל מתחילת 2023, אך רק כעת בשבוע הגאווה - בין המצעד למסיבות הענק - הוא נחשף לראשונה לציבור באופן רשמי.
"פה אני ממש אח שלהם"
התפקיד נועד, בין היתר, לאפשר גם לציבור שחושש מהמשטרה להיעזר בה: "צריך להנגיש את שירותי המשטרה לכולם, כי גם היום יש אנשים שנמנעים מהמשטרה", הוא מסביר, "אם זה קורבנות עבירה, שמפחדים להיחשף ולא רוצים להסתובב בתחנה וחלילה להיתקל במישהו שלא היו רוצים לפגוש אותו, או למשל אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התאמה מגדרית, שלא שלמים עם הגוף שלהם, או חוששים מכל הערה והערה. אפילו אמירה של היומנאי בכניסה לתחנת המשטרה, אם הוא יתעקש על פנייה לא נכונה, מתוך אטימות או אי-הבנה של הסיטואציה - אדם כזה שנמצא במצוקה מסוגל לעשות 'אחורה פנה', לחזור לביתו עם המצוקה ולא לקבל שום סיוע".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ואכן, לאחר שנרשמו מקרים שכאלו במחוז תל אביב החליטו לאייש תפקיד של שוטר קהילתי לקהילה הגאה ש"יכול לקפוץ הביתה לאותו קורבן, לקחת עדות ולפתוח בהליך פלילי עד לפתרון חוקי של המצוקה - זה הכוח והחשיבות של התפקיד שלי. יש המון ארגונים, עסקים וגורמים באוכלוסיית הלהט"ב שדורשים מענה יותר ייחודי - בגלל אי-הבנה או שלעיתים זה בגלל חשש שלהם, ואני המענה שלהם, איש הקשר שלהם - פה אני ממש אח שלהם".
ייתכן שהתפקיד הזה - או זהותו המינית של האדם שמאייש אותו - מזכירים לכם במעט את הדמויות של השוטרים הגאים לירד ולארד מהתוכנית "ארץ נהדרת". ההשוואה הזו לא חדשה לשי, שמקבל אותה ברוח טובה: "מדובר בסאטירה, זה מעולה, ברור ששם מקצינים את הדמויות, אחרת זה לא היה מצחיק, אם זה היה מעודן זה היה דוקומנטרי ולא סאטירה".
"החשש טבעי, הוא התבדה מהר מאוד"
לבן הזוג עמיחי, כך מתברר, היה חלק חשוב בדחיפת שי לעבר השירות המיוחד: "הוא מגיע מרקע של ביטחון, והוא זה שדחף לתת הזדמנות לארגון הזה - המשטרה. זה משהו שאתגר ועניין אותי, אבל יחד עם זאת, היו גם חששות, בסוף צריך לזכור שמדובר בגבר שחי 'מחוץ לארון' ורוצה להשתלב בעבודה בגוף ביטחוני, בעבודה מורכבת. אני חושב שהחשש טבעי - להרבה גברים שמגיעים למסגרת סגורה יש חשש מה יהיו התגובות, אנחנו בניידת הרבה שעות, קורסים, מבלים שעות ביחד - והחשש התבדה מהר מאוד".
"נתקלתי בהמון קבלה, עניין, סקרנות וחיוביות, וזה עשה לי טוב. לא היה שום יחס אחר, אני אחד מכולם ומעולם לא הרגשתי חומה או אפליה כלשהי. תוסיף לזה את השיבוץ שקיבלתי לתחנת לב תל אביב, על סמך המנעד הרחב של התושבים - אוכלוסיה מגוונת, שמהווה עוגן לקהילה הגאה. פרחתי פה - זה עשה לי טוב". על השאלה מתי יצא מהארון, ענה: "אני לא חושב שאי פעם הייתי בתוכו, תמיד הרגשתי בנוח עם המיניות שלי, זה היה לי טבעי, גדלתי בסביבה שאפשרה ולא שאלה שאלות, לא הייתי בארון אף פעם, מעולם לא הרגשתי את הצורך להסתיר או להצניע את נטיותיי".
אחד המקרים שטיפל בהם, עוד לפני התפקיד החדש, זכור לו במיוחד: "הוקפצתי לדירה, פגשתי נער מהקהילה שאיים לפגוע בעצמו. באתי והסברתי מתוך נקודת מבט שלי, אמרתי שגם אני כנער הרגשתי תחושת חריגות, שבעולם מורכב נער להט"בי הוא מיעוט. סיפרתי לו על קבוצות תמיכה, ודיברתי עם ההורים שלו והנחיתי אותם, וחיברתי אליהם גורמי רווחה בקהילה - הכול במטרה כשהם ילכו יחדיו הביתה יהיה להם יותר טוב, תוך שאני נותן מספק להם יותר כלים להתמודד עם המצב".
"ראית את הניצוץ בעיניים שלו"
התפקיד שנקרא מש"ק קהילה גאה מקביל לתפקידים קיימים, כמו מש"ק לקהילת יוצאי אתיופיה, הקהילה החרדית או החברה הערבית. "זכיתי להתמודד לתפקיד וזכיתי לממש אותו, אני מש"ק קהילת הלהט"ב היחידי בארץ", הוא מספר - ומסביר כי למעשה מילא את אותה פונקציה עוד קודם: "באירועי חשש לחיים או אובדנות מצאתי את עצמי ממש איש קשר, גם עבור השוטרים, בגלל הזיקה האישית שלי. בעצם זה היה לי טבעי, כי זה מה שאני מכיר מקרוב. בפועל - הפכתי למקור מידע של שוטרי התחנה בנושא קהילת הלהט"ב, והייתי רק צריך את המינוי כדי ממש להפוך את זה למשהו רשמי".
ובאופן רשמי, הוא נכנס לתפקיד הרגיש בתחילת 2023, ונמצא בקשר רציף עם ארגוני הקהילה. "מוקדם לסכם חצי שנה בתפקיד, אבל יכול לומר שאני מקבל המון פידבקים חיוביים", הוא מודה. "למשל מפוסטים שעלו לרשת שהובילו אותנו למתלוננים - אני הגעתי אליהם והסברתי להם כמה חשובה הגשת התלונה, וליוויתי אותם ליווי צמוד בכל שלב ושלב כדי לתת להם מענה. לא פעם אני מטפל באירועי נעדרים, אובדנות ואלימות בין כותלי בית המשפחה החד-מינית, ההסתכלות שלי היא אחרת".
במהלך שיחתנו הוא נזכר במקרה שבו הוקפץ לדירה שבה גר זוג גאה, כאשר על פי החשד התרחש בביתם אירוע אלימות. "גבר אחד יצא מן הזירה לפני שהגעתי וזה שנשאר בזירה שתק ולא שיתף פעולה. שיתפתי אותו שגם אני נשוי לגבר, וגם לנו לפעמים יש ריבים וזה יכול להיות מורכב, ואז ברגע ראית את ה'ניצוץ' בעיניו, שמי שיושב מולו מבין אותו ומקשיב לו ולא ישפוט אותו ויתייחס לסיטואציה בכבוד הראוי. הוא דיבר ונתן פרטים על הגבר השני, וכך המשטרה יכלה לתת מענה משמעותי ולסייע".
על פשעי שנאה נגד הקהילה הגאה הוא מספר: "יצא לי לטפל במקרים של אלימות וּונדליזם נגד הקהילה, אנשים שתלשו והרסו דגלי גאווה, גם כאן למשל במקום שבו אנחנו עכשיו משוחחים, המרכז הגאה בשרונה, אלמונים השחיתו דגלי גאווה וריססו גרפיטי - וזה טופל באופן ישיר על ידי, גם אם זה בסופי שבוע, גם זה בשעות הקטנות של הלילה, נתתי מענה ישיר לטיפול במפגע".
"לא פעם קוראים 'הוא אחד משלנו'"
חלק חשוב בתפקיד שלו - ובכלל בעבודת המשטרה - הוא ההבנה שבכל קהילה יש את אלה שעוברים על החוק, אבל לדברי בר כהן, "המסה הקריטית היא אותם אנשים שומרי חוק, שרוצים וצריכים את המשטרה איתם, והם נהנים מהגב של המשטרה". אנשים אלו מבינים שמסירת מידע כמנע לפשעים עתידיים גם כשמדובר באירועים בין חברים בקהילה - היא הכרחית: "הרבה מהאנשים שזקוקים למשטרה הם אזרחים שומרי חוק שמבינים את החשיבות בעירוב המשטרה במהלך אירוע, והם מבינים שלעיתים יש לשלם איזשהו מחיר כדי שהחוק יישמר".
"העובדה שאני אחד מהם, חבר בקהילה, זה דבר שמייצר גשר ואינטראקציה", הוא מוסיף. "לא פעם אני מקבל קולות וקריאות במהלכו של האירוע - 'הוא אחד משלנו', אם זה בהבנת הסלנג, ההומור והסיטואציה, ואם זה הנוחות של חברים בקהילה לשתף אותי בסיטואציות רגישות שעל פי החשד נעברה בהם עבירה, ואפילו כמגשר מול גורם אחר במשטרה - שאיננו חבר בקהילה".
"אני האוזן שהם היו צריכים"
שי ועמיחי גרים בשדרות כבר למעלה משש שנים: הם עברו לשם יחד "מתוך תחושה של חלוציות", לדבריו, ומספרים שהתקבלו בברכה ובשמחה "אבל זאת עדיין החלטה מאוד אמיצה של זוג להט"ב לעבור לגור בדרום". שי גדל בירושלים, אך לא רק בה: "אימא שלי היתה שליחת עלייה, תקופות מהילדות שלי העברתי מחוץ לגבולות ישראל".
שי מספר כי קריאות הגנאי שספג בילדותו לא הותירו בו צלקת: "מאז שאני זוכר את עצמי, יש סביבי סביבה תומכת שנתנה לי ביטחון". אחרי השירות הצבאי מצא עצמו בקנדה - אך החליט לחזור: "בהמשך, לאחר התייעצות וליווי של עמיחי שהיום הוא בעלי, מצאתי את עצמי בתוך ארגון המשטרה, ארגון שבו אני גם יכול להביא את עצמי וגם לתרום למדינה ולסביבה שלי. כיום אני מקבל הרבה ביקורות חיוביות על המינוי והתפקיד, אני מסיק שמבחינתם לפחות זה מראה שבמשטרה עושים מאמצים להכיל את המגזרים שחיים בישראל. בשביל רבים בקהילה, אני האוזן שהיו צריכים".
על השינויים שעברה המשטרה בחלוף השנים ביחס לקהילה הגאה הוא אומר: "המשטרה היא חלק מהמדינה, והמדינה כולה עוברת תהליך בעשורים האחרונים של הכלה וקבלה לתוכה, גם למשל בציבור החרדי שם מדובר בתהליך הדרגתי אחר, אבל גם שם יש ניצנים של קבלה. מדובר בדור שמשתנה - אני חושב שבמשטרה עושים מאמצים, אני רואה איך הפיקוד נרתם לזה, אני רואה את ההכנה הרצינית, למשל לקראת מצעד הגאווה לאותם ששוטרים שייקחו חלק באירוע, ויהיו הכי מכילים וסבלניים".
עם זאת, הוא מודה: "התהליך עדיין לא הסתיים, יש עוד דרך לעשות, זה תהליך תמידי. המשטרה היום במקום אחר לגמרי, אני מכיר לא מעט שוטרים ושוטרות גאים וגאות שחיים מחוץ לארון ומרגישים שהארגון איתם. אני בקשר עם שוטרים ושוטרות מכל הקשת הלהט"בית - טרנסים, הומואים ולסביות, לכולם יש מקום בארגון מבני שירות ועד לתפקידי קצונה".
הקהילה הגאה, המשטרה ופשעי השנאה הקשים
אירוע שצרוב בזיכרון של בר כהן התרחש כשהוא היה נער - המהומות בפסטיבל הדראג "וויגסטוק". הפסטיבל הבין-לאומי הופק במקור גם בגרסתו הישראלית על ידי ארגון "בלה דואגת", שנוסד שנה קודם לכן כדי לממן את פעילותו. הארגון הוקם על ידי קבוצת פעילים בקהילה ההומו-לסבית, טרנס ובי-סקסואלים: הקבוצה הוקמה בתחילה כזרוע בתוך אגודת הלהט"ב במטרה להגביר את המודעות לאיידס ולחיים עם מחלה זו, וב-2002 הצטרפה לוועד למלחמה באיידס.
אך עוד קודם לכן, ב-1998, אירעו מהומות בוויגסטוק בישראל - אירוע שאנשי "בלה דואגת" ממשילים למהומות סטונוול (1969) בניו יורק. אירוע הוויגסטוק נערך ביום שישי בגן העצמאות בתל אביב, והופסק על ידי המשטרה בנימוק של חילול שבת והפרעה לשכנים. לאירוע באותה שנה הגיעו, לפי הצהרת ניצב שלמה אהרונישקי שהיה אז מפקד מחוז תל אביב, בין 2,000 ל-3,000 חוגגים - ו-200 ממשתתפי האירוע לא הסכימו עם החלטת המשטרה להפסיק את האירוע. במחאה, מפגינים אלו חסמו את צומת הרחובות ז'בוטינסקי והירקון במשך יותר משעה - דבר שהוביל לעימות חזיתי ואלים עם המשטרה ועם שוטרי מג"ב שהגיעו לפנותם.
בסופו של אותו היום נעצרו ארבעה מהמפגינים. האירוע הסתיים בהסכמה בין השוטרים למפגינים, כי האחרונים יצעדו דרך רחוב ז'בוטינסקי, אבן גבירול ואז לכיכר רבין. במהלך העימות האלים השתמשו חלק מהשוטרים בכפפות גומי משום שחששו להידבק. התפיסה הרווחת בחברה באותו הזמן הייתה שהקהילה הגאה חולה ומצורעת, והשימוש בכפפות נתן ביטוי מוחשי לאמונה הזו. השימוש בכפפות מצד השוטרים עורר סערה ציבורית בישראל והיה סמל להומופוביה מצד הממסד בישראל: "זה רגע שפל של מפגשי קהילה-משטרה, זה התחיל בכפפות ששמו השוטרים והפיזור של הקהל. אני חושב שזה נבע מתוך בורות וחוסר הבנה, ומאז דברים השתנו. לשם השוואה, השבוע מתקיים הוויגסטוק ואנשים ממש מתחרים כדי לקחת חלק באירוע".
גם לפשע הזכור ביותר כנגד הקהילה הגאה שי ביקש להתייחס בשיחתנו - הטבח בברנוער, בבית אגודת הלהט"ב בתל אביב, ב-2009, ברצח שטרם פוענח. "גרתי אז בתל אביב, לא הייתי בשירות - אני מדבר איתך על בחור רווק, הומו תל אביבי, והאירוע הזה טלטל אותי, הרעיד אותי, השפיע עליי מאוד, אני זוכר את עצמי באותו ערב אחרי הפיגוע יוצא לצעדות ספונטניות בתל אביב כשאני עטוף בדגל, מתוך הרגשה קשה שפוגעים פגיעה אנושה בקהילה שלי, היום כשאני יושב מולך במדים ואמון על הקהילה כאן בתל אביב - אעשה הכול כדי שאירוע כזה לא יחזור על עצמו".
שש שנים לאחר מכן ידעה הקהילה אירוע מחריד נוסף - הפיגוע במצעד הגאווה בירושלים. "ירושלים זו העיר שבה גדלתי, לקחתי חלק במצעד הגאווה הראשון שהתקיים בעיר, המצעד הזה חשוב לי באופן אישי. התרחש שם אירוע נוראי, ואני אומר את זה כשוטר וכהומו, ולכן היום המשטרה מעורבת בקהילה הגאה. כל אירוע של הקהילה היום מאוד מאובטח".
"המצעד תמיד יהיה רלוונטי"
כאשר בימים אלו יש מי ששואלים אם בכלל צריך מצעד גאווה, לשי התשובה ברורה: "אני חושב שלמצעד יש כמה אלמנטים מעבר לאמירה שמדובר בחגיגה צבעונית אחת גדולה - בסוף מדובר בצעדה ואמירה של זכויות, יש מקום למצעד מאחר שהמאבק של הקהילה הגאה לשוויון זכויות מלא עדיין לא תם. האירוע הזה הפך לאירוע מסורתי, חלק ממסורת לאנשים לבוא להיות שלמים עם עצמם ולבקש להגן על הזכויות שלהם, והוא תמיד יהיה רלוונטי, כי תמיד יבוא דור חדש שייאבק על הזכויות האלה".
ניצב עמי אשד, מפקד מחוז תל אביב, רואה חשיבות רבה בהתקרבות לקהילות החיות בתחומי המחוז בצורה ישירה - ואין כמו לשוחח עם אנשים שיגידו מה מפריע להם ומה פוגע בהם, איך אפשר לשפר ולהסיר חסמים וחשדנות. בשל כך קידמו במחוז "תודעת משימה" עבור השוטרים - איך בכלל ניגשים לטפל באירוע שבו מעורבים חברים מהקהילה, במטרה להגיע לחקר האמת עם מינימום פגיעה בפרט.
ודוגמאות לכך לא חסרות: "למשל אם הנפגע נמצא בתהליך שינוי מגדרי, או אדם שמופיע בכתובת מסוימת בארץ כגבר אולם חי בין האנשים כאישה, או צעיר או צעירה בן מיעוטים שמעל ראשו מתנוסס גזר דין מוות - שב"ח שמרגיש נרדף וחי בחופשיות בתחום תל אביב, מבחינתו כאן הוא יכול לממש את עצמו בחופשיות מבלי שיוציאו אותו להורג, אך ורק בגלל נטייתו", מסביר שי.
צעדי האבטחה למצעד - וההנחיה לשוטרים
במשטרה מתייחסים ברצינות רבה לאירוע מצעד הגאווה ולרצף החגיגות: "קצין בדרגת ניצב הוא שמתכלל את האירוע. אז אפשר להבין את החשיבות, הרגישות, הקריטיות והרצינות", אומר למגזין N12 בכיר במשטרה. במשטרה בנו שורה של חומות אבטחה שיאבטחו את 1,600 המטרים של תוואי המצעד: מעטפת האבטחה אמורה לתת מענה לכל סיטואציה, עם המודיעין שנאסף וכוח משטרתי רב - גם גלוי וגם סמוי - במטרה להגן על עשרות אלפי הצועדים מפני פשעי שנאה או מעשי טרור.
במשטרה מדגישים כי מדובר ב"מבצע תנועה מהרמה הגבוהה ביותר" - גם כדי להבטיח את ביטחון המשתתפים וגם כדי לאפשר תנועה חופשית ככל הניתן לתושבים. לקראת המצעד והמסיבות, המשטרה תרגלה כמה תרחישים: הפגנה תוך כדי המצעד, אירוע בטיחות של המון בדוחק וגם התמודדות עם פשע שנאה. מפקד המחוז ניצב עמי אשד הצהיר: "המטרה שלנו צריכה להיות ברורה לכל שוטר ולכל מפקד - שכל משתתף וכל משתתפת במצעד יחזור הביתה בשלום, ויחזור הביתה עם חיוך".
"יש כאן קשת של אתגרים - לאומני, להט"בופובי, פלילי, תנועתי, בטיחותי - וכולם מונחים לפתחנו", הדגיש. "כל שוטר פה, גלוי או סמוי, חייב לזכור שהוא המענה הראשון למפגע הלאומני, לפושע השנאה, לכל אדם שינסה לפגוע במשתתפים במצעד או בעצם קיומו של האירוע הזה". גם לאחר שהמצעד והמסיבות ייגמרו והקונפטי ייאסף, ההגנה על הקהילה הזו מפני רדיפות, התנכלויות ועבירות נוספות היא מטלה מורכבת - ובר כהן נחוש לעשות ככל שיוכל כדי לאפשר לבני הקהילה שלו להרגיש בטוחים גם ביום-יום.